שמה של שולמית טורבינר, זמרת ישראלית שמתגוררת בצפון תל אביב, לא ממש מוכר בישראל, אבל מסתבר שבמדינות ערב היא נחשבת כוכבת, עם רבבות מעריצים. לראיה: עמוד הפייסבוק שלה בערבית, שזוכה למיליוני כניסות ושיתופים. הדבר המפתיע בסיפור הוא שמעריציה יודעים שהיא ישראלית ויהודייה.



טורבינר הוא שם משפחתו של בן זוגה הקודם. היא שמרה עליו בגלל ילדיהם המשותפים. בשמה האמנותי ובדפי הפייסבוק היא נקראת "שולמית". היא נשואה בשנית פלוס שלושה ילדים: שתי בנות שילדה ובן שאימצה. בן זוגה הנוכחי, שעמו היא חיה כבר 25 שנה, הגיע עם שניים משלו, כך שביחד מדובר בחמישה.



לערבית היא הגיעה מהבית. "סבתי מצד אמי הגיעה מלבנון", היא מספרת. "סבי גדל בטבריה במשפחת מקובלים שישבו בעיר כמה דורות, ובמקצועו היה מורה לערבית. סבתי, ששהתה בביתנו מדי יום, לא דיברה עברית אלא רק ערבית וצרפתית, ולכן הקשר איתה היה בערבית. הסבים שלי, שנחשבו מקובלים ידועים, לימדו אותי את תורת הקבלה. בבית שמענו מוזיקה בעברית, ספרדית וערבית. מאוד התחברתי למוזיקה הערבית הקלאסית, וכבר כשהייתי ילדה זמזמתי את השירים של פיירוז, אום כולתום, פאריד אל־אטרש, עבד אל־והאב ואחרים. מובן שבימי שישי צפינו בסרט הערבי, וגם בהם כיכבו השירים שלהם. השיחות בבית עם סבתי בערבית ואהבת השירים האלה, הביאו לכך שהשפה הערבית נטמעה בי כשפת אם, בנוסף לעברית כמובן. אהבתי מאוד מוזיקה ושירה ואפילו שרתי במקהלת צדיקוב. שרתי לעצמי את השירים שאהבתי, והקהל הראשון שלי היה סבי, המורה לערבית. הוא מאוד אהב את השירה שלי ועודד אותי לשיר, אבל לא היו לי אז, וגם מאוחר יותר, תוכניות לפתח קריירה של זמרת".



איך זה בכל זאת קרה?
"לאורך השנים היו לי חברויות הדוקות עם אמנים בתחום המוזיקה, גם בארץ וגם בחו"ל, כמו ריקי גל ואלדד שרים. תמיד שאלו אותי למה אני לא שרה לקהל, בלי שהייתה לי באמת סיבה. לפני כמה שנים הכרתי את המעבד המוזיקלי בנצי מור, שעובד בקביעות עם שרית חדד. הוא שמע אותי שרה בערבית ולא נתן לי מנוח, עד שנכנעתי והסכמתי להקליט שיר".



השיר הראשון היה בערבית?
"לא. הוא היה בעברית. זה שיר שכתב והלחין גילי זכאי לזכר אחיו, יוסי זכאי ז"ל, שנפטר לפני 15 שנה. השיר שכב אצלו במגירה קרוב לעשר שנים, וגילי החליט לתת לי לשיר אותו. באותה תקופה גם התחלתי לעשות קאברים לשירים בערבית. פרסמתי אותם ביוטיוב ובעמוד פייסבוק מיוחד שפתחתי לפרסום השירים בערבית. התגובות לא איחרו להגיע, ודי הפתיעו אותי. בתוך זמן קצר היו מיליוני השמעות ועשרות אלפי שיתופים, גם מישראל ובעיקר מהעולם הערבי".



"כשהייתי ילדה זמזמתי את השירים של פיירוז, אום כולתום, פאריד אל אטרש, עבד אל והאב ואחרים". אום כולתום. צילום: ויקיפדיה



אילו תגובות קיבלת בתחילת הדרך מהחברה היהודית?
"תתפלא, אבל התגובות מהישראלים היו דווקא מאוד מחמיאות ומפרגנות. מה שהפתיע אותי במיוחד היו כמות התגובות ורמת הפרגון מהעולם הערבי. הם ידעו שמדובר בזמרת ישראלית ויהודייה. הכי ריגשו אותי היו אלו מהעולם הערבי שכתבו שאני מבצעת את השיר יותר טוב מהמקור. בשבילי זאת הייתה המחמאה הכי גדולה. היו גם הרבה הזמנות להופיע בארצות ערב. מי יודע, אולי נזכה להגשים את החלום הזה בקרוב".



החשיפה לעולם הערבי הייתה בלתי אפשרית לפני עידן הפייסבוק?
"נחשפתי לקהל הערבי דרך הרשת החברתית. אחת המגיבות ממצרים, שהיא עיתונאית וסופרת, הגיבה מהשיר הראשון שפרסמתי והחמיאה על השירה ועל הרגש בשירה, אבל דאגה תמיד להכניס עקיצה על זה שאני ישראלית יהודייה ולכן צריכה לשיר שירים ישראליים ולא 'של אחרים'. עניתי לה שהמוזיקה והאהבה למוזיקה ממיסות מחיצות אתניות, פוליטיות ודתיות. אחרי כחודש פרסמתי שיר שכתב והלחין עבורי המלחין המצרי אמג'ד עלי, שגם הוא שמע אותי בפייסבוק והציע לכתוב לי שיר. כששמעה את השיר, הרעיפה עלי מחמאות, התנצלה על העקיצות המוקדמות והביעה תקווה שבעזרת המוזיקה נוכל לקרב בין העמים".



את חושבת שאפשר לשבור מחיצות של עוינות ואיבה באמצעות המוזיקה?
"באמצעות השירה אפשר לשבור מחיצות, להתחבר ולהכיר את השפה והתרבות של הצד השני. התגובות החמות והאוהדות שאני מקבלת מאזרחים במצרים, לבנון, סעודיה, טורקיה, כווית ועוד, הן ההוכחה כי ניתן לבנות גשר של שלום ואחווה בין העמים. גם אצלי זה מתחיל בהודעות נאצה בפייסבוק, אבל אחרי זמן קצר המגיבים משנים את הטון והופכים למעריצים".



הואיל ואת לא יכולה להופיע במדינות ערב, איך את בעצם מתפרנסת ממוזיקה?
"בימים אלו אני עובדת על פרויקט שבו אני שרה בערבית שירים ידועים שאספנו מכל העולם, נכסי צאן ברזל כמו Imagine של ג'ון לנון, Love Story ועוד טובים אחרים. על העיבודים בסגנון מוזיקת עולם אחראי אלי קשת, והוא גם מנהל את הפרויקט. אני עדיין לא מתפרנסת מהמוזיקה. הפרויקט יסתיים בקרוב, ואז אצא במופע עם השירים" .