אמנות או פרובוקציה: האם דודו פארוק, שפיטה והשרוף הם יותר מגימיק?

מה אכזב אותך?
"אצל שניהם זה העניין של איפה לשים את הח'. אחת הסיבות ש'השרוף' דיבר מאוד לאט הייתה כי היה צריך לתכנן את זה. ברגע שכל כ' היא ח' וכל ח' היא ח' זה תמיד נראה קצת חובבני. גם בעניין של השאלות שיכולים לשאול אותך עשינו בזמנו עבודה מאוד טובה - לייצר עבר ולגרום לכך שהדברים ייראו אמיתיים".

אין מסר

אל דמותו של "השרוף", שאחראי בין היתר ללהיט "הבל החן, שקר היופי", נחשפנו במהלך שנת 2000. המדינה כולה עקבה בחמלה אחר סיפורו קורע הלב של הזמר המזרחי העני והנכה, שגופו מכוסה בכוויות קשות בעקבות התפוצצות בלון גז בביתו, שעליו סיפר בראיון פייק נרחב בעיתון "ידיעות אחרונות". לאחר כמה שבועות החליט "השרוף" להסיר את המסיכה ולחשוף את התרמית בתוכניתו של יאיר לפיד. הוא התגלה, כאמור, כלא אחר מאשר הזמר צינוביץ'.

מעבר לרצון למנף את הקריירה, במקרה של "השרוף" היו גם מסר ואמירה. זה דומה למה שקורה עכשיו?
"היום לא מחפשים קונספט. בניינטיז חיפשו קונספט ומסרים, היום זה לא קיים. היום הכל הולך. מספיק להציץ באינסטגרם בשביל להבין את זה. אנחנו פעלנו ממקום אחר. אבל במרחב האמנותי לשניהם יש מקום. נכון שבראייה היותר מחמירה שלי אני דורש שיכינו את הדמות עד הסוף, אבל גם לתקן את הטעויות תוך כדי נגינה זה בסדר".



אפשר לדעתך לבנות קריירה שלמה על דמות מומצאת?
"אני השתעממתי אחרי ארבע שנים. רציתי כבר משהו אחר. המחוזות ש'השרוף' לקח אותי אליהם היו מאוד עממיים. הוא היה בעצם מקור להזדהות של הרבה מאוד אנשים שמרגישים שרופים בחיים שלהם. כל מיני קהילות בארץ ששונאות תקשורת כמו חיילים, ימניים ומזרחים. דפקת את התקשורת, ואתה הופך להיות רובין הוד שלהם. אני חיפשתי אחר כך את השקט כי זה היה מאוד אינטנסיבי. אני כן חושב שאפשר לנהל כך קריירה לאורך זמן. קחי
לדוגמה את סיה, שהיא גם סוג של דמות, שמנהלת כך את הקריירה שלה בהצלחה לאורך שנים".

ולמה בארץ רבות מהדמויות הללו הן מזרחיות?
"זה רק אומר שהמהפכה הושלמה. אתה יכול לעשות את זה עם הומור, והומור עדתי הוא עדיין ההומור שמנצח פה. היום יש אפליה הפוכה במאבק בין מזרחים לאשכנזים. הבון־טון זה בהחלט אוריינטל".

"צריך להבחין בין שני המקרים של שפיטה ושל דודו פארוק, שבאיזשהו מקום עושים משהו קצת שונה", אומר ד"ר נדב אפל, חוקר מוזיקה פופולרית באוניברסיטת בר־אילן. "אצל שפיטה, הממד של המלאכותיות ושל העמדת הפנים הרבה יותר מובהק. עבורה זה באמת משהו שקידם את הקריירה שלה, כי לפני כן היא ניסתה להצליח תחת הזהות האמיתית שלה, וזה לא כל כך עבד. אז מהבחינה הזו, הבחירה להמציא את עצמה מחדש בתור דיווה ערבייה עוררה עניין ציבורי. המהלך הזה של מוזיקאים שממציאים את עצמם מחדש בתור מישהו אחר היה כבר בעבר. זה גם במידה רבה הסיפור של ליידי גאגא, שהחלה כסטפני ג'רמנוטה, זמרת פופ־רוק־פולק אקוסטית כושלת".




ד"ר אפל מוסיף: "דודו פארוק, לעומת זאת, התחיל מהפרסונה הזו כבר מההתחלה. רוב הראפרים מוכרים בכינויים מומצאים ולא בשמם האמיתי. זה לא נחשב למשהו בעייתי כל כך, אלא לחלק מהמשחק ומהשואו. ההבנה היא שדרך הדמות הזו אתה מבטא כל מיני היבטים בעצמך שאולי לא היית יכול לבטא תחת השם האמיתי שלך".

"השרוף", שפיטה ודודו פארוק הם כמובן אינם הדמויות המומצאות הראשונות שנוצרו. בארץ ניתן למצוא את האלטר־אגואים גדי וילצ'רסקי, הפעיל החברתי שהומצא על ידי הבדרן עידן מור; את טינקרבל, הדמות הפרובוקטיבית שאימצה לעצמה במהלך שנות ה־90 השחקנית רוית רוזן; את הבובה רד בנד שלה אחראי המוזיקאי ארי פפר; ואפילו את האשם תמיד, השדרן הערבי־ישראלי בגילומו של יאיר ניצני.

מעבר לים, ראוי לציין את דמויותיו האקסצנטריות בוראט וברונו של השחקן סשה ברון כהן; את זמר המטאל מרלין מנסון (בריאן יו וורנר); ואת הרוקר אליס קופר, שלאחר מופעי האימים שלו על הבמה חוזר להיות וינסנט פורנייה.



מי שעוד עשה זאת קודם הוא אבי דנגור, שיצר את דמותו הפארודית של הזמר המזרחי "אבי הזמר", שעמה גם השתתף באודישן פיקטיבי ב"כוכב נולד" ב־2011. דנגור, שכבר מוכר בכל בית בישראל בשמו האמיתי, בין היתר בשל השתתפותו בסדרות כמו "מייקל" ו"על הספקטרום", עוקב אחרי דמויותיהם של שפיטה ופארוק, ומטבע הדברים חש הזדהות. "מה שהם עושים מאוד מזכיר את 'אבי הזמר'", הוא אומר. "זה אותו עיקרון של להיות בתוך איזושהי דמות וללכת איתה עד הסוף. שואלים אותך שאלות ומנסים לשבור אותך ולגלות מי אתה באמת. להחזיק דמות כזו זה שיא האדרנלין. יורים עליך ואתה צריך להגיב".

אפשר להחזיק ככה קריירה שלמה?
"זו צריכה להיות דמות שמורכבת מהמון דברים. שיהיה לה עושר אישיותי שיוכל להתחבר לבן אדם להמון זמן. בדרך כלל זה מגיע למיצוי די מהר".

כ"אבי הזמר", הרשית לעצמך להתנהג בצורה שבה אבי דנגור מעולם לא התנהג?
"בטח, וזה חלק מהעניין, לעוף על עצמך. אני לא מכיר את שפיטה ודודו פארוק אישית, אבל נראה לי שהם לא כאלה אחד על אחד. הגעתי למצב שאני יכול לעוף לכל הכיוונים ובלי מעצורים, וזה חלק מהכיף. משום שעשיתי את זה, מעניין אותי להסתכל עליהם. צריך לעשות את זה מדויק בשביל ליצור דמות חזקה, כמו ששניהם עושים. 'אבי הזמר' הוא כביכול חזק, אבל צריך לאזן את זה: לא להיות מעצבן ושנוא. צריך שתהיה לדמויות גם קצת פגיעות, בשביל שאנשים לא ירגישו מאוימים. כששפיטה בכתה בתור עצמה בתוכנית, אנשים התאהבו בה יותר".



יכול להיות שאנשים משתמשים בדמויות כי הם חושבים שלא יצליחו בעצמם?
"אני יכול לדבר רק על עצמי: קורה לי עד היום הרבה פעמים שכשמראיינים אותי ופונים אלי עם מצלמה אני מרגיש עילג, במעין מצב חירום, ואז אני עושה דמות ולגמרי עף. אני משתמש בזה כדי להשתפר".

אמצעי שיווק

פרופ' מוטי רגב, חוקר תרבות באוניברסיטה הפתוחה, כלל אינו מתרגש מתופעת הבדיות שמתרגשת עלינו לאחרונה. "זה עוד איזה סוג של אמצעי שיווק ברפרטואר התופעות של התרבות", הוא אומר. "לפעמים זה מופיע במחוזות האוונגרד ואז זוכה לפרשנויות פילוסופיות־קיומיות על מהות האדם ועל מי הוא בדיוק האמן, כמו שקרה אצל דיוויד בואי שלקח לעצמו את הדמות של זיגי סטארדסט. אצל זמרי פופ זה בדרך כלל הולך לפרשנות של שיווק או לא שיווק, אותנטי או לא אותנטי".

יש במעשים האלה איזשהו ערך מוסף מבחינת ביטוי אישי, כזה שהם עצמם לא היו נוקטים בו אם לא היו מסתתרים מאחורי דמות פיקטיבית?
"השאלה היא מה זה 'הם עצמם'. אולי 'הם עצמם' זו ההצגה ואין 'הם עצמם' חוץ מזה? אם נחטט בהיסטוריה של התרבות הפופולרית, לא רק במוזיקה, נגלה שלתופעה הזו יש היסטוריה לא מבוטלת. הייתה למשל דמות של מראיין בריטי בשנות ה־60־70 שקראו לה Dame Edna (הגברת עדנה), וכולם ידעו שזה גבר עם פאה, ככל הנראה גיי, כשבאותן שנים זה היה פחות לגיטימי. אבל תחת הכסות הזו של אישה חסודה וקצת תיאטרלית, הוא היה יכול לשאול שאלות שאם היה שם את עצמו סתם כגבר, זה לא היה יכול להתקבל בטוב. בסך הכל מדובר בתופעה רווחת, ותיקה. מדי פעם מופיעים אנשים מתחום הבמה ומגייסים את הדפוס הזה, כדי לאפשר לעצמם לעשות ולומר דברים שאולי אחרת היו מרגישים פחות נוח לבטא אותם, או כדי לייצר איזושהי אמירה של חדשנות".