הזמר התימני והלהיט הגדול ביותר שיצא מישראל: אהרן עמרם מסכם קריירה

בשנת 1984 נכנסה עפרה חזה, אז אחת הכוכבות הגדולות בישראל, לאולפן ההקלטות כדי להקליט את אלבומה השביעי "שירי תימן", שהוקדש למוזיקה התימנית המסורתית וכלל בין השאר את השיר "גלבי". בזמן אמת השיר לא זכה להצלחה בגבולות ישראל ולא הושמע בתחנות הרדיו, למעט בתוכניות שהוקדשו למוזיקה מזרחית. עם זאת, בעקבות עיבוד מחודש ובינלאומי של יאיר ניצני ויזהר אשדות בהמשך אותה שנה גילתה בו עניין חברת תקליטים בריטית, שהפיצה אותו בחו"ל. השיר הפך ללהיט הגדול ביותר שיצא מישראל, וחזה הפכה לכוכבת בינלאומית ולאחת הזמרות הישראליות המצליחות ביותר בעולם בכל הזמנים.

מי שלא זכה ליהנות מהתהילה העולמית היה יוצרו, אהרן עמרם, מהמנטורים המוזיקליים של חזה לשירה תימנית ומי שהקליט את "גלבי" כבר בשנת 1961 תחת השם "לדמע עיני".

"למעשה הזמר הראשון שהנגיש את השיר גם לקהל שאינו תימני היה יזהר כהן", מבהיר עמרם. "בלילה שהוא זכה באירוויזיון עם 'אבניבי', צלצל אלי שלמה צח ואמר שהוא מחפש שיר שיהיה צד ב'. הצעתי לו את 'גלבי', והוא החליט שיזהר ישיר את השיר באנגלית, רק חבל ששכחו לציין אז מי יצר את השיר ורשמו 'לחן עממי'. כשעפרה הקליטה אותו, השיר כבר הפך להצלחה עולמית, אבל לא הזכירו בתקשורת שאני יצרתי אותו, למרות שעפרה בכל הזדמנות וראיון דאגה להזכיר זאת. היא הביאה כבוד ענק לשירה התימנית בעולם".

לאחרונה מצא עצמו עמרם בעל כורחו בלב סערה משפטית סביב "גלבי". מחלוקת בנושא זכויות יוצרים התגלעה בינו לבין הזמר ממוצא פרסי חזי פניאן ובן טיפוחיו של אהרן ציון גולן, שהקליטו את השיר בדואט בפרסית ובתימנית לפני כשלוש שנים וטענו שהלחן עממי.

הסערה הנוכחית סביב השיר שיצר עמרם, החתום עליו כיוצר באקו"ם, היא שידור חוזר למה שקרה לו עם יזהר כהן ו"אשליות" לפני יותר מ–40 שנה. אז הוא תבע את כהן וצח על הפרת זכויות היוצרים וזכה במשפט. גם הפעם שופטת בית הדין המחוזי פסקה לטובתו, ובחודש שעבר הוא ניצח במשפט שהתנהל כשנתיים. "אני יודע שאני צודק ואני יודע שהאמת הולכת איתי", הוא אמר עם מתן פסק הדין. "האמת מנצחת".

נפגשנו בערב חורף סוער בביתו בפתח תקווה. החום שהרעיפו עלי עמרם ורעייתו שרה הפיג כל צינה אפשרית. שרה מילאה את שולחן הסלון במאפים תימניים מעשה ידיה ולא חדלה מלספר בשבחו של בעלה, מתוך אהבה וכבוד. עמרם עצמו הגיע לראיון, שנערך כאמור בביתו, לבוש בחליפה ובעניבה כאילו היה בדרך להופעה. אלו הסטנדרטים של דור, שמשדר ג'נטלמניות והערכה כנה לכל אורח באשר הוא.

זהר ואני

בסלון של משפחת עמרם נכחו גם ענת סימן טוב ושרית (חארז) ניסן, לא רק מעריצות אלא גם מי שעומדות מאחורי עצומה שמעודדת הענקת פרס ישראל לעמרם. "אהרן הוא יוצר וזמר מוערך, שזה שישה עשורים פועל ותורם רבות לשימור התרבות התימנית בארץ ובעולם, והוא ראוי בהחלט לפרס ישראל", אומרת סימן טוב. "פניתי לחברי כנסת, למשרד החינוך ולשר החינוך שמעניק את הפרס, כמו גם לאגודת אומני ישראל ולכל מי שרק יכול לעזור. אני לא ארפה מהעניין עד שהוא יקבל את הפרס שמגיע לו בזכות ולא בחסד".

"אהרן עמרם הוא מבין האומנים הבכירים הנושאים את המסורת העתיקה של השירה והחזנות היהודית־תימנית בדורנו", מוסיף פרופ' אדוין סרוסי, ראש הקתדרה למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. "ביצועיו המוזיקליים מתאפיינים בדיוק רב, בדבקות במסורות העתיקות ועם זאת ברעננות ההופכת אותם לבעלי משמעות לקהל בן זמננו. בנוסף לפעולת השימור, הוא תרם לשילובה של שירת יהודי תימן בתרבות הישראלית על ידי פריצת המחסומים העדתיים ופנייה לכל הקהלים".

כשעמרם שומע על הרצון של סימן טוב וניסן לפעול למען קבלתו את פרס ישראל, הוא מבקש ממני: "אני לא רוצה לשמוע על זה. אם מישהו יחליט שמגיע אז אקבל. אף פעם לא רדפתי ולא ארדוף אחרי פרסים ושבחים".

חזיתי בדוגמה בולטת נוספת לענווה ולצניעות שלו בזמן שרעייתו שרה הוסיפה לספר על תרומתו של בעלה וגדולתו. בהפתעה גמורה הוא קם מהספה והלך לחדר השני. כשהיא סיימה לשבחו חזר לראיון. "אני לא אוהב שמדברים בשבחי בפני", הסביר את הצעד. "זה מביך אותי".

השם אהרן עמרם אינו זר לבני העדה התימנית ולחובבי מוזיקת הפולקלור הישראלית. הוא נחשב בעיני רבים לאחד היוצרים, הזמרים ואנשי הרוח המשפיעים והבולטים, שמשמרים את גחלת יהדות תימן מקום המדינה. כמוזיקאי הקליט, כדבריו, למעלה מ–150 תקליטים, תקליטונים ודיסקים. "אלביס של יהדות תימן" מכנים אותו. הוא פוסע יד ביד עם השירה התימנית עוד מהימים שבהם היא נתפסה כנטע זר בעיני הממסד הציוני, ממש כמו המוזיקה המרוקאית, היוונית והטורקית.

"באותן שנים לא השמיעו אותי ברדיו", הוא אומר, "גם כי הייתי תימני ששר בתימנית בלבד וגם כי הייתי שר עם פח וללא תזמורת. לא היה מקובל אז לשיר בלי תזמורת, ואני התעקשתי לשיר ולנגן על פח ושילמתי על כך מחיר".

בין יצירותיו המוכרות שזכו לאורך השנים למעמד של קלאסיקות פולקלור ישראליות אפשר למצוא את "אם ננעלו", "אהבת הדסה", "שובי יפהפייה", "אסאלק" ו"אהבת רעיה רצוני", שיצר עבור לא אחר מאשר זהר ארגוב, שהיה מעריצו הגדול. "עוד לפני שזהר התפרסם הוא היה מגיע להופעות שלי ומבקש שאעלה אותו לשיר", נזכר עמרם בנוסטלגיה. "בהתחלה היססתי, אבל כשפעם אחת הסכמתי ראיתי שיש בו משהו ומאז בכל פעם שביקש נתתי לו לעלות לשיר. כשהתפרסם ונהיה כוכב, הוא ביקש שאכתוב לו שיר. אמרתי לו שאם יחזור להיות זהר שהכרתי ויפסיק עם הסמים וכל העניינים האלה אכתוב לו. הוא המשיך לבקש, ובסוף כתבתי לו את 'אהבת רעיה רצוני'".

ארגוב לא היה האומן היחיד שגדל על ברכיו של עמרם. "הפעם הראשונה שעליתי על במה הייתה בגיל 14, כשאהרן העלה אותי לנגן איתו", נזכר הגיטריסט יהודה קיסר. "שנים לאחר מכן כשזהר ארגוב ואני היינו מסיימים הופעה, היינו הולכים לראות את אהרן מופיע. הוא השפיע עלינו מאוד". "בתחילת הדרך לאהרן עמרם הייתה השפעה גדולה עלי", אומר גם חיים משה. "גדלתי עליו ובזכותו אני שר".

זמר האופרה התימני הראשון

הוא נולד בשלהי שנות השלושים בצנעא, בירת תימן, לרומיה ושלמה עמרם. השישי מבין שבעה אחים ואחיות. "מעטים זוכים לגדול בבית כמו שגדלתי בו", אומר והתרגשות ניכרת בקולו, "זה היה בית של אהבה, חום, נתינה, עשייה ועזרה לזולת. הורי היו בעלי לב רחב. מלבד שבעת הילדים הם גידלו שלושה יתומים".

בגיל 6 התגלה כישרון השירה יוצא הדופן שלו. "בחתונות בתימן, כשהיו מסיימים את סעודת החתן והכלה, היו נשארים הצעירים יותר. בשלב הזה הם היו אומרים לי: 'אהרן, תשיר לנו משהו!', וכך למעשה התחלתי להופיע ולשיר".

עם קום המדינה, בהיותו בן 9, עלה עם משפחתו לישראל. "לא באנו על גמלים או ברגל, עשינו את הדרך במשאית. יצאנו מהבית בצנעא ביום ראשון ב–10 בבוקר והגענו אחרי שבוע למחנה עולים בעין שמר".

איך הייתה ההתאקלמות בארץ?
"סיפרו לנו שארץ ישראל יפה ויש בה בניינים מפוארים וכל מה שאתה רוצה. כשהגענו ראינו שזה לא בדיוק כך, אבל אהבתנו לישראל גברה על כל הסבל שסבלנו בזמן ההתאקלמות שלנו בארץ".

עם אילו השפעות מוזיקליות הגעת לארץ?
"כל מה שבאתי איתו לארץ היה טבוע בתוכי, כמוס, סגור. בתוך מוחי, בתוך נשמתי, בתוך הווייתי ובתוך אורח חיי".

במחנה העולים עין שמר הצטרף למקהלת ילדים תחת שרביטו של מורה למוזיקה שלימד את תלמידי המחנה שירי ארץ ישראל היפה. "סגל שם עלי עין, אולי כי בלטתי והחליט להפוך אותי לסולן המקהלה. בשלב מסוים מי ששמע עלי היה סעדיה דמארי, אחיה של שושנה, ששידר אז ברדיו 'קול ישראל' לעולי תימן. סעדיה הזמין אותי לרדיו וביקש ממני מדי שבוע לשיר שירים בתימנית ללא כלי נגינה. רק לשיר. קראתי שם את פרשת השבוע וההפטרה עם התרגום ושרתי שירי קודש של יהודי תימן מהדיואן. הביצועים האלה הגיעו עד ליהודים בתימן. כשעלו לארץ סיפרו לי שנהגו לשמוע אותי שם ברדיו".

מי שעוד שמע את הנער נעים הזמירות באותה תקופה היה ישראל ישעיהו, יושב ראש הכנסת דאז, שהפציר בו ללמוד פיתוח קול ומוזיקה. "הוא התעקש שאני צריך ללמוד מוזיקה", מספר עמרם. "באותן שנים הייתי בבית הספר העממי בעין שמר והלכתי בעידודו ללמוד אופרה אצל מורה בתל אביב, שלימדה אותי במשך שלושה חודשים ללא כסף. המורה אמרה שיש לי פוטנציאל גדול. בשלב מסוים כשהיא הבחינה שבשירה האופראית אני משלב את ההשפעות התימניות מהבית, היא אמרה: 'זה יפה מאוד, אבל לא מה שלימדתי אותך! אתה חייב להחליט: או אופרה או תימנית'. התייעצתי עם החבר שלי מהלימודים מנדי רודן, כיום כנר ומנצח, הוא אמר לי: 'מה שאתה יודע גם המורה לא יודעת. לכן אני מציע לך, בתור חבר, להישאר עם התימנית'".

אתה לא מתחרט? יכולת להיות זמר האופרה התימני הראשון.
"לא, זה רק חיזק אותי. יש מאות זמרי אופרה, וכולם על אותה משבצת. מה שהיה בתוכי היה המוזיקה התימנית שהייתה ייחודית. היו זמרים תימנים לפני, כמו ברכה צפירה, שושנה דמארי ועוד, אבל הן שרו ליד המקור. אני התמקדתי בשירת המקור".

ומה עם להקה צבאית?
"רציתי לשיר בלהקה. הלכתי לאודישנים אבל לא הצליחו לדלות את מה שיש בתוכי ולא התקבלתי".

מאותו רגע החלטת לשיר רק בתימנית?
"כן!".

זו החלטה די אמיצה, לא? בייחוד בישראל של שנות ה–50, שהייתה סגורה לשפות שאינן עברית.
"ברור. חברים שלי אמרו לי: 'איפה אתה חי? אתה חי בתימן? אתה חי בארץ ישראל. אנחנו פה וצריך לשיר בעברית'. אבל בכל זאת הייתי נעול על התימנית".

אם נסגרו פתחי שערים

בשנת 1956, בהיותו בן 17 הקליט את שירו הראשון, "אם נסגרו פתחי שערים". "הלכתי ל'רדיו דוקטור' ברחוב אלנבי בתל אביב, שם כל מי שרצה יכול היה להקליט את עצמו שר. 'איפה התזמורת שלך?', שאל אותי בעל האולפן, ועניתי לו שבאתי רק עם פח. תופפתי ושרתי ויצאתי עם התקליט הראשון שלי. לפני אף אחד לא הקליט בתימנית בארץ".

אחרי התקליט הראשון גבר התיאבון שלו להקליט עוד. "תמיד היה לי חלום גדול: להוציא תקליט אמיתי, כמו שג'ו עמר עשה. דיברתי עם ג'ו, והוא המליץ לי ללכת להקליט אצל 'האחים אזולאי'. אמרתי להם שאני רוצה להקליט שיר בתימנית, כמו שג'ו עמר מקליט במרוקאית. הם אמרו לי שזה עולה 300 לירות, הרבה כסף באותה תקופה. לאבא שלי לא היו אפילו 100 לירות, אך בכל זאת אזרתי אומץ ואמרתי לו שאני יודע שאין לו אבל אני צריך כסף לתקליט. למחרת אבא הפנה אותי לחבר שלו, פלוני אלמוני, שהביא לי 300 לירות. הקלטתי את התקליט שכלל את אותו שיר 'אם נסגרו פתחי שערים', הפעם עם תזמורת וכלי נגינה.

"חזרתי הביתה נרגש עם ערימת התקליטים, אבל מלבד בני משפחה אף אחד לא קנה. כאב לי שאבא שלי לקח הלוואה של 300 לירות עבורי ואין לי איך להחזיר את הכסף. הלכתי ל'אחים אזולאי' וביקשתי להחזיר את התקליטים תמורת הכסף. הם הסכימו לקנות ממני אותם, וברגע שזה היה בידם, העותקים של התקליט 'עפו כמו לחמניות'. ואני? החזרתי לאבא את החוב. באותה שנה הם פנו אלי שוב וביקשו ממני להקליט עוד חומרים. בין השנים 1956–1959 יצאו 30 שירים שלי".

בגיל 18 התגייס לצבא ושירת כלוחם בחטיבת גולני ובחטיבה 7 של חיל השריון. זמן קצר אחרי שחרורו מהצבא נפטר אביו. "בזמן השבעה האחים אזולאי באו לנחם אותי בבית. הם רצו שאחרי השבעה אבוא להקליט אצלם תקליטון במימונם. אחרי שהקלטתי שני תקליטונים של שירים בתימנית, הם רצו אריך נגן שיכלול 12 שירים. בשלב הזה כבר למדתי את המקצוע ודרשתי 1,750 לירות. הם היו המומים ואמרו שאפילו ג'ו עמר לא מקבל ככה. התעקשתי כי זה כבר תקליט ולא שירים בודדים. רצה השם ובסוף הם הסכימו".

בשנת 1962 הצטרף להרכב "הפעמונים" לצד הזמרים יעקב דהאן, יצחק אליעזרוב והכוריאוגרף ויוצר ריקודי העם מושיקו הלוי, כשכל אחד מחברי הקבוצה הופיע גם בנפרד. "במשך חמש שנים הופענו בכל אירופה", הוא אומר. "זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל מאז שהגעתי לישראל מתימן.

"אחת ההופעות הבלתי נשכחות עבורי הייתה ב'אולימפיה' בפריז. אחרי שהופיעו חוזליטו ושארל אזנבור הגיע תורי. מנהל הבמה שאל אותי: 'איפה התזמורת שמלווה אותך?', הסברתי לו שאני מופיע רק עם פח התיפוף שלי. זה לא מצא חן בעיניו, אבל לא הייתה לו ברירה. ברגע שעליתי ופתחתי את הפה, הקהל מחא כפיים. כשירדתי מהבמה, הוא היה המום ולא האמין שזה אני שרתי. המשכנו להופיע עד שנת 1967, כשפרצה מלחמת ששת הימים וחזרתי באמצע הופעה לישראל כדי להתגייס".

באותן שנים המוזיקה התימנית לא נתפסה כמוזיקה מזרחית?
"זו המלחמה שלי: לשמר את המוזיקה התימנית השורשית הנקייה מהשפעות חיצוניות. אני ים סופי, לא ים תיכוני".

איך נתפסת בעיני הציבור הלא תימני באותה תקופה?
"העוצמה והקהל בשטח דיברו. הכל היה מתחת לרדאר. הקהל שלי ידע שאם הוא רוצה לשמוע את אהרן עמרם, הוא הולך לתחנה המרכזית הישנה וקונה קסטה. היה לי, ועד היום יש לי קהל מגוון שאינו רק תימני".

מתי המוזיקה התימנית פרצה את החומות ואת הגטו לדעתך?
"בשנת 1978, עם יזהר כהן בשיר 'אשליות' באנגלית. זה היה השיר התימני ה'אמיתי' הראשון שנכנס יחסית לתודעה הציבורית. גם יפה ירקוני הצליחה עם 'אם ננעלו' בלחן שלי".

התפרסמת כיוצר ולא כזמר. לא הרגשת פספוס? הרי היית חלק מהמהפכה, אחד מחלוציה למעשה.
"בעדה התימנית ידעו מי אני והכירו את השירים שלי. הקרדיט לפרסום הזה היה ועדיין ליזהר כהן ואחרי זה לעפרה חזה".

עד כמה הציבור הישראלי ידע שאתה עומד מאחורי הלהיטים האלה?
"כל מי ששמע את השירים, בין אם הוא תימני ובין אם לא, ידע שזה שיר של אהרן עמרם".



היו באותה תקופה יוצרים שיצרו בארץ מוזיקה תימנית אסלית?
"היו זמרים שביצעו שירים מן המקורות, אבל אני הראשון שיצר, הקליט ושר בתימנית אותנטית".

אז אתה למעשה הסינגר–סונגרייטר הראשון של העדה הזאת?
"כן. כיום בינתיים אין סינגר־סונגרייטרים של שירה תימנית אותנטית".

לאורך השנים העמיק עמרם במחקריו אחר תרבות תימן וכדבריו: "ספגתי את התרבות הזאת מילדותי, מהבית, מהמקור. כל מה שאני יודע מרגע שאני נושם, שאוב משם. המחקרים האלו מגדירים את הזהות שלי, מי אני ומה אני".

במסגרת מחקריו הוציא ספרים שעוסקים ביהדות ומורשת תימן ("דיואן - שירים אשורר", "כתר תאג'"), הרצה בכנסים בינלאומיים של יהודי תימן ובשנתיים האחרונות הוא עובד על ספר אוטוביוגרפי שעוסק בחיי הקהילה בתימן והדרך שעבר מתימן ועד היום.

אחד הפרויקטים החשובים שיזם הוא הלחנת שירת שלום שבזי, שבימים אלה מציינים 400 שנה להולדתו: "היו הרבה שירים של שבזי שרציתי לשיר אבל מסיבה כלשהי לא הרגשתי שלם כל כך עם התוכן. אז החלטתי, לאחר לבטים רבים, לכתוב שירים כמו שבזי. לא רציתי להתיימר לעשות זאת. זה דרש אומץ והקרבה רבה, כי מי אני שאעשה זאת? אבל בכל זאת החלטתי לנסות, במחילה מכבודו של שבזי. התחלתי לכתוב באותו סגנון של שבזי כדי לשמור על השורשים".

לדעתך תהיה המשכיות לתרבות תימן?
"בטח, אני מאמין שכך. התרבות התימנית היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של אנשים. בשנות ה–50 אנשים היו הולכים לקנות תקליט של אהרון עמרם במקום כיכר לחם ב–3 וחצי לירות. אנשים הם בעלי זיקה לשימור הצלילים והתרבות התימנית, וזה משהו שלא ישתנה".

עוד נמשכת השרשרת

המפגש הראשון שלי עם עמרם נערך בביתו ב–2014. מי שארגן את המפגש וגם נכח בזמן הראיון היה בנו, לירון, שבאותה תקופה הופיע עם הרכב בשם "הפנתרים". לירון היה מוכר אז בעיקר בסצינת המוזיקה האלטרנטיבית, אך בשנתיים האחרונות הפך לאחד השמות החמים והמבטיחים בתעשיית המוזיקה המקומית. להיטיו, בהם "חלום ישן", "ים של דמיונות" ו"לאן" משלבים בין מוזיקה תימנית שספג מבית אבא לבין הרוק'נרול, הFאנק, הפופ והאלקטרו.

אתה רואה בהצלחה של לירון סוג של סגירת מעגל עבורך?
"אנחנו אומנם שני יוצרים שונים, אבל יש לו את החיידק של אבא שלו להגיע לשורשים של המוזיקה התימנית, לשמור, לשפר ואף להוסיף עליו. כמוני, לירון לא מתבטל בפני מקור אחר, והוא ממשיך בדרך הזאת. אין מילים לומר כמה אני גאה בו ובדרך שהוא עשה. זו התרגשות עבורי, שאני אפילו לא יודע איך לתאר אותה במילים".

יש איזה חלום שלא הגשמת?
"ברוך השם, יש לי משפחה, יש לי אישה שלא אחליף אותה בשום דבר אחר, ויש לי קהל שמתעצם מיום ליום למרות גילי המבוגר".

פונים אליך כיום צעירים בקשר לעשייה המוזיקלית שלך?
"גם תימנים וגם לא תימנים. כל הזמן".

יש לך חרטות מקצועיות? למשל, שלא נטמעת בתרבות הצברית?
"לא. ממש לא. אני חי שלם עם עצמי".

אתה עוד מופיע?
"אני עוד מופיע ועוד שר. יחסית במינון".

עמרם עצמו אומנם אינו פעיל בפייסבוק, על אף שבניו מתחזקים עמוד אומן עבורו. לאחרונה השיק אפליקציה, "אהרן עמרם" שמה, ובה הוא מנגיש את שיריו, כתביו, מחקריו ופועלו בתרבות התימנית לקהל הרחב. "זה חינם לכל מי שמעוניין, מתוך מטרה לשמר את תרבות תימן ולחשוף עוד אנשים לנושא הזה", הוא אומר. "אנשים משתתפים שם ומגיבים וזה פשוט נוגע ללב".

אתה מאזין למוזיקה עכשווית?
"ברור, אני שומע את כל סוגי המוזיקה. לא יכול להצביע על משהו ספציפי שאהוב עלי במיוחד, אבל מוזיקה זו אומנות ואני מתחבר אליה, לא משנה אם היא ישנה או חדשה או מסגנון כזה או אחר".

מה אתה מאחל לעצמך עם המעבר לעשור התשיעי של חייך?
"רק אושר, בריאות, עשייה ופשוט להמשיך לשמר את מורשת תימן".