מאז ומתמיד ארקדי דוכין אהב לאתגר את עצמו מוזיקלית: לצאת להרפתקאות מוזיקליות חדשניות, כשהוא מותח את אופקיו ומטביע את חותמו הייחודי. לאחר שב"לאהוב או למות", אלבומו הקודם, הקונספטואלי, הלך דוכין למחוזות ההאוס, האלקטרו ואפילו הקאנטרי, באלבומו החדש, "פשוט הפוך", החליט לתת ביטוי לאהבה החדשה שלו – ההיפ־הופ.
"בחמש השנים האחרונות התאהבתי בהיפ־הופ", מספר דוכין. "זה התחיל בהיפ־הופ רוסי. כל כך הוקסמתי ממנו, שהתחלתי לחקור את הסגנון הזה מהשורש. היפ־הופ בשבילי זאת פלטפורמה להגיד משהו, לספר סיפור, להתעמק במילה הכתובה ולתת לה כוח. באלבום החדש החלטתי להקדיש חמישה שירים להיפ־הופ. יש באלבום גם שירי אהבה. זה אלבום מגוון שמגיש מסע בזמן בין ההווה לעבר, מעבר בין השפעות שעליהן גדלתי לבין הנקודה שבה אני מנסה לקלוט את התקופה הזו, ואני מרגיש מאוד עדכני".
עד כמה הקהל שלך קיבל את הרפתקת ההיפ־הופ החדשה?
"מי שמקשיב באמת, מרגיש שזה תפור עלי כמו כפפה ליד. מי שבאמת רוצה להאזין, צריך להתנתק מסטיגמות, כי תמיד קל להישאר באותו מקום. השינוי הזה לוקח זמן. למזלי, אני חשוף בהופעות לכל כך הרבה קהל, כך שבכל פעם אני בוחן עליו מה עובד יותר ומה פחות. בהתחלה זה נראה להם מוזר, אבל היום זה נשמע להם טבעי. אנחנו מדינה צעירה, וההיפ־הופ פה בסוג של התהוות. כדי שיהיה היפ־הופ טוב בישראל, צריך חינוך טוב. זה עניין של שפה וספרות עמוקה. אבל אתה יודע שזה הדבר האחרון שבאמת מעניין את הפוליטיקאים. חסרים לי עוד שלום חנוכים, עוד מאיר אריאלים".
אגב מאיר אריאל ושלום חנוך, אתה מאמין שהיום יכולות להיווצר בארץ קלאסיקות?
"אני מאמין שהאנשים פיתחו תלות כל כך גדולה בטכנולוגיה ובאייפונים, כל אחד במחשב ובאייפון שלו, ומפני שבממשלה כל אחד דואג לעצמו, אין אחדות. המקור לקלאסיקה זה הביחד, הקומונה, הקבוצתיות. ברגע שאנשים יתחברו זה לזה, תיווצר קלאסיקה. הסיבה שאין קלאסיקות, זה כי כל אחד תקוע בעצמו ולא מסתכל מעבר".
על מה אתה כועס?
"על מה שלא מספרים. זה כמו קפה נמס, השקרים החדשים, השקרים הישנים על המונופולים, על מגרשי בנייה לעשירים. לקנות כאן בית יותר מסובך מלמכור כליה, מלהבין שבסוף מתים. בסוף כולם מתים. כך נפתח 'כועס', אחד השירים המחאתיים באלבום, שמצייר בעיניים ביקורתיות את המציאות היומיומית".
זה שיר מחאה פוליטי?
"לא בהכרח. זה בעצם שיר מכל מיני אמרות וסיסמאות שאספתי, מכל מיני אנשים לאורך השנים: נהגי מוניות, מוכר בפיצוצייה, חברים. כל אלה הרכיבו את הפאזל בשיר. זה בדיוק הכעס שלי. אלו כעסים אנושיים".
לדברי דוכין, "פשוט הפוך", שיר הנושא, הוא בעל חשיבות להבנת רוח האלבום: "בשיר הזה אני אומר שאני רוצה שיהיה שינוי. אני רוצה שיהיה טוב. ההמחשה של כמה רע, זה שאני רוצה שהמציאות העכשווית תהיה, רק פשוט הפוך".
אתה לא נהנה מהמציאות היום?
"אני באופן אישי משתדל ליהנות. אבל העולם קצת משוגע. כדאי שנהיה יותר ביחד. אנחנו במערבולת של שינויים. הפוקוס שאנחנו נותנים למדע מוגזם, כי הוא לא משנה אותנו לטובה. בטח שלא דרך אמצעי תקשורת ופלאפונים. אנשים היום יותר משתבללים ומסתגרים בעצמם. גם בממשלה יש כאלה. כולם דואגים רק לעצמם. זה עידן הבדידות ואני קורא לסדר. על זה מדבר השיר 'פשוט הפוך'".
הריגוש על הבמה עדיין נשאר?
"ברור. בעבר אהבתי יותר אולפנים ופחות במה. עכשיו אני מאוד אוהב במה. בבמה אני רואה מעין אתנחתא מהחיים עצמם. על הבמה אני יכול להגיד מה שאני רוצה, וכולם מקשיבים. יש דיאלוג בין הקהל לביני. אני מת על הקהל הנאמן שלי, שתמיד בא. זה מרגש אותי".