"התעלות" נקרא השלישי (לאחר "יצאה נפשי" ו"לטינו־לדינו") בטרילוגיית המופעים חוצי הסגנונות של זמר הקונטרה טנור יניב ד'אור, אותו ישיק היום (20:30) עם אנסמבל "נאיה", בהופעה חגיגית באולם "צוקר" בהיכל התרבות בתל אביב. זאת, כחצי שנה אחרי שעלה בבכורה עולמית באולם "וויגמור" בלונדון, והאלבום שנלווה אליו, שיצא בחברת "נאקסוס", זכה בחמישה כוכבים בסקירת אלבומי מוזיקת העולם של ה"אינדיפנדנט" הבריטי.
יניב, התעלות על מה?
"התעלות מעל מחסומים ונקודות שוני, כשבליווי הכלים האותנטיים של נגני אנסמבל 'נאיה' אני משלב מוזיקה עתיקה, מוזיקה קלאסית, מוזיקת עולם ומוזיקה אנדלוסית, מה שיוצר גשר תרבותי בין קהלים שונים ומגוונים".
אמרת לי פעם: "מוזיקת עולם זה לא אני". כלומר, בשונה מאחיך, דוד.
"אכן, אמרתי, אבל עם הזמן נפתחים ליותר ויותר סגנונות. זה הכיף בעיסוק שלי".
נגני אנסמבל "נאיה" הם הישראלים: ארז מונק (כלי הקשה), עמית טיפנברון (ויולה דה גמבה), אייל לבר (גיטרות פלמנקו ובארוק), ברי מוסקוביץ (נגן תיאורבו) נדב עובדיה (נגן פסלתריון, בן הדוד האירופי של הקאנון); ומורט קקמאז הטורקי־גרמני (נגן ניי ודודוק) ומרווין דילמן הגרמני־צועני (נשפן דידג'רידו).
"אנחנו נפגשים כמה פעמים בשנה. כל פעם במקום אחר ולשבוע של חזרות", מספר ד'אור, המעביר חלק רציני מזמנו בהופעות בחו"ל. "אני זמר ישראלי, שככל שיש לו קריירה בינלאומית, לכל מקום מתלוות אליו הרומנסות הספרדיות, כחלק בלתי נפרד מתעודת הזהות המוזיקלית שלי. כמי שמנסה לחדש בכל מה שהוא עושה, אני משתדל ללכת דווקא על רומנסות לא מוכרות, לא כאלה שמבצעים אותן בלי סוף".
איך מקבל הקהל בחו"ל את ה"מיש־מש" המוזיקלי שאתה מגיש לו?
"את האמת? בהתחלה בהרמת גבה. ברגעים הראשונים לא מבינים איך אפשר לחבר בין סוגי מוזיקה שונים זה מזה. ואז, כששומעים איך הדברים נארגים יחד, התגובות נפלאות, אולי דווקא בגלל עייפות החומר שיש מדברים שגרתיים וצפויים".
ד'אור (44), בת ימי במקור, הוא אחיו של דוד ד'אור, המבוגר ממנו בעשור. "גיליתי את הנטייה שלי למוזיקה קלאסית לגמרי במקרה. זה קרה כשהתכוננתי למבחן בהיסטוריה", משחזר ד'אור. "תוך כדי חיפוש אחר רקע מוזיקלי, נפלתי במקרה על מדריגלים שהושמעו בקול המוזיקה - והתאהבתי. זה לא הפריע לי להופיע בפסטיבל ילדים ובלהקת נוער".
במקביל להופעותיו בצבא כסולן תזמורת חיל האוויר, החל את לימודיו באקדמיה למוזיקה ולמחול. "בניגוד לאחי, דוד, שהתחיל בפופ, היה לי מהתחלה ברור שאהיה זמר קלאסי", מעיד ד'אור. "זה התחזק אצלי עם תפקיד הרב אלבז ב'מסע אל תום האלף', האופרה של א.ב. יהושע ויוסף ברדנשווילי, שהיה בעצם המבוא לכל הקריירה שלי".
איך שומרים על קול גבוה כשלך?
"שומרים, אבל לא משתגעים יותר מדי. אסור לצעוק, מה גם שאני לא מהצעקנים. חובה לשמור על שעות שינה. יש להקפיד גם על עשיית ספורט ותזונה נכונה, אם כי, כמי שבא מבית טריפוליטאי, אני לא מתנזר מאוכל חריף".
למרות שהתמקמת בחזרה בישראל, בהופעותיך בעולם אתה חוזר להיות היהודי הנודד. לא ככה?
"אכן. נועם שריף המנוח אמר לי פעם: 'אתה, יניב, מאושר בעיקר כשאתה בדרכים'. אני מרגיש סוג של צועני. אחרי כמה זמן במקום אחד, אני מבין שהגיע הרגע לקפל את הבסטה ולהמשיך הלאה. אם כי, מאז שיש לי את פרצל, כלבה ביגלית מקסימה והכי יפה בעולם, שהיא אהבת חיי, אני יותר מחובר לבית".