קלישאה ישנה גורסת שזהותם של גיבורי המוזיקה שלך מלמדת הרבה דווקא עליך. כדרכן של כל הקלישאות, גם זו נשענת על יותר משמץ של אמת. במקרה שלי, היה זה מאז ומתמיד אלביס קוסטלו. האנדרדוג האולטימטיבי. צעיר, רזה וממושקף, מכוער למדי עם שיניים המתחננות ליישור, שמכל הכינויים בעולם אימץ לעצמו דווקא את אלביס. ההפך המוחלט ממנו.
קוסטלו, אם נשארים בקלישאית, הפך את הלימון ללימונדה ותיעל את כל הנחיתות הבסיסית שלו לזעם בריא, לאמביציה ולשנינות שעולם הרוק לא הכיר עד אז, לא בטוח שגם מאז. מכל העידן המפואר של הגל החדש הבריטי בסוף שנות ה–70, שהוא היה מגיבוריו הבולטים, נותר קוסטלו אחד היחידים שהצליחו לפתח קריירה מפוארת של חיים שלמים, והפך לאחד הכוכבים היותר חריגים ולא צפויים של עולם המוזיקה. כאמור, לא חומר לפוסטרים למתבגרות, מוזיקאי שמפלרטט עם כל ז'אנר אפשרי וגם מחליף ללא הרף פרטנרים, להקות ליווי ואפילו כינויים. בקיצור, היה נהדר לאמץ אותו כגיבור המוזיקלי שלי לאורך רוב השנים. מישהו שמצד אחד מייצר להיטים ומוזיקה נגישה בהחלט, אפילו מענגת, ומצד שני מספיק ניסיוני ושונה כדי לאפשר לי להרגיש מיוחד.
הבונוס היה שמתחת לכל שריון הקשקשים הסרקסטי שלו שכן רומנטיקן אמיתי. הוא יכול היה לכתוב בציניות אלימה ממש על אישה: "היא אמרה שהיא עובדת ב'חדשות abc'. זה היה רוב האל"ף־בי"ת שהיא ידעה להשתמש בו" ("Brilliant Mistake"), ובאותה נשימה יצר את "I want you", אחד משירי האהבה הכי חורכים וכנים שנכתבו אי־פעם.
אבל ב–20 השנים האחרונות נפלה בארזים שלהבת. מה שהותיר אותי, אזוב הקיר, מתאכזב שוב ושוב מאליל הנעורים שלי. הזגזוג המתמיד של קוסטלו בין סגנונות מוזיקליים (הוא עשה ג'ז, קאנטרי, היפ הופ, מוזיקה קאמרית, ורק התחלנו) וההתרחקות המכוונת שלו מהיצירה של השנים הראשונות הם אולי טבעיים, וגם ראויים להערכה, אבל מבחינתי זה נשמע בעיקר כמו אובדן דרך.
עם כל הכבוד לשיתופי הפעולה שלו עם ברט בכרך, הרוטס ואחרים, שתמיד היו מעניינים ומקוריים, לא נהניתי באמת מאלבום חדש של קוסטלו מאז "Brutal Youth" הנפלא שיצא באמצע שנות ה–90. זה היה האלבום האחרון שהקליט עם להקת הלווי המקורית והכי יציבה שלו, האטרקשנס, ואולי הפעם האחרונה שבה יצר אוסף שירים שלם שכולו פופ־רוק חמוץ־מתוק. שזאת, אם יורשה לי, המומחיות הגדולה שלו. כלומר, זה באמת נחמד ומעניין שהוא מתרגל היפ הופ עם הרוטס (באלבומו האחרון, "Wise Up Ghost", 2013). וזה גם יצא לא רע בכלל, אבל יש אומני היפ הופ שעולים עליו בהרבה. מה שנכון גם לשדות הקאנטרי, הג'ז וגו'.
אבל כמי שכותב שיר פופ מושלם של שלוש דקות, שיש בו גם מלודיה מנצחת, גם טקסט חכם במיוחד וגם שירה מלאת עוצמה ורגש, לקוסטלו אין תחליף. והקוסטלו הזה פשוט נעלם. למעשה, הוא לא יצר אלבום פופי של ממש מאז "When I Was Cruel", שיצא ב–2002.
תוסיפו לזה את ההחלטה שלו - הקורעת לב מבחינתי - לבטל את ההופעה שנקבעה לו בישראל במאי 2010, ונבעה מסיבות פוליטיות במוצהר, ואת הידיעה מהקיץ האחרון שמגופו הוסר גידול סרטני והוא הפסיק את סיבוב ההופעות שלו, ותבינו מדוע אלביס קוסטלו אופסן אצלי במגירת כוכבי העבר שכנראה כבר לא ישובו עוד.
אבל בגיל 64, דקלן מקמנוס - קוסטלו - נפוליאון דינמיט - פטריק אלויסיוס או איך שהוא רוצה לכנות את עצמו כרגע, מזנק בסערה מתוך המגירה עם אחד האלבומים הכי יפים ומרגשים שלו זה שנים. "Look Now" הוא אלבום נגיש, שמחזיר את קוסטלו הישן והטוב לחיק המעריצים המושבעים שלו, בשרשרת שירים מתוקים, מרירים ונהדרים אחד־אחד, כמו שרק הוא יודע לכתוב.
בהודעה רשמית לעיתונות הסביר קוסטלו שהוא רצה ליצור אלבום שישלב בין ההיקף של "Imperial Bedroom" האגדי שלו מ–1982 והיופי והרגש של "Painted From Memory", שיצר עם ברט בכרך ב–1998. העובדה שקוסטלו מתרפק על אלבומי עבר שלו נשמעת כמו סימן טוב, אבל ההפתעה האמיתית היא שחלק משירי האלבום החדש מזכירים דווקא מיתולוגיה קוסטלואית אחרת - "Punch The Clock" מ–1983, אולי האלבום הכי פופי שלו. בעיקר בגלל השימוש המוגבר בזמרות ליווי והדגש על הקלידים המתוקים והשמנוניים של סטיב נאיב.
נאיב היה חבר בלהקה המקורית של קוסטלו, האטרקשנס (שיחד איתו נכנסה להיכל התהילה של הרוק'נרול ב–2003). החברים הנוספים בהרכב המופלא הזה היו המתופף פיט תומאס והבסיסט ברוס תומאס. קוסטלו ותומאס הבסיסט לא הסתדרו מעולם, והיחסים ביניהם הפכו מכוערים באמת כשתומאס פרסם סוג של ספר זיכרונות שבו הציג את קוסטלו באופן שהעליב מאוד את הזמר. וכך נוצר הרכב חדש בשם ""The Imposters, שהיה בעצם האטרקשנס עם בסיסט מחליף, דייבי פראגר. האימפוסטרס מלווים את קוסטלו למרבה השמחה גם באלבום החדש, ומביאים איתם את הנגינה המהודקת והאנרגיות הישנות.
"Look Now" כולל 12 שירים (ועוד ארבעה, בגרסת הדלוקס). שלושה שירים באלבום נכתבו יחד עם ברט בכרך, ואחד נכתב בידי קוסטלו כבר ב–1996 עם קרול קינג ומעולם לא יצא לאור, "Burnt Sugar Is So Bitter" היפה. שם השיר הוא גם תיאור לא רע של קוסטלו בכלל. האיש שתמיד משלב בכישרון אלכימי ממש בין סרקזם ואהבה, מרירות ויופי.
גם באלבום החדש מרבית הטקסטים מתארים עצב גדול, כישלון ושלל מבוכות אנושיות, אבל זוכים למעטפת מוזיקלית מלודית וכמעט מחויכת. אישה מבוגרת בוחנת את נישואיה המתפוררים תוך כדי שיפוץ הבית; זמר עבר מעורער מבצע קאמבקון, רק כדי לגלות שהוא קצר מועד ושכל נערות האולפן נמלטות מדימוי המטרידן שלו; ויש אפילו שיר על אדם המקונן על נפילת האימפריה הבריטית. אופטימיות, הבנתם, היא ממש לא שם המשחק, אבל מוזיקלית, זהו אחד האלבומים היותר "uplifting" של קוסטלו בעשורים האחרונים, עם נגיעות אלגנטיות של פופ מהסיקסטיז, גוספל ומיוזיקל.
המשחק הנצחי הזה בין המר והמתוק מאפיין גם את קוסטלו עצמו. אדם מהיר חמה, ציניקן שעשוי גם לגלוש לאזורי האכזריות. בכל פעם שאני חושב על ביטול ההופעה שלו בישראל (החלטה שקשה לי להתמודד איתה, כי אני תופס ממנו אדם סופר אינטליגנטי, ובאותה נשימה חושב שהעמדה שלו שגויה לחלוטין ונובעת מהרבה בורות), אני מייחס אותה - לפחות למטרת שיכוך כאבים - לאופי האימפולסיבי שלו.
גם היום קופץ לו לפעמים הקוסטלו, בעיקר כשהוא נדרש להתייחס לעיתונאי מוזיקה. אולי הזן האנושי הנחות ביותר עלי אדמות, לטעמו. כשאתר מוזיקה בריטי פרסם בטוויטר שהאלבום החדש עומד להיות "אלבום הרוק הראשון של קוסטלו זה עשור!", צייץ הזמר מיד בחזרה: "אין לזה שום קשר לרוק, אלא אם כן אתם מתכוונים לאדינבורו רוק (חטיף סקוטי). שהוא בהחלט טעים".
בראיון קצר לאתר "רולינג סטון" הוא עוד החריף את הנימה. "כל הרעיון של הרוק'נרול על נעורים נצחיים הוא מטופש", ירה קוסטלו, "הרי אדם רוצה לשקף את מה שעובר עליו לאורך כל החיים". הוא גם פנה ישירות למאזינים כדי להסביר שלא מדובר באלבום רוק טיפוסי שבו "נדלק באולפן האור האדום, וכולם מקווים שהקסם יקרה", אלא באלבום של "אפטאון פופ", כלומר כזה שבו כל המרכיבים כמו עיבודים, נגינה וזמרי ליווי נרקמים בקפידה מראש, לפני הכניסה לאולפן.
שישחרר קיטור כאוות נפשו. במקרה של קוסטלו, הזעם הוא בדרך כלל סימן טוב במישור המוזיקלי, וזה המקרה גם הפעם. יכול להיות שהגידול הסרטני שהוסר מגופו, והכריח אותו לעצור לרגע את מהלך החיים (קוסטלו מצהיר כעת בכל הראיונות שהוא בריא לגמרי, תודה לאל), גרם לו לטלטלה מבורכת. בשירים כמו "Under Lime" ,"Unwanted Number" או Suspect My Tears"" הוא נשמע חיוני ומלא התלהבות כמו שלא נשמע כבר שנים.
קוסטלו בן 64. נשוי (בשלישית) לזמרת הג'ז דיאנה קראל, ולשניים יש תאומים בני 12. אני מאחל לו אריכות ימים, הרבה שנים של זעם בריא והמשך חזרה לעניינים, בדיוק כמו לקבוצת הכדורגל האהובה על שנינו - ליברפול. וכמובן, אף על פי שזה נראה כמעט מופרך במצב העניינים הנוכחי - שיסגור את המעגל הכואב ויגיע לכאן להופעה. אני חושב שהוא יהיה המום לנוכח כמות האהבה שמחכה לו.