רועי קורנבלום: "מאוד כואב לי על האקס של מריה, אבל זו אהבת אמת"

ואז מריה יצאה.
"כשהיא יצאה, נתתי לה את הזמן להיות בבית. היא נחתה לתוך בלגן של ראיונות ואז היא נפרדה מבועז. נפגשנו ופתאום ישבנו בחדר בלי מצלמות, ואמרתי לה 'את קולטת שאין פה מצלמות?', היינו בשוק. פתאום נישקתי אותה משום מקום – והיו זיקוקים".

הופעת רחוב

לבית "האח הגדול" הגיע קורנבלום בן ה־24 מהוד השרון, לא על תקן הבחור המאוהב, אלא דווקא בתור משורר ספוקן וורד פוליטי שאמור היה להעביר ביקורת חריפה על המדינה, על הרשתות החברתיות ועל צה"ל.

השיר שלו, "אני לא שמאלני" (..."מה? מה ההבדל בין הרג לרצח? / מה זאת אומרת? ההבדל זה הכוונה / לא אכפת לי מה אומרת האמנה / אבל רגע, אם אני אגיד שבטח התכוונתי להרוג כל ערבי שהרגתי אז יהיה רצח / ואם אני אגיד שלא התכוונתי אז את תקראי לי שמאלני אידיוט..."), שאותו הקריא בסרטון תעודת הזהות שהוצג לקהל טרם כניסתו לבית ואז גם בתוך הבית עצמו, אכן הצליח להרגיז כמה צופים. אולם המשורר הצעיר לא הפך להיות אויב העם, כנהוג באזורנו.




אבל מי יודע, אולי זה יקרה הערב (רביעי) במופע הבכורה שלו במועדון לבונטין בתל אביב. בהופעה ילווה קורנבלום בלהקה וישולבו בה עולמות הספוקן וורד והראפ, בשירים (כדברי ההזמנה) "חשופים, בועטים, מרגשים, עצובים ומצחיקים".

"התחלתי לכתוב בגיל 15 בגלל חברה שהייתה לי אז, שגם הייתה כותבת, וניסיתי להרשים אותה", הוא נזכר. "היא ממש קטלה אותי וצחקה עלי ומאז נסגרתי, אבל הבנתי שאני אוהב לכתוב ובמשך שנים כתבתי למגירה. רק אחרי הרבה שנים הקראתי לחבר קטע ספוקן וורד וורד שכתבתי, 'חלאות הרשת החברתית', והוא התלהב ואמר לי, 'אתה חייב להופיע עם זה', אבל לא הרגשתי שאני מוכן. הוא קרא לכמה חבר'ה בני 13־14 שבמקרה עברו ברחוב וביקש מהם להקשיב לקטע. זו הייתה ה'הופעה' הראשונה שלי, מחוץ ללונדון מיניסטור בתל אביב". 

"לא נראה שזה היה הקטע שלהם, אבל אחרי שסיימתי אחד מהם אמר לי: 'וואלה, שמע יש לך פוטנציאל', השני אמר לי 'אני לא יודע על מה דיברת, אבל אתה יודע לדבר', וזה היה הצעד הראשון. שבועיים אחרי זה כבר הלכתי להופיע ב'במה פתוחה', אחרי שכל סוף השבוע צילמתי את עצמי והתכוננתי. הגעתי, וכשעליתי פתאום הכל נהיה שקט. זה היה שוק רציני - איך שסיימתי את הקטע הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. הרגשתי בר־מזל שבגיל 22 מצאתי את זה. מאז אני מקדיש את עצמי ב־%100 לזה. פתחתי את הליין 'קורצ'אק פואטיקה', והיו מגיעים 100 איש. הייתי קורא לאנשים פתקים מתוך הכובע, מנחה ומשתתף בעצמי".

איך אתה מרגיש כשמכנים אותך "שמלאני בוגד"?
"כשהייתי בבית והקראתי את 'אני לא שמאלני' ההורים שלי קיבלו איומים על חייהם, אחותי קיבלה איום על חייה. כתבו לי 'תמות', 'תלך לעזה', 'יא טרוריסט', 'יא בוגד', כאילו לא שירתי שלוש שנים, כאילו אני מחבל. אנשים בכלל לא הבינו את הקטע והתלהמו, הם כמו אקדח חם שיורה ולא שם לב. אנשים שהחליטו לצעוק הם לא קהל היעד שלי בכל מקרה, אבל אם הצלחתי לעורר רגש, עשיתי את שלי. אם אדם התעצבן, צחק או בכה - זה מצוין. הקטע גם נערך וכואב לי שככה זה יצא, ששככה זה שודר. אני לא שמאלני ולא בוגד. חבל שאי אפשר לבקר בלי לקבל אש ובלגנים".



חששת?
"היה מישהו שכתב לי 'חכה חכה, יש כמה חבר'ה ממעלות, אנחנו מגיעים למרכז בשבוע הבא ומחפשים אותך, שמאלני מזדיין', ואחותי הראתה לי תמונות קיצוניות של איומים, שלחו לה תמונה של קבר ודברים כאלה. זה היה מפחיד".

כתבת באינסטגרם שסמים שעשית בהודו פתחו לך את התודעה. אתה חושב שזה הכרחי לאמן?
"אני לא חושב שאמן צריך את זה - זה אינדיבידואלי. זה פתח לי את התודעה, נתן לי כיווני כתיבה חדשים ועזר לי להתפתח כאמן".

חמוציות או להיות

קורנבלום אינו חושש מתיוגו כפליט ריאליטי. הוא בעיקר אינו מאמין שהדבר אפשרי. "גם בבית 'האח הגדול', אחד הדברים שבלטו בי זה שאני לא ריאליטי טייפ", הוא אומר. "מי שהכיר אותי דרך התוכנית, מבין מי אני, ומי שמכיר אותי רק דרך התגית של פליט ריאליטי – אין מה לעשות, הוא יצטרך להתרגל לתגית החדשה. זה שינוי שייקח קצת זמן".

איך התמודדת עם הסביבה החדשה שנקלעת אליה?
"הכניסה לבית הייתה שוק, להיות בסיטואציה חברתית חדשה. זה מקום עם המון אנשים שונים שאתה לא יודע אם תתחבר אליהם, וייב אחר, תחרות ברקע. היה לי נורא קשה, כמובן, כשראיתי את המצלמות וחשבתי 'יש בכל מקום מצלמה'. אחרי כמה ימים אמרתי לעצמי שאו שאני מתחרפן לגמרי מזה שיש מצלמות, או שאני פשוט לא אשים על זה בכלל. החלטתי להתעלם מהדבר הזה כמה שיכולתי, כמה שהצלחתי. אין ספק שזה מטלטל. ישנתי בשבועיים הראשונים אולי שלוש שעות בלילה".



לא היית מעורב בריבים ובצעקות בבית.
"היו רגעים שהסתכלתי וראיתי ממש טירוף. חלק מזה קרה כי יש פה מצלמות, אנשים רצו להשמיע את דעתם, פחות רצו שיקשיבו לדעתם. אני לא כזה, לא מהתלהם, זה נראה לי טראש ולא נחוץ. היו רבים על חמוציות ועל שקדים. באתי בגישה שאם הלכתי לישון שבע, לא אכפת לי מי אכל יותר חמוציות. היו רגעים בתוך הבית שהייתי יושב על המיטה ועושה כאילו אני כותב. בהרבה מהריבים הסתכלתי ואמרתי: 'אני לא מגיע לכאלה טונים'".