הדוז פואה שלי

פרולוג

1968 הייתה שנה מאוד מיוחדת עבורי. טסתי לחו"ל בפעם הראשונה בחיי. זה לא היה הטיול אחרי צבא שלי, כי בזמנים ההם עוד לא היו טיולים כאלה. הייתי כבר משוחרר שנתיים מהשירות ונשוי טרי פחות משנה. טיול לחו"ל היה אז חלום שרק אנשים עשירים יכלו להגשים, ואני לא הייתי כזה. לא אז, ואגב גם לא היום.

אבל הייתי בר מזל, כי הוזמנתי רשמית. קניתי אצל שניידמן את החליפה הראשונה בחיי. את העניבה קשר לי אבא שלי ולא פרמתי את הקשר שלה במשך שבוע ימים. ארזתי מזוודה וקניתי 100 דולר שאותם אפשר היה לרכוש רק עם הצגת דרכון וכרטיס טיסה, ורק אותם היה מותר להוציא מהארץ.

היעד היה אתונה ביוון. האירוע היה תחרות זמר בינלאומית שנקראה "אולימפיאדת הפזמון". והסיבה? שיר שאני כתבתי את מילותיו נבחר לייצג את ישראל בתחרות הזו, שהתקיימה בפעם הראשונה.

לא נעים, אבל לא כל כך היה לי מושג כמה רחוקה יוון מתל אביב. כי בשבילי הכי חוץ לארץ הייתה נואיבה שבסיני. גם לא ממש עניין אותי שיוון הייתה נתונה אז בעידן של שלטון הקולונלים. שנעצרו למעלה מ–10,000 מתנגדי המשטר. שהופעלה צנזורה חמורה. שנאסר על נשים ללבוש חצאיות קצרות ושהופעלו מעצרים ועינויים ואפילו רציחות. שמעתי את השמות אלכסנדרוס פאנגוליס, גיאורגיוס פאפאדופולוס ויורגוס פאפאנדריו, אבל לא ידעתי מי נגד מי, ומי הרע ומי הטוב בסיפור הזה. חוץ מזה, כולם נשמעו לי כמו שמות של זמרים יוונים.

הפתיע אותי יותר שחוץ לארץ, כלומר יוון, נמצאת במרחק של רק שעתיים וחצי טיסה מישראל. והכי הפתיע אותי שהדיילות באולימפיק איירליינס לא הכירו את הפרסומת שהושמעה אצלנו בעברית מבוקר עד ערב בגל הקל שלנו:

טוס באולימפיק

כל טיסה היא חוויה

וכל רגע הנאה

באולימפיק כשטסים

נהנים מהחיים

הן אפילו לא העלו על דעתן שהצעיר שאחראי ללהיט הזה, המוזיקאי דוד קריבושי הוא ולא אחר, ישב לידי במטוס.

תמונה ראשונה

ב–1968 עלה על מסכינו, כמו שנהוג לומר, סרט הבכורה של דוד גרינברג שהיה קולנוען, במאי, מבקר ומורה לקולנוע מאוד מוערך. את המוזיקה ל"איריס" הלחין ועיבד דוד קריבושי, אז כישרון צעיר בן 24 שכבר הספיק לעבוד עם אריק איינשטיין, לכתוב את המוזיקה לסרטו של אורי זוהר "השכונה שלנו", ולהלחין את "בתי את בוכה או צוחקת", שהיה לאחד מלהיטיה הגדולים של מלחמת ששת הימים.

פגז אחרון התפוצץ ושתק,

עטפה הדממה את העמק.

ילדה בגדות יצאה ממקלט

ואין בתים עוד במשק.

אמא, היה לנו בית ירוק

עם אבא ובובה ושסק.

הבית איננו ואבא רחוק.

אמי את בוכה או צוחקת

(יובב כץ)

לעומת זאת, הסרט "איריס" לא זכה להצלחה.

"גרינברג הצהיר שהוא רצה להימנע מהשגיאות ההכרחיות של סרט ראשון", כתב ב"דבר" המבקר זאב רב־נוף, "אבל הוא לא הצליח להתגבר על כך. מה שנשאר הוא להמתין לסרט הבא". אבל סרטו העלילתי הראשון של דוד גרינברג היה גם האחרון. הוא לא עשה יותר סרטים עלילתיים ומאז ועד מותו ב–1991 התמקד בעשיית סרטים דוקומנטריים.

נעימה אחת מהסרט הזה המסה לי את הלב. כתבתי לה מילים. שלחנו את השיר לאולימפיאדה ביוון, זאת של השירים. כנראה שגם היוונים אהבו את השיר והחליטו להזמין אותנו להשתתף בתחרות. וככה, בזכות הסרט "איריס" שלא צלח את הקופות בארץ, זכינו אנחנו בנסיעה לחוץ לארץ.

מי שנבחרה לשיר את "רק לך", השיר שייצג את ישראל באירוע הזה, הייתה הזמרת אלכסנדרה.

תמונה שנייה

אלכסנדרה, זמרת צעירה וכישרונית, התגלתה זמן קצר לפני כן, כמו נינט וכמו נטע ברזילי, בתוכנית לגילוי כישרונות צעירים שקראו לה "תשואות ראשונות". בימי הרדיו שלפני הטלוויזיה הייתה "תשואות ראשונות" הפופולרית - שאותה ערכו והפיקו יוסף אריה ועפרה סמואל - לבמה שהעניקה הזדמנויות לכישרונות צעירים. אבי טולדנו, הצעיר שעלה לבדו ממרוקו, הפך בן לילה לכוכב בזכות התוכנית. את שולי נתן שמעה נעמי שמר ב"תשואות ראשונות" ובחרה בה לבצע את "ירושלים של זהב".

גם אני הייתי במערכת התוכנית, ושם שמעתי את אלכסנדרה לראשונה. כבר בבחינה שלה, זו שכיום קוראים לה אודישן, זיהינו אישיות שאיך לומר זאת בעדינות - שייכת לזן אחר. היא הגיעה ארצה מרומניה עם אמא שלה. הייתה ילדה–אישה קופצנית, בלונדינית שניחנה בקול חסר מעצורים וגבולות. היא לא הייתה בלהקה צבאית ולא הסולנית של בית הספר, כי פשוט לא הייתה שם.

הרבה לפני ריטה היא הייתה אלכסנדרה. רק אלכסנדרה. המוזיקאים התאהבו בה מיד. לא הייתה כמעט תוכנית רדיו שהיא לא הופיעה בה. חברת התקליטים RCA מיהרה להחתים אותה על חוזה, ובתשדירי הפרסומת נשמע קולה בהמון ג'ינגלים, כשרק עדנה גורן הוותיקה יכלה להתחרות בה.

אבל לצד טונות של כישרון ושל איכות, היו לה גם כמה יציאות. מה שיכול להתפרש כהתנהגות מוזרה ששמורה ומותרת רק לדיוות אמיתיות. לא הבנו אז שהיא הייתה בסך הכל צעירה מאוד וחדשה מאוד, וההצלחה נחתה עליה מהר מאוד.

פעם הקליטה עם משה וילנסקי האגדי פרסומת לתדיראן. ההקלטה נמשכה מעבר למתוכנן. כל שעת אולפן ייקרה את ההשקעה, והמפרסמים הראו סימני חוסר סבלנות בולטים כשהזמרת השתעשעה לה באולפן עם וריאציות שונות על "תדיראן, תדיראן, תדיראן". וילנסקי, שגם הוא כבר כמעט איבד סבלנותו המפורסמת, לחץ בתא הטכנאי על הכפתור ובקול מתחנן שאל "אלכסנדרה, אולי יש לך את מספר הטלפון של עדנה גורן?".

תמונה שלישית

40 מדינות השתתפו בפסטיבל ביוון. כמו באירוויזיון, היו שני מופעי חצי גמר. עשר המדינות הראשונות מכל ערב עלו למופע הגמר בערב השלישי. התקשורת התאהבה באלכסנדרה. כשנשאלה בשידור חי מה דעתה על ההופעה של ז'ילבר בקו, זמר–אורח שהרים את קהל האלפים באצטדיון, ענתה: "זה עניין של טעם. אבל זה לא הטעם שלי". אחרי החזרה הראשונה פנה אליה המנצח טאקיס אתינאוס, שהיה היצחק גרציאני של יוון, ושאל אותה אם היא מרוצה. "לא", ענתה הדיווה, "הם מנגנים לאט מדי".

עלינו לגמר. בבוקר הגמר הלכנו לטייל באקרופוליס כדי לצנן מעט את המתח. הזמרת שלנו לקחה את עניין ההתרגעות קצת רחוק מדי וגבוה מדי. היא טיפסה על החומה וצעדה לאורכה לאט־לאט, כשמתחתיה פעורה תהום עמוקה והיא עלולה למעוד וליפול אליה בכל רגע. הבטנו בה באימה ולא האמנו. קריבושי נכנס ללחץ. "תזחל בשקט ותתפוס אותה בזהירות", התחנן. "אם היא נופלת לנו עכשיו, אנחנו אבודים. מה נעשה?". "אל תדאג", ניסיתי להרגיע אותו וגם אותי, "אם היא תיפול אעלה על הבמה בתור אלכסנדר".

וגם אם רחקת

נותרתי אני

מאום לא מחקת

מתוך זיכרוני

גם הצדפים שבחופים

והשחפים זוכרים

גלי צחוקך ומבטך

ואת ידך

אותי איתך

וגם אם רחקת

נשארת איתי

מאום לא מחקת

מתוך מבטי

ובשבילים בלאט עולים

שוב הצלילים כמו אז

גלי צחוקך ומבטך

בתוך ידך

אני שלך

("רק לך" / אבי קורן)

זכינו במקום השביעי המכובד. הבסנו את המצרים ואת שירם, "חבייב אל־חוב". כמו שנה לפני כן במלחמת ששת הימים זה היה ניצחון מוחץ. נדמה לי שגברנו אפילו על קלודה רוג'רס, הפייבוריטית האירית, שארבע שנים אחר כך ייצגה את בריטניה באירוויזיון עם "JACK IN THE BOX". אגב, השיר שזכה במקום הראשון באולימפיאדת הפזמון הראשונה באתונה היה של שווייץ. הוא נקרא "איריס".

אפילוג

"בלי להקה צבאית, פסטיגל וקדם אירוויזיון הקריירה לא שלמה", אמרה לי פעם שולה חן.

מכיוון שאת שני הדברים הראשונים היא כבר השלימה בגדול, ניגשנו להשלמת החוליה החסרה. רוני וייס החבר הטוב והמוזיקאי המעולה נרתם למשימה. שלחנו את השיר והוא התקבל.

עוד בדרכה מתגלגלת עגלה

ועל גבה היא נושאת את יבולה

והדרך קשה והדרך עוד רבה

וזוכרת היא שיר ישן.

הו הו הו הו

נגני גיטרה.

הו הו הו הו

הרוח שורה.

הו הו הו הו

נגני גיטרה

מתנגן פתע שיר ישן

("גיטרה" / אבי קורן)

היינו שיר מספר שמונה. לפנינו הייתה זמרת צעירה אחת שקראו לה ריטה והיה לה ז'קט צהוב. הז'קט החליק לה מהכתף. במשך שלוש הדקות הבאות, שזה הזמן שמוקצב לכל שיר, דיברו כל הנוכחים באולם והצופים בבית רק על הז'קט שהחליק מהכתף, ובינתיים שיר מספר שמונה חלף נגוז לו. "ראית את ריטה", קראנו ברבות הימים לשיר שלנו.

בהצבעה התעלמו מאיתנו כמה יישובים. הילדים שלנו, שישבו באולם, נשבעו שהם לעולם לא ייסעו למקומות שלא נתנו לנו נקודות. למען האמת, נשארו לנו מעט מאוד מקומות לנסוע אליהם. הדוז פואה שלנו היו בערך סך כל הנקודות שהוענקו לשיר. למען הדיוק אגרנו 17 נקודות והגענו למקום העשירי הלא מאוד מכובד. למזלנו היה שיר שהגיע אחרינו עם סך של נקודה אחת בלבד. זה היה "הלוואי" של בעז שרעבי.

הלוואי ולא יישא עוד גוי אל גוי חרב.

הלוואי ולא ננטוש את דרך התקווה.

הלוואי והאדם יהיה רחום עד ערב.

הלוואי שיש סיכוי אחד לאהבה

("הלוואי" / אהוד מנור)