קצת יותר מ־30 שנה חלפו מאז שחזיתי לראשונה בלייב ב"אהוד בנאי והפליטים" בצוותא, עד ל"היום": מופע הפתיחה של "פסטיבל החורף 2" של היכל התרבות, שהתקיים בחמישי האחרון.
30 שנה, חיים שלמים, חלפו ביעף, והשביל של אהוד בנאי, שהתחיל בין סניף בנק למעיין על הכביש המתפתל בין עכו לצפת, הוביל אותו מאחורי הזמן למעמד של קאלט עלזמני.
הילד כבר בן 66, אך השיער המרדני עד צוואר התחלף בכיפה שחורה, שיער נסוג, זקן לבנבן ומשקפיים כהי זגוגית. גם מרד הנעורים המאוחרים, התחלף במרוצת הזמן במקצוענות מושקעת, מודעת, ממוסדת, ממוסחרת, ומתוקתקת עד התו האחרון.
ובכל זאת, אף אחד, לפחות לא מהדור שלי, שהתבגר בצוללת צהובה ולמד מהביטלס שכל מה שאתה צריך זה אהבה, לא הולך להופעה של אהוד בנאי בצחוק. מבחינתי זה בדיוק כמו פגישת מחזור.
אני לא חושב שיש שיר אחד של בנאי שאני לא מכיר בעל פה, וכל שיר מחזיר לפרק כזה או אחר בחיי. כל שיר תפקד כתחבושת עם יוד על פצע אחר, וכל שיר עדיין מפרפר בתוכי ככדור עופרת.
המופע מתחיל בהופעת חימום קרירה של לירון עמרם, שלא ממש מרומם, אך מתפקד לא רע כמתאבן לקראת המנה העיקרית. ואז עולים לבמה בנאי ולהקתו המעולה, שלמעט הבסיסט גיל סמטנה, השתנתה פלאים מאז ימי "הפליטים" ע"ע יוסי אלפנט וז'אן ז'אק גולדברג.
כל מה שצריך עכשיו זה לפתוח ב"אביא לך" המצמרר; להלעיט עם "זמנך עבר" ו"ממשיך לנסוע"; להמתיק עם "הכנאפה מתוקה"; ללהטט עם "דוד ושאול"; לערבב עם "ערבב את הטיח אחמד"; להרטיט עם "בלוז כנעני" - שהוקדש במקור למאיר אריאל, ועכשיו מוקדש גם לבן דודו מאיר בנאי ז"ל; להקפיץ לשמיים עם "היום" ו"ג'מלי פורוש"; להזדהות עם אחינו האתיופים ב"עבודה שחורה" ולסיים עם "עד הפעם הבאה"; וזהו זה. פגישת המחזור עברה בהצלחה, עד הפעם הבאה.