כשצמד המוזיקאים סטטיק ובן אל תבורי החלו את דרכם המוזיקלית המשותפת לאחר צאת שירם המשותף עם רון "סקיי" נשר – "דובי גל", הם היו הדבר הכי פרשי, מעניין, מסקרן ושובר שגרה שיש בתעשיית הפופ המקומית. שיר הבכורה ה"רשמי" שלהם כצמד, "ברבי", שבר שיאי צפיות ברשתות החברתיות והפך ללהיט רדיו ושטח ענק שבצדק הפך אותם לשם החם ביותר בתעשיית המוזיקה.
בהמשך באו להיטי ענק סנסציוניים נוספים כמו "כביש החוף", "סלסולים", "סתם", "זהב", "טודו בום" (השיר הכי נצפה שלהם עד כה), "הכל לטובה" שכל אחד מהם לבש גוון מוזיקלי שונה, רחוק מקודמו וביטא וביסס את גיבוש הדנ"א המוזיקלי של השניים שיחד עם המפיק המוזיקלי המבריק ירדן פלג (ג'ורדי) חוללו מהפכה מוצדקת בפופ המקומי ושינו את כל הכללים.
מה שייחד את הלחנים של השניים זו העובדה שהם לא חששו לקחת סיכונים של שבירת שגרה, להביא וייב בלתי מוכר ולא הכי קל לעיכול ולהפוך אותו לדבר הכי טרנדי ופופולארי שיש. לכך הוסיפו גם את תו האופנה שהפך לסימן היכר עבור השניים, מטבעות הלשון שהפכו לסלנג כמו "קל" שהפכו פופולאריים וכמובן הקליפים היוקרתיים עליהם אמון הבמאי רומן בוצ'אצקי והשיאים ששברו במהלך הדרך.
מאז השיר "נמסטה", וזה ניכר בכמות הצפיות ביוטיוב, השניים אמנם עדיין מספקים את הסחורה ומנפיקים להיטים, אך נראה כי הם הגיעו לצומת דרכים. מצד אחד הם ממשיכים ליצור שירים שהופכים ללהיטי אינסטנט מידיים. עם זאת, יצר החדשנות, המקוריות והתשוקה לשאת בשורה חדשה - הוחלף, לפחות לדעתי כמאזין, ביצר של עייפות החומר, בניסיון להתקבע בנוסחה מסוימת שעבדה ולנסות עליה לבנות עוד ועוד שירים, מה שדי מקלקל, לטעמי, את ייחודיות הצמד כפי שאפיינה אותו בשיריו הראשונים.
כראייה, קחו את "יאסו", בו משתף הצמד פעולה עם סטפן לגר ועדן בן זקן. גימיק מוצלח, אך כמה מכם באמת יזכרו את השיר במלודיה ובטקסט בעוד חודש? אני בספק אם מישהו יזכור.
בשנה שעברה חתם הצמד על חוזה הקלטות בינלאומי בחסות המיליארדר הישראלי, חיים סבן, שמנוסה, לצד עסקיו, בעבודה עם אמנים שמנסים קריירות בינלאומיות. בשנות ה-60 היה סבן בסיסט של להקת הקצב הישראלית "האריות" וכשהפך לאמרגן, ניסה לשווק לחו"ל את להקת הצ'רצ'ילים, מה שהצליח בצורה די מינורית באירופה, בעיקר עם שירים מקוריים ותחת השם "ג'ריקו ג'ונס". בהמשך שיווק את ילד הפלא נועם קניאל לקריירה צרפתית קצרה וגם את הזמר יוני נמרי.
כשהבין שלשווק אמנים ישראליים כסטארים בחו"ל זו משימה די קשה, עבר סבן לעסקים אחרים ובין השאר גם התעסק בתחום סדרות הטלוויזיה ("הפאואר ריינג'רס" למשל). לכן, כשקראתי כי הוא החתים את הצמד והסוואג, די הסתקרנתי כי כשועל ותיק ואיש עסקים ממולח, סבן לא ישקיע כסף על אמנים שהוא לא מאמין בהם. לצערי בניסיון הבינלאומי של השניים די התאכזבתי.
הסינגל הבינלאומי הראשון שלהם, "Broke Ass Millionaire" היה קאבר בלעז ל"סלסולים" והשבוע שחררו השניים גרסה לועזית גם ל"טודו בום".
מעבר לעובדה שתבורי די בולע את המילים בשירה שלו (בצורה די מביכה שקשה לי לראותו ככה עובר אודישן ב"הכוכב הבא לאירוויזיון") עד כי קשה להבין בדיוק את המילים שהוא שר, לא שהטקסט בעל משמעות כלשהי, לא הבנתי מה החידוש או הקטע בלהקליט קאבר באנגלית לשירים שכבר קצרו מיליוני צפיות בארץ ובחו"ל, "טודו בום" למשל אף הצליח בברזיל, ומה בדבר לשחרר בתחילת קריירה בינלאומית מיחזור של שירים שכבר מוכרים לאוזן בינלאומית ולא רק ישראלית?
מדוע לא ליצור, להלחין ולהקליט שירים חדשים ומקוריים שיסללו לכם דרך חדשה ובינלאומית בצורה הכי אידיאלית ואולטימטיבית? איפה אותו יצר החדשנות? המקוריות? כישרון היצירה שטמון בצמד ודי "נרדם" כנראה בצעדים הראשונים בקריירה הבינלאומית ולצערי אף מאכזב.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שכל אמן ישראלי שזכה להצלחה בארץ וניסה מזלו בחו"ל עם קאבר לשירים שהפכו להיטים בעברית בארץ – כשל. למשל, אריק אינשטיין הקליט את "אני ואתה" באנגלית (Waiting For A Better Day) בתקווה לפרוץ גם בארה"ב ואנגליה וכשל. שלום חנוך הקליט בשנת 1971 אלבום סולו ראשון שכולל בחלקו קאברים לשירים שהקליט עם אריק אינשטיין גם באלבום "שבלול" – וכשל. דווקא השיר המקורי Under Tropical Moonlight שלא היה קאבר, הצליח.
בעז שרעבי הקליט את שיריו באנגלית וכשל. הרשימה אינסופית: אילנית, שלמה ארצי, יגאל בשן (ש-Sing It Like A Bird, קאבר ל"יש לי ציפור קטנה בלב" לא הושמע אפילו ברדיו בחו"ל), יהורם גאון (שהקליט אלבום קאברים באנגלית לשיריו הנודעים אך גנז אותו) ועוד ניסו וחזרו מאוכזבים לארץ.
אחינועם ניני למשל, שמלכתחילה דגלה בשירים מקוריים, זוכה לקריירה משגשגת עד היום. כך גם עפרה חזה ז"ל שכבשה את העולם בסערה עם שירים תימניים ומייק בראנט ז"ל שבנה עצמו על שירים צרפתיים מלכתחילה. נינט טייב שיוצרת חומרים חדשים, מצליחה לפרוח בחו"ל וגם אביב גפן פיתח קריירה נאה כשהחליט להתבסס גם מחוץ לגבולות ישראל.
אם הצמד מעוניין לקבל סיכוי מינימלי להצליח בחו"ל, הוא צריך להתחיל לשדר רצינות, מקוריות וחדשנות ולא לרכב על להיטים חרושים כבר. את הקהל האמריקאי לא באמת מעניין מי ומה עשו האמנים הישראלים בארץ, אלא מה הם יכולים לעשות מכאן ואילך.
לצמד יש את הפוטנציאל הרב, הכריזמה והפרפורמנס הנחוצים, וגם את הצוות המוזיקלי הכישרוני והראוי להצליח איתם בחו"ל, אבל עם קאברים לשירים כבר די ישנים באנגלית - הקריירה המצליחה בארה"ב – רק תתרחק מהם. וחבל.