ציפור השיר והנודד

זה התרגום הראשון והאחרון שלי לשיר הודי. בהתחשב בעובדה שהתרגום נעשה כשהייתי בן 13 בערך, ושהשפה ההודית היא כמו סינית בשבילי, אז אני בהחלט מרוצה ממנו.
 

בקולנוע "עדן" בתל אביב הוצג אז בשבוע המי–סופר–כמה הסרט ההודי "הנודד". זה לא היה סתם סרט, זה היה אירוע לאומי. על הקלפים שרכשנו במיטב דמי כיסנו בקיוסקים היה קלף אחד מהמבוקשים והנדירים במקומותינו. על הקלף הזה הופיעה תמונתם של צמד הכוכבים הנאהבים של הסרט "הנודד", ובאותיות עבריות נכתבו המילים ההודיות של השיר "איצ'יקדנה". "איצ'יקדנה" היה ה–להיט של הסרט. את השיר הזה לא הייתי צריך לתרגם, כי כולנו שרנו אותו בהודית מושלמת ככתוב על גבי הקלף.

לא הטרחנו את עצמנו אפילו לברר מה אנחנו שרים. שרנו בהודית ובקול גבוה. בשבילנו איצ'יקדנה היו איציק ודנה, שמותיהם העבריים של ראג' ונרגיס, גיבורי הסרט ההודי שלמזלנו רץ עשרות שבועות בקולנוע "עדן", דבר שאפשר לנו מרווח זמן לחסוך את דמי הכיס ולחזור שוב ושוב לקולנוע ולסרט.

אני לא זוכר מי נשבר קודם. הקולנוע שהוריד את הסרט אחרי נצח של שבועות או הקהל הבוגדני שמצא אהבה חדשה.
 

אני נשארתי נאמן לראג' קאפור. המשכתי איתו גם לסרטיו האחרים. היה נחמד, הוא אף פעם לא אכזב. אבל בינינו: אהבה ראשונה היא אהבה ראשונה היא אהבה ראשונה. אותה אי אפשר לשכוח.

מתנצל אם אתם לא מבינים את המילים ההודיות האלה. הרי ידוע לכם בוודאי שקיימים כ–2,000 ניבים בשפה ההודית. אני לא יודע באיזה ניב אתם משתמשים, אני מכיר רק את הניב הראג' קאפורי.

ראג' קאפור נולד ב–14 בדצמבר, השבוע לפני 94 שנים. הוא נפטר לפני 30 שנה בגיל 64 והיה גדול הכוכבים ההודיים לדורותיהם. אביו, אמו, שני אחיו, ילדיו ונכדיו - כולם כולם היו שחקנים. אבל ראג' קאפור היה הגדול מכולם. 
 

לפני "הנודד" היה "היחפן". בשניהם לא הסתיר קאפור את הערצתו העצומה לצ'רלי צ'פלין, שהיה האליל שלו. הוא חיקה את ההליכה המיוחדת שלו, על ראשו היה מונח הכובע המפורסם של צ'פלין, והוא השתמש אפילו במקל הליכה דומה לשלו. אלא שראג' קאפור, שלא כצ'פלין, היה חתיך הורס והוא גם ידע לשיר. 
 

"כשהייתי בן 12 התאהבתי בשחקן קולנוע הודי", כתב מי שלימים נודע כפרופ' יצחק קרונזון, מומחה למחלות לב בבית החולים של אוניברסיטת ניו יורק. "מובן שידעתי שלעולם לא יהיה לי שיער חלק וישר, שיניים צחורות ותואמות ועיניים כחולות וכי לעולם לא אהיה יפה כמו ראג' קאפור וכי לעולם לא תתאהב בי נרגיס היפהפייה, דקת הגוף והקול".
 

אבל הפרופסור הנודע יליד חיפה, שלא חי באשליות, זכה בפרס הנחשב ביותר שכל ראג' קאפורי בכל פינה בעולם לא היה מעז אפילו להעלות בדעתו: כוכב נעוריו הגיע אל הקליניקה שלו!

("אבל לבי כולו הודי" / יצחק קרונזון)

לא רחוק מקולנוע "עדן", במרחק צעדים ספורים משם, נולדה אהובה עוזרי. היא הייתה בת 4 כשהתייתמה מאביה. בכרם התימנים, השכונה שלה, היא התפרסמה מילדותה כמקוננת בטקסי ההלוויות והאזכרות לנפטרי השכונה. כשהייתה בת 20 למדה לנגן על בולבול טרנג, שזה כלי פריטה הודי. 

כשנפגשנו כעבור כמה שנים והיא ניגנה על הכלי ההודי הזה, לפתע חזרו אלי כל המראות והמנגינות מהתקופה ההודית שלי, שהתרחשו לא הרחק מהבית שבו היא גרה.
 

יוסף בן ישראל, האיש שהמציא את "למנצח שיר מזמור", שהיה פסטיבל זמר של שירים בסגנון עדות המזרח כמו שקראו לזה, היה האיש שהכיר בינינו. אמר: "זמרת צעירה", אמר: "מוזיקאית מוכשרת", אמר: "בולבול טרנג". ואני, שלא בדיוק ידעתי מה זה אבל לא רציתי להיראות בור ועם הארץ, הלכתי לפגוש אותה. התוצאה הייתה שיר שנדמה לי שבוצע באותו פסטיבל. קראו לשיר "צועני הולך לו". 
 

ראג' קאפור ו"הנודד" זוכרים? אז זה היה מעין שיר הצדעה. אני זוכר שהמנגינה של אהובה הייתה כזו שנוגסת מהלב חתיכות–חתיכות. הקול שלה, קול המקוננת חדר עמוק לנשמה. והמילים? נו, טוב. אהובה עשתה בהן כרצונה. שינתה, ערכה, הורידה, הוסיפה וכל הזמן התנצלה וביקשה לערוך עוד ברית מילה לעוד בית ועוד פזמון. 
 

דווקא מכיוון שהייתה צעירה ובתחילת הדרך, מצאה חן בעיני ההתנהגות הדעתנית שלה. היא ידעה מה היא רוצה, ואני לא עמדתי בדרכה. את מה שיצא מכל זה אני מעלה פה בפינה לשיפוטכם ומסיר אחריות.

השם מאיר לוגסי אולי לא אומר לכם הרבה, אבל הוא מאוד מוכר לרבים שאוהבים לשיר ולחגוג ומתגוררים באזור טבריה וצפונה בואכה ראש פינה, חצור, צפת וקריית שמונה. כי מאיר לוגסי, שאנחנו קוראים לו "הלוגסי", הוא זמר שבתקופה שבה חייתי בגליל הייתי הולך בעקבותיו לכל ההופעות שלו כמו איזה גרופי צעיר. 

ממאיר לוגסי שמעתי את הביצועים הכי מרטיטים ל"אינתה עומרי" של אום כולת'ום ו"חביבי יא עיני" של פריד אל־אטרש. יום אחד בא לי רעיון: חשבתי שהשילוב של הלוגסי עם הלחנים של ציפור השיר אהובה עוזרי, יהיו ממש הדבר הנכון. אז נפגשנו עם אהובה אצלה בבית. ידעתי שהיא תאהב את הלוגסי וידעתי גם שהיא תיקח את המילים שלי, אף שאולי היא תעשה בהן כרצונה. אבל לא היה אכפת לי. רציתי שיר ממנה - מתנה בשביל הלוגסי. אהובה התלהבה וכאמור אהבה, בעיקר את השיר הזה:

השבוע, ב–13 בדצמבר מלאו שנתיים למותה של אהובה עוזרי. 16 שנה אחרי שאובחן אצלה סרטן במיתרי הקול ואחרי שעברה ניתוח לכריתתם. "לפעמים אני חולמת שאני שרה, ובחלומות אני שרה בקול הקודם שלי. זה תענוג אמיתי", כך אמרה חודשים ספורים לפני מותה לעיתונאית רחלי ריף. 

כשיחטטו פעם בערימות הדיסקים שלי, ימצאו שם בוודאי את השירים שאהובה עוזרי הלחינה וניגנה לי אותם בבולבול טרנג שלה. "אני לא ממהרת לשום מקום, יש לי זמן", ענתה כששאלתי אותה מתי ניגש לעבודה. כי היא באמת האמינה בכך.

("גן הוורדים" / אהובה עוזרי)