יום הזיכרון הוא אחד הימים הכבדים לכל ישראלי. חוץ מהשכול והכאב העצום על אובדנם של חללינו, הוא גם אחד הימים הבודדים בהם מתנגנים שירים ספציפיים, שבחלוף הזמן קוטלגו כ"שירי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל".
ביום הזה לא תשמעו ברדיו שירים "רגילים", ולא שירי שמחה וחפלה, אלא שירים ישראליים עצובים, שקטים ונוגים, שנצרבו בקונוטציה הישראלית כשירי יום הזיכרון, על אף שבפועל, רובם לא נכתבו כשירי אבל ושכול, אלא הפכו לכאלה בשל ניגונם בימי הזיכרון דרך קבע.
כך שירים כמו "דמעות של מלאכים", שיצרו יוני רכטר (לחן) ודני מינסטר (מילים) בגיל 16 על חוויותיהם בתיכון; "האיש ההוא", שכתב נתן יונתן והולחן על ידי שלמה ארצי עשור וחצי אחרי; ו"הליכה לקיסריה" (אלי, אלי) שכתבה חנה סנש כשיר תפילה והודיה לאל. כל אלו הפכו לשירים סימבוליים ליום הזיכרון, בלי שום קשר לאירועים שדחפו לכתיבתם.
"השכול הצבאי הוא מיסודותיו המרכזיים של האתוס הישראלי", מסביר הפזמונאי ואיש הרדיו יואב גינאי, "חיבורו חשוף העצבים של יום הזיכרון ליום העצמאות, יצרו השקה ברורה בין השירים הנחשבים ל'שירי ארץ ישראל שקטים', לאלו שנכתבו על אובדן חיילים צעירים במערכות ישראל. במשך השנים, גיבש הרדיו ביום הזיכרון מסורת של שידור שירים נוגים ביום הזה, כמו באירועי אבל לאומיים אחרים (יום השואה, תשעה באב)".
"תחילה היו אלה שירי הזיכרון שנכתבו במיוחד על השכול, כגון: 'שיר הרעות', 'אליפלט', 'מה אברך' ו'אחי הצעיר יהודה'. במהלך השנים, בעיקר עם הרחבת שעות השידור ומחסור בשירים ספציפיים העוסקים בנושא, הטמיעו עורכי המוזיקה בשידורי יום הזיכרון, שירים שקטים ועצובים נוספים, שהטקסטים שלהם עשויים להתפרש כשירי זיכרון וגעגוע, למרות שלא נכתבו ככאלה במקור".
"קודם כל, מה שהופך שיר למזוהה עם ימי זיכרון, זו העובדה שמשדרים אותו בעיקר ביום זה", מבהירה דלית עופר, מנהלת גלגלצ לשעבר והיום עורכת מוזיקלית ברדיו 103FM. "כשהתחילו לקום תחנות מוזיקה מרובות שהיו צריכות לשדר 24/7 מוזיקה, התחילו להשמיע שירים נוגים ושירי ארץ ישראל שקטים, שירים על אהבת הארץ ושירי פרידה, שמה שמכתיב את הבחירות זה הטון המוזיקלי והטקסטים. ברגע שהשירים הללו נכנסו לארסנל המוזיקה הזו, הם די מזוהים עם זה. לפעמים השירים האלה באים על חשבון שירים מרובים שנכתבו, בייחוד בעשור האחרון, במיוחד ליום הזיכרון. לכן העורכים המוזיקליים מנסים לשלבם בין הקלאסיקות המוכרות".
דוגמה מובהקת לשיר כזה הוא "שמור על העולם", שכתב והלחין דוד ד'אור לרגל גיוסו לצה"ל של אחיו יניב. ולמרות הקונוטציה הכביכול אופטימית, שבמסגרתה נכתב, הפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם יום הזיכרון. "אני חושב שמה שהופך את 'שמור על העולם' לשיר שמתאים גם לימי זיכרון, הוא בעיקר המילים, שהן מעין אמירה שעוברת מאב לבן", מסביר ד'אור, "הילדים של כולנו הולכים לצבא, ולצערנו הרב חלקם נהרגים ונשארים ילדים".
"הילד הוא אוניברסלי. ילד של כולנו. מבחינה מוזיקלית, הפתיחה המושרת בקולות הגבוהים, כמעין שירת מלאכים, יכולה להעלות קונוטציה של אווירה רוחנית מעולמות עליונים; ואז אני יורד לקול הנמוך ופונה פנייה ישירה, רגשית ואישית, עם מנגינה שהיא מעין תפילה. השיר מאפשר לכל אחד להתחבר אליו ממקום אישי. אין בו אמירה מקוממת, או מעוררת מחלוקת, רק תקווה לעולם טוב יותר. דבר שאני רוצה להאמין שמשותף לכולנו".
ב־1996 הוציאה רונית שחר את אלבום הבכורה שלה, "שלום לתמימות", מתוכו נצרב חזק בתודעה "אהוב יקר". בדיוק כשהשיר נסק לשחקים, אירע ב־4 בפברואר 1997, בשחקים אחרים, אסון המסוקים, שבו נגדעו חייהם של 73 חיילי צה"ל. במרוצת הזמן, בעקבות אסון המסוקים, הפכה הבלדה הרומנטית־עגמומית לשיר שמיד מעורר בתודעה את המושג יום הזיכרון. "בדיוק כשהשיר התחיל להצליח ברדיו קרה אסון המסוקים, וכך יצא שמעבר לאהבת הקהל לבלדה רומנטית, נוצר חיבור שדיבר ישר לתוך הכאב הזה", משחזרת שחר. "השיר התנגן הרבה, הכותרות זעקו, וזה קרה ביחד. במציאות שלנו בישראל קורים חיבורים כאלה. סיבה נוספת: השיר מדבר על אהוב שיש תחושה שעוד לא הספקנו שום דבר. וכשחייל צעיר נופל, לצערנו זו אמירה נכונה".
"בשנים האחרונות, בטקסים מרכזיים כמו 'שרים בכיכר' בכיכר רבין, מרבית השירים שמבוצעים שם הם שירים עצובים שאין להם שום קשר ליום הזיכרון. לדעתי זה לא אמור להיות ככה", אומר יוסי כסיף, עורך ב"כאן גימל", "רוב השירים שמושמעים ברדיו בימי הזיכרון, הם שירים שיש להם איזשהו שיוך מילולי שאפשר לפרשו כשיר זיכרון. גם אם לא נכתב ככזה, הוא יכול לדבר גם על חללים, ולכן הוא מתאים. אף אחד לא אמר שחייבים להשמיע ביום הזיכרון רק שירים שנכתבו על חללי צה"ל. מספיק שיר עצוב עם מילים עצובות, בשביל להשתייך לימים אלו".