וירטואוזיות על הגיטרה, הסקרנות שהביאה אותו להתנסות בשלל סגנונות מוזיקליים, התשוקה על הבמה ומחוצה לה והאמת היצירתית הפכו את דויד ברוזה לאמן יוצא דופן בתעשיית המוזיקה הישראלית.
אני לא ממעריציו ההדוקים. אני אומנם מחזיק בבית כמה מאלבומיו והקלאסיקות שלו מתנגנות אצלי בפלייליסט, אך אני לא נוהג לפקוד את הופעותיו ואני לא מכיר את הרפרטואר המלא שלו, לגמרי מסתפק במיטב.
אבל כשהאזנתי לאלבומו החדש, "טבעת הזהב", שנכתב על ידי צרויה להב והולחן על ידי ברוזה, הבנתי - ולא בפעם הראשונה - מדוע הוא נחשב לאחד האמנים המוערכים והמשפיעים במקומותינו.
בכל 13 השירים באלבום, מציג ברוזה ביתר חן את הוורסטיליות האופיינית לו: רומנטיקן חסר תקנה בשירים כמו "טבעת הזהב", "מזח", "נשיקת המזל", "שומע אותי בך" ו"טנגו"; נוסטלגי ושברירי ב"ילד עם גיטרה" ו"רחובות לא מוארים"; ומטיף מוסר בשיר "לו לי לו" שמהלך בזהירות בין אופטימיות למלנכוליה.
החיבור בין לחניו המלודיים לטקסטים הייחודיים של להב הוא כמעט מיסטי. בקולו המלטף והמחוספס, מצליח ברוזה להעביר את הרגש למילים ולא ליפול לנונשלנטיות, המאפיינת יוצרים במעמדו, שעייפות החומר מחלחלת לאמנותם. ואת כל זה מלווה הווירטואוזיות המוכרת על הגיטרה, שהפכה לסמלו המסחרי.
הסגנון המוזיקלי באלבום, הנע בין פולק ישראלי, השפעות ספרדיות וקאנטרי אמריקאי, ממחיש את הליכתו של ברוזה עד הסוף עם האני מאמין המוזיקלי שלו: נדמה כי מלכתחילה אינו מכוון ללהיט, או הולך עם הטרנדים, אלא נאמן לדרכו.