הזמרת תימנה בראואר היא סיפור מורכב. היא ישראלית וגם אוסטרית, עם שורשים תימניים, הניכרים בשמה הייחודי, וגם מזרח־אירופיים. אבל הערב היא תציג את קולה עתיר האוקטבות דווקא - ומתברר שלא במקרה - בביצוע שנסונים צרפתיים, במופע “חלום ורוד", שאיתו תופיע בתיאטרון “תמונע" בתל אביב עם המנהל המוזיקלי יהודה הגר ועם הצ'לנית הילה אפשטיין.
“בנוסף לשורשים המגוונים שיש לי, צרפת היא חלק ממני", מצהירה בראואר. “אומנם נולדתי בווינה, אבל כשהייתי בת שבועיים הוריי חזרו איתי לפריז, שם עברו עלי השנים הראשונות שלי. כששבנו בהמשך לווינה, הם דאגו שאלמד שם בגן ילדים ובבית ספר צרפתיים. זה מה שהכין אותי לקראת לימודי מוזיקה בסורבון, לאחר ששירתי בלהקה צבאית בארץ. בשנים שלי בפריז ספגתי את התרבות הצרפתית עם אהבה גדולה לשנסונים. עם זאת, כזמרת ג'אז בעיקר, כשאני מבצעת אותם זה תמיד עם ניחוח ג'אזי".
יש לי חשד ששם המופע שלך מטעה במידה מסוימת.
“יכול להיות שהחשד שלך מוצדק. אומנם המופע נקרא ‘חלום ורוד', כשם אחד הלהיטים הגדולים של אדית פיאף, אבל אני שרה בו רק שני שירים שלה, כאמור ‘החלום בוורוד' ו'פאדאם פאדאם', לצד שירי ז'ורז' מוסטקי, ז'אק ברל וז'ורז' ברסאנס, וגם קטע מ'כרמן' בעיבוד של ג'אז".
מדוע רק שני שירים שלה?
“כי אדית פיאף היא אלילה והגדולה מכולן, שהתחילה מכלום ועשתה דרך מדהימה מהרחוב אל התהילה. אף זמרת לא יכולה להתחרות איתה בביצוע שירים שלה. לכן אני מעדיפה לבצע שירי שנסונרים גברים, שלהם אני יכולה להביא ממד חדש ואיתם אולי לעשות קאמבק אל הקהל הישראלי, שאיכשהו הקריירה שלי הרחיקה אותי ממנו. התקווה היא גם להגיע עם המופע אל הקהל הצרפתי שגדל בארץ בשנים האחרונות".
עוד מעט נפרוש את סיפורה האישי הבלתי שגרתי של בראואר, אבל שעה שפעמי האירוויזיון התל־אביבי הולכים ומתקרבים, אנחנו קופצים תחילה אל אירוויזיון 86'. שם, בברגן שבנורווגיה, ייצגה בראואר, אז זמרת צעירה בת 25, את אוסטריה, ארץ הולדתה. “כסטודנטית למוזיקולוגיה ולג'אז בפריז, בכלל לא עלה בדעתי להציע את עצמי לאירוויזיון", היא משחזרת. “בעקבות הופעות שלי בווינה, הגיעה אלי פנייה מהטלוויזיה האוסטרית. היססתי אם להיענות, כי האירוויזיון בכלל לא היה בסגנון שלי. לעומת הפופ שהלך שם, הייתי בעולם אחר. עם זאת, היה לי ברור שמדובר בהזדמנות יוצאת מן הכלל לזמרת די מתחילה".
הזדמנות לא הכי נקייה.
“אכן, בדיעבד הבנתי שהאוסטרים השתמשו בי, כי זאת הייתה השנה שבה קורט ולדהיים, מי שהיה מזכיר האו"ם, נבחר כנשיא אוסטריה, ואז התגלה שבמלחמת העולם השנייה הוא היה קצין נאצי. היה לאוסטרים חשוב לשלוח זמרת יהודייה, כדי להראות שהם לא נאצים כמו הנשיא שלהם. אני כבר הייתי בפנים ולא יכולתי לפרוש, והיה לי ברור שלא אקבל נקודות, בוודאי לא מישראל, לאחר שבארץ כעסו עלי".
לא ברור אם הכעס השפיע ואם לאו, אבל תימנה, שמלכתחילה הבינה שמבחינתה זה היה ביקור בר־חלוף בשדה הפופ, דורגה במקום ה־23 מתוך 28 מתחרי אותו אירוויזיון, אפילו יותר גרוע מהמקום ה־19 שאליו הגיעו מוטי גלעדי ושרי צוריאל, נציגי ישראל דאז. ונטע ברזילי? - “תופעה מוזיקלית יוצאת דופן", היא מחמיאה.
צלילי הכרם
אם לעבור אל סיפורה של בראואר בת ה־57, דומה שמלבדה אין אדם בעולם שמחזיק בקשר עקיף ורחוק מצד אחד עם הרצל ומצד שני, להבדיל מיליון מיליוני הבדלות, עם היטלר. “סבא שלי מצד אמא, יחיא דהבני, היה הנהג של הרצל, עגלון צעיר ששכרו כדי שיסיע אותו בביקורו בארץ", היא מספרת.
אומנם מסעו של סבה התימני של בראואר עם חוזה מדינת היהודים היה קצר - מיפו למקווה ישראל, ואולי גם חזרה - כדי להגיע לרכבת המשתרכת והמתנשפת לירושלים, אבל די היה כדי להכניס את דהבני בן ה־20 דאז אל בין דפי ההיסטוריה. “מילדותי אני זוכרת את סבא מספר על הרצל, ואיך שהוזמן להיות בין אורחי הכבוד במסע הלוויה שלו, כשעצמותיו הועלו ארצה ב־49'", אומרת נכדתו. “הסיפורים שלו הוסיפו פלפל למשפחה".
סיפורו של סבה השני של בראואר צבעוני לא פחות. סמיון סגל (ששמו השני, שמחה, טבוע גם בדרכונה של תימנה) הגיע בראשית המאה שעברה מליטא, ארץ הולדתו, לווינה, לאחר שבדרך אימץ שם משפחה פחות יהודי כמו בראואר והשתכן בהוסטל לדלי־אמצעים. אחד מדריו אז היה צייר צעיר ומתוסכל שניסיונותיו להתקבל לאקדמיה לאמנות עלו בתוהו, ובצר לו לא חדל למלמל מונולוגים מוזרים. מתברר ששכנותו המוקדמת של סבא סמיון עם היטלר לא הצילה אותו ממוות בשואה.
לא כן בנו ואביה של תימנה, אריק בראואר, המוכר כאחד הציירים הגדולים בעולם בסגנון הריאליזם הפנטסטי, שבראשית החודש חגג 90, לאחר שידי הזהב שלו סייעו לו לצלוח את תקופת השואה בשלום. אחריה החל לפתח לצד הציור קריירה של זמר ורקדן. זה מה שהביאו הנה להופעות בראשית המדינה עם אחותו הרקדנית לנה, במסגרת צמד שקראו לו “דה סוויט בראואר דואו".
בשהותו כאן הכיר את נעמי, צעירה בת כרם התימנים, שבה ובשירה שלה התאהב. כששב אליה מפריז, הם הופיעו כאן כצמד בשירים שקיבלו תווית של שירי סוכנות. “לאמא שלי יש קול נהדר וגם פחד קהל", מעידה תימנה. “לכן היא התפללה לאלוהים שאבא יתחיל למכור תמונות והיא תוכל להשתחרר מהבמה".
תפילתה נשאה פרי מעל ומעבר. לאחר שנישאו ב־57' בבית משפחת דהבני בכרם והקימו בית משלהם בכפר האמנים עין הוד, האב הפך לאוטוריטה בתחומו באירופה. ישראל היא בין המדינות שבהן מתנוססות יצירותיו, כולל קיר ציורי התנ"ך שלו במרכז "קסטרא" בחיפה, הנחשב לאחד מציורי הקיר הגדולים בתבל. שלוש בנותיהם ירשו מהם את הזיקה לעולם המוזות. לצד תימנה, אחותה טליה עלתה לישראל, ועוסקת בעין הוד בתרפיה באמנות, ורותי היא שחקנית וזמרת בווינה.
תימנה הופיעה מילדותה עם אביה, חמושה בגיטרה שקנה לה. לאחר שסיימה תיכון בווינה, התנדבה לשירות בצה"ל, ועם פירוק הלהקות בידי הרמטכ"ל רפול הופיעה עם ורדינה כהן ומשה דץ באחד מצוותי ההווי. “הייתה לנו, הבנות, חוויה מדהימה לעבוד עם המנהל המוזיקלי המאוד מוכשר שלנו, מתי כספי, שככל שהיה קשוח ואף פעם לא חייך. היינו גרופיות שלו", היא מספרת. “השנתיים שלי בצבא, שבהן עברתי גיבוש ישראלי, לעומת החינוך האירופי שספגתי, היו הכי יפות בחיים שלי, גם כשהתנאים היו מאוד שונים לעומת אלה שבהם גדלתי, עם כפית זהב במעין טירה בווינה".
במקביל, היא המשיכה לנוע בין העולמות. בהיותה חיילת, היה מגיח אליה הנה כריסטיאן, מי שהיה החבר הלא יהודי שלה מגיל 15, כשלמדו יחד בבית הספר הצרפתי בווינה. לבסוף המוזיקה הפרידה ביניהם, כשבראואר החלה להופיע עם אלי מאירי והתאהבה בו. “אלי הוא פסנתרן ג'אז גאוני, ובהיותי זמרת ג'אז ששרה גם בסגנונות אחרים, יש בינינו סימביוזה מוזיקלית מוחלטת", מציינת בראואר. “לעולם לא אמצא פסנתרן כמוהו, כשם שהוא לא ימצא זמרת כמוני".
ומה קרה?
“אבל הביחד מסביב לשעון, החיים והמוזיקה ביחד, גבו את המחיר שלהם. אפשר להשתגע מזה. לפני 12 שנה החלטנו על הפרדת כוחות. אנחנו ממשיכים להופיע יחד, ואלי הוא המנהל המוזיקלי שלי בהופעות ובתקליטים. יש לנו בווינה אולפן הקלטות ומשרד משותפים. אלי חי בווינה עם אוסטרית מטירול ויש להם תינוק. אני גרושה מאושרת שממש פורחת".
שני ילדיהם, דוברי עברית אך אוסטרים לכל דבר, חיים בווינה. יסמין (28) היא זמרת שלצד קריירה משלה מופיעה עם אמה המפורסמת, לרבות בשירה יהודית בכנסיות. יונתן (22) לומד קולנוע, ופניו נשואות לעבר הבימוי.
עד כה היא הוציאה תריסר אלבומים, שמהם משתקף המעבר שלה מג'אז טהור לפולקלור מהול בגוונים ג'אזיים. “גם אם אני שרה שיר תפילה כמו ‘אבינו מלכנו', שיר תימני כמו ‘סעי יונה', ‘חליל הקסם' הקלאסי של מוצרט או שיר ביידיש כמו ‘ביי מיר ביסטו שיין', תמיד זה הולך אצלי עם אלתורים של ג'אז", היא אומרת. "זה גורם לשירים שאני מקליטה להיות ארוכים מהרגיל", היא אומרת.
לא עוצרת
בראואר היא זמרת תנועתית מאוד, המלהיבה את הקהל בהופעותיה, וגם יצירתית, שיודעת לדחוף דברים קדימה. בשלב מתקדם של עשייה באולפן שלה בווינה נמצא אלבום שירי אהבה בצרפתית, עם מילים ומנגינות שלה. בעורפו נושף אלבום נוסף, הפעם של שירי יודל בשילוב שירת נשים יהודית תימנית, “משהו שהגיע הזמן שהאוסטרים יכירו".
“אני גם מאוד אוהבת לשחק", היא מעידה. לדבריה, כיכבה באוסטריה ב"אוויטה" (“זה היה מדהים") וגם גילמה את גולדה ב"אנטבקה" (“כנר על הגג"), באוסטריה ובצפון איטליה. כמו כן הופיעה בשירי “אופרה בגרוש". ומדוע לא בארץ? “כי לא הציעו לי".
לכן, כשדן תורג'מן (“במאי נהדר") הציע לה לשחק בסרטו “רימון הזהב", שבו כיכבה אחינועם ניני, קפצה בשמחה על העגלה. היא, גלית גיאת והדר עוזרי התחלקו שם בדמות אחת בגילים שונים.
בראואר, שגרה כעת במרחק פסיעות ממרכז פרס לשלום ביפו, מאמינה גדולה בשלום. בשנות ה־90 יזמה והנהיגה את הפרויקט “קולות השלום", שבמסגרתו הופיעה בארץ ובחו"ל עם מקהלת “קולגיום תל אביב" בניצוחו של אבנר איתי ועם מקהלה ערבית, מוסלמית ונוצרית מנצרת.
כאמור, היא איננה מסתפקת בדיבורים ובצלילים. במקביל לביתה הווינאי, בראואר התמקמה בדירה בשכונת עג'מי, בשכנות למשפחה ערבית נוצרית. “שכרתי לשנתיים", היא אומרת, “מתוך כוונה לעשות בארץ יותר מוזיקה. בחרתי דווקא את עג'מי. אני צריכה את הקונטרסט בין אירופה המלוקקת למזג הלבנטיני. אני גרה בתל אביב, אבל מוקפת בערבים. אני רוצה להכיר אותם".
בראואר היא טיפוס תוסס ופעלתני: שוחה וצועדת בשפת הים, רוכבת על אופניים, מציירת ויוצרת יצירות אמנות מצדפים ומקונכיות שהיא מלקטת בחוף. אין לה בעיה כשצלילי המוזיקה הקלאסית שהיא שומעת בהנאה מתמזגים עם קריאות המואזין מבחוץ. הים נשקף מביתה עד מעבר לקו האופק. “זה מה שחיפשתי", היא מציינת. “הים מחזיר אותי לשורשים האוריינטליים שלי".