הפוליטיקה, השד העדתי והשיחות עם אלוהים: ארז לב ארי בראיון גלוי

זו בריחה מהכתיבה האישית?
"זה פאן, כיף, אתה לא יכול להיות שם לעד. זה מקום חדש, כמו לנסוע לפריז. אבל אתה חוזר מתישהו הביתה. אני רואה את זה גם בהופעות. לא משנה איזה שיר שלי אני אנגן לפני זה, מהצליל הזה הקהל זז, והשירים האלו נותנים דרייב אחר. אחרי אחת ההופעות שלי, חשבנו מה נעשה אחרת בהופעה הבאה והבנו שצריך שיר שהוא 'אפר' כמו 'נחום וציונה' כדי שההופעה תקבל איזה אפגרייד. למדנו לנגן שמח. שמחנו לפני זה לנגן, אבל עכשיו למדנו לנגן עם חיוך. זה הוציא אותי מה'דארק סייד אוף דה דה מון'".

איך אתה מצליח לשיר חומרים כה אישיים ועמוקים על הבמה?
"כשאני שר את השירים שלי, גם אם זה שיר עמוק, אני שר את זה כמו עד, כמו רפורטר. אני לא מזדהה עם זה יותר מדי כשזה קורה. זה יכול להיות לא קל. אני נותן את זה כמו דיווח. שמעתי פעם ראיון של בוב דילן שאמר שכשהוא שר את השירים, הוא לא בוכה, אבל מי ששומע את זה - כן. אתה שר את זה, אתה לא צריך להיות יותר מדי בדרמה של זה. מי שמקשיב יכול לקחת את זה לכל מיני מקומות, אבל אני לא יכול לבכות מהופעה להופעה".



הכתיבה היא יותר עמוקה מהבחינה הזו?
"החוויה של 'כתמים של תרבות', האלבום האחרון שלי, הייתה אינטנסיבית מבחינה רגשית. חזרתי אחורה, לילדות, לבית, לשכונה, והייתי צריך בריחה מהחוויה. זו חוויה תרפויטית.כשאתה הולך לפסיכולוג, זה לא קל תמיד ואתה פותח דברים, אבל אחרי זה יש ריפוי. השלב שבו זה יוצא החוצה לא תמיד עושה נעים בגב, אבל אחר כך יש ריפוי, וצריך לעבור דרך מקומות כואבים".

"המקומות הכואבים" שעליהם מדבר לב ארי קשורים לחוויות הילדות שלו, ההתייתמות שלו בגיל ארבע, הניתוק מאביו וההתבגרות בבית סבתו. "ברור שהחוויות האלו השפיעו עלי, זה השפיע על כל החיים שלי", הוא אומר. "זה חודר למוזיקה, לא בטוח שבאופן ישיר. אם תשב על השירים שלי ותתחיל לחפור בהם, אתה תמצא שם, גם אם לא תמיד באופן ישיר ומובהק, את הבדידות ואת הכאב".

הראי שלנו
לב ארי, 48, בן למשפחה חצי תימנית וחצי מרוקאית, בוחר, כאמור, לתת כבוד באלבומו החדש לסאן, שהיה אחד מנציגיה הבולטים של המוזיקה הים־תיכונית בתקופה שהיא הייתה רחוקה מהמיינסטרים הישראלי.

הבחירה בסאן מגיעה מנקיטת עמדה בשיח המזרחי שעולה בשנים האחרונות?
"אני חייב להודות שאני לא מחובר לשיח הזה. אני לא שולל אותו ולא בז לו, אני מבין אותו לגמרי ואת אלו שנמצאים בו מתוך כאב. אני לא מזדהה איתו, לא זוכר שקופחתי בגלל צבע העור שלי, אבל אני יודע שהיה קיפוח. אני זוכר שיחות עם סבתא שלי. אני חייב להודות שיש לי בעיה עם זה שמשווים, ששופטים סיטואציות שהיו לפני 50־60 שנה לפי קריטריונים של היום. הייתה מציאות שונה לחלוטין. זה כמו שתרצה היום לעשן סיגריה באוטובוס - זה ייראה לך פסיכי. כילד אני זוכר שעישנו סיגריה באוטובוס. בשנות ה־50 עשו טעויות, אבל לבוא ולשפוט את זה בקריטריונים של היום?"

מה דעתך כאיש תרבות על שרת התרבות, שאומרים שמשתמשת בשיח הזה כדי להתחזק אלקטורלית?
"הכל פוליטיקה. אני לא חושב שיש מישהו, לא משמאל ולא מימין, שבאמת אכפת לו כרגע. הכל עניינים של כוח. אין מישהו שרואה את טובת העם. המצב של התרבות בארץ הוא לא מי יודע מה כבר תקופה, אז יש גם שרת תרבות שהיא לא משהו. בסך הכל נראה לי שהיא אחלה בחורה, אבל היא פוליטיקאית. אני מתאר לעצמי שאם הייתי מכיר את מירי ואת ביבי, יכול להיות שהייתי מגלה אנשים מקסימים, אבל אני לא אוהב פוליטיקה. זה משחית את הבן אדם, זה מוציא ממנו דברים לא טובים".

עושה רושם שהעיסוק המרכזי בנושאי הדת, היהדות והשיח עם אלוהים, שהיה מרכזי ביצירה של לב ארי, פינה את מקומו לתכנים אחרים ביצירותיו האחרונות. "אצלי החלק של היהדות נכנס יותר לשירים באלבום הראשון שהוצאתי", הוא אומר. "שירים קשורים כל הזמן לחוויות, ואז התחלתי לשמור מצוות ולהתקרב לדת".



סיפרת שיש לך קשר עם אלוהים.
"יש לי איתו כל הזמן קשר. אני זוכר את זה כילד קטן. הוא מדבר אלי. הוא לא יורד בעצמו ומדבר אליך, אבל הוא מדבר אליך דרך הסביבה, דרך חברים, דרך משפחה, דרך אינטראקציות. יש אצלי שאלה בראש שמטרידה אותי, ואני יכול ללכת ברחוב, ושיחה בין שני בני אדם תחדור לי לאוזן. והשיחה שלהם הייתה תשובה למה שהתלבטתי בו. כשאתה קשוב לסביבה, אתה יכול לקבל תשובות דרך סיפורים, דרך שירים, דרך סיטואציות. ככה אלוהים מדבר איתך. לרוב אנחנו לא עושים את ההקשר".

נשמע כמו תובנה אוניברסלית, לא משהו שקשור רק ליהדות.
"אלוהים הוא לא רק של היהדות, אלוהים הוא של כולם. היהדות היא זרם אחד בין הזרמים האחרים, אבל אלוהים לא רק שלנו".

זה לא אמירה שתשמע מרוב אנשי הדת.
"כשאתה שואל את האנשים הנכונים, אתה תשמע את הדברים הנכונים. אם היית שואל את הרב מנחם פרומן, אז היית שומע את זה גם ממנו. אלוהים זה הכל. אלוהים הוא של חיות, של הדגים, של סינים, של יפנים ושל הערבים. 'שלום' זה אחד השמות שלו, וחבל שלא כולם רואים את זה וישר לוקחים את זה לשפיכות דמים. אלוהים זה שלום, אלוהים זה אהבה".

יש שיח מאוד אלים בין חילונים לדתיים לאחרונה: הדתה, הדרת נשים. מה דעתך על כך?
"זה נורא ואיום. זה מביך אותי, ואני לא לוקח בזה חלק. יש לי תחושה שזו תקופה, זה יעבור, אני לא בעד שום מנהיג לא משמאל, ולא מימין. אני גם לא מצביע, לא לרשות המקומית, לא לכנסת. אני לא לוקח בזה חלק. אני יודע שהקול שלי הולך לאיבוד. בבחירות האחרונות הכריחו אותי ללכת, שמתי פתק לבן. אני לא חושב שיש מנהיג ראוי. אולי לבני גנץ הייתי מצביע. יש אנשים טובים, אבל לא שומעים אותם מספיק. ואם אתה הולך לימין, יש את בני בגין שהוא איש מדהים, ומצד שמאל יש את דב חנין שהוא איש מדהים. אבל אני כן חושב שהמנהיגים הם ראי שלנו, של החברה, זה מה שהבאנו על עצמנו. אם אנחנו רוצים הנהגה יותר טובה, אנחנו צריכים להיות טובים יותר אחד לשני. מקסימום אתה יכול לקחת אחריות".