"בארץ ממעטים להשמיע מוזיקה ישראלית כדי להימנע מתשלום זכויות יוצרים ומבצעים"

בהיותו סטודנט, גייס אותו מל קלר, חלוץ הג’ז בישראל, לרביעיית ג’ז שהקים בקול ישראל, ובה מצא את עצמו כצבר יחיד בין שלושה אמריקאים. בירושלים פתח גוטפריד בצנעה במרוץ שלו כיזם ג’ז סדרתי שאין דומה לו בארץ, בחוג לשוחרי ג’ז שהקים במועדון הסטודנטים בית הלל. “אף פעם לא חיכיתי לפניות אלי, תמיד יזמתי”, מעיד גוטפריד, שבמקביל ארגן ערבי ג’ז במרתף של סוראמלו.

“סוראמלו היה טיפוס”, שולף גוטפריד סיפור. “הוא לימד אותי איך לוקחים מנהיגות. ‘אתה צריך להיות בעל הבית. שים את היד על הראשים של הנגנים ותברך אותם כך שהם יהיו מבסוטים, אבל תלחץ כדי שהם ידעו כי אתה מעליהם’, אמר לי".

ב־71’ הקים גוטפריד עם פיאמנטה את רביעיית “סדנת הג’ז”. “תהרוג אותי אם אני זוכר מאיפה בא לנו השם הזה; לא היינו בית מלאכה לג’ז”, הוא אומר. הם הקליטו את “מזרה ישראל”, תקליט הג’ז כחול לבן הראשון. “אלברט, שגדל מהבית על מוזיקה ערבית, משך אותנו לכיוון האתני, שאותו הבאנו אל הג’ז לפני כולם”, מספר גוטפריד.

אתה, מחלוצי האתנו־ג’ז בארץ, הלנת בפניי בראיון בעבר על טשטוש הגבולות בין הג’ז לבין מוזיקת העולם.
“גם כיום קווי ההפרדה לא ברורים עד כדי כך, שלפעמים זה גורם לי להתעצבן. למשל, כשנותנים כותרת של ג’ז למופע של מוזיקה אתנית שאין לו שום קשר לג’ז. הרי לא כל מוזיקה מאולתרת היא ג’ז. אני לא בעד הפרדה מוחלטת, אבל לכל דבר צריך שיהיה גבול”.

משלב מוקדם בחייו החל גוטפריד לעסוק בעריכת דין לצד המוזיקה. “ענק אמיתי”, הוא אומר על יואל זוסמן, שופט בית המשפט העליון שאצלו התמחה. “נראה שבאיזשהו מקום אכזבתי אותו על שלא פניתי לשיפוט. ‘יש לך ראש טוב, אתה מתאים להיות שופט’, הוא הביע את דעתו, אבל הבין אותי כשאמרתי שלא יאה ששופט ינגן במועדון לילה”.

גוטפריד פתח עם שותפים משרד לעריכת דין בתל אביב, שעסק בעיקר בדיני נזיקין. מבלי להתכוון לכך מראש, הקים במשרדו את איגוד המוזיקאים ועמד בראשו שנים רבות. במקביל ניהל אמנים, בהם יהורם גאון, וליווה פסנתרנים רבים אחרים. בד בבד הוא הקים את המחלקה ללימודי ג’ז באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. כעבור שנים אחדות הביא את לימודי הג’ז גם לבית הספר האמנותי תלמה ילין בגבעתיים ולאוניברסיטה הפתוחה.

אפשר להצליח כנגן ג’ז בלי לימודים אקדמיים בתחום?
“אני ההוכחה לכך. הרי התארים שלי הם בכלכלה ובמשפטים. לפני תעודות, נגן ג’ז צריך קודם כל חוש קצב ואוזן טובה. יכולת אלתור היא לא דבר שלומדים. או שיש או שאין”.

אין כמו בבית

גם בלי תואר מוזיקלי, ליווה גוטפריד בפסנתר אמנים מהגדולים בעולם, בהם דיזי גילספי, סטן גץ, בני גולסון, רנדי ברקר, פרנק פוסטר וסמי דייויס הבן, שהתיישב לצדו ליד הפסנתר כדי לנגן איתו בארבע ידיים. כשהוא נשאל אם ניסה להגיע דרכם לקריירה בינלאומית, משיב גוטפריד בחדות: “ברור שלא רציתי את זה. פה המשפחה. פה איגוד המוזיקאים. פה עבדתי כעורך דין עד שהוצאתי את עצמי לגמלאות מהעיסוק הזה. מה היה לי לחפש בחוץ?”.

עם חלק מאמני הג’ז הזרים ניגן בפסטיבל “ג’ז בים האדום”, שהוא היה בין מייסדיו ב־87’ ובמשך 22 שנה שימש כמנהלו האמנותי. “התחלנו כמעט ללא תקציב”, הוא משחזר. “הראו לנו אולמות באילת וזה לא היה זה. אבי יפרח, המפיק שאיתי, משך את העסק אל המכולות שבנמל, שם הסביבה התעשייתית־ימית הייתה זו שהקנתה לפסטיבל את האופי שלו. לא היה לנו כסף כדי לשלם כפי שצריך לאמנים מבחוץ. מה עושים? גייסתי נגני ג’ז יהודים מעולים מניו יורק. הם, כולל האחים ברקר, מל לואיס ורד רודני, הסכימו לנגן בהתנדבות, כשאנחנו מימנו את הטסתם ארצה ואת האירוח כאן. הגוי היחיד שהבאנו לפסטיבל הראשון היה רב אמן הסלסה טיטו פואנטה, שהסכים לבוא עם אנשיו תמורת פרוטות לאחר שהבטחתי להם טיול במקומות הקדושים”.

משרדו משמש כאכסניה הן לאיגוד המוזיקאים והן ל'עילם'. האיגוד עומד על משמר תמלוגי הנגנים ולדבריו הקדים את “אשכולות”, האיגוד המטפל בזכויות המבצעים מאמנויות אחרות. “לפני כן, כל אחד יכול היה להשתמש בהקלטות הנגינה שלנו בלי שום תמורה”, מעיר גוטפריד, שממשיך להופיע במרץ, כסולן ובהרכבים שונים, לרוב עם חברו, המתופף אהר’לה קמינסקי.

לא פעם המפגשים המשפחתיים בביתו של גוטפריד בהרצליה מלווים בצלילי פסנתר, מאחר ששניים מבניו ממשיכים אותו בנגינה. המפורסם שבהם הוא בנו הבכור ירון (51), ש”הרבה פעמים מזמין אותי לנגן סולו בתזמורות שעליהן הוא מנצח”. גם אבירם (36) הוא פסנתרן. “זה חלום איך שהוא מנגן ג’ז, אבל הוא בחר להיות עסוק יותר בתחום הקבלה”, אומר אביו. עודד (50) חף מכל הקשר מוזיקלי. “הוא העדיף לפנות להייטק ומבחינה כספית קובר את כולנו”, אומר גוטפריד בהומור.

כשראיינתי אותך ב־2008, אמרת: “בניגוד לרושם שיוצרים כאן, טרם כבשנו את מעוז הג’ז בניו יורק. למרות כל הרוח שעושים סביב סצינת הג’ז בארץ, היא עדיין סטטית”. ועכשיו?

“גם עכשיו אי אפשר לטעון שבתחום הג’ז כבשנו את ניו יורק. הרי צריך לשמור על פרופורציה. אבל כשבוחנים את היקף פעילות הג’ז של ישראלים בעולם, אפשר לקבוע בלי שום ספק שאנחנו בהחלט מעצמה בתחום, בוודאי ביחס לגודלנו. ואם דיברתי אז על סטטיות, זה מזמן מאחורינו”.