כמעט עשור, פלוס ארבעה אלבומים, לקחו לנצ'י נצ', שם הבמה של המוזיקאי והראפר רביד פלוטניק, כדי להיכנס למיינסטרים ולהפוך לאחד הכוכבים הגדולים כיום.
הוא אומנם היה מוכר בסצנת ההיפ הופ, אבל שירו, "כל הזמן הזה" (2017), שנבחר כ"שיר השנה" במצעד השנתי של גלגלצ; ואלבומו, "שפל וגאות" – שיצא באותה שנה - שזכה בפרס "הישג השנה" של אקו"ם; הם אלה שהעניקו לו הכרה והדבר היותר חשוב: חיבוק הממסד.
במטרה להמשיך בקו המיינסטרימי, אלבומו החמישי והחדש, "ועכשיו לחלק האומנותי": האלבום הראשון שבו הוא חוזר לשמו המקורי, רביד פלוטניק - נשמע כמו אלבום תיאום ציפיות עם הקהל, עם המיינסטרים ובעיקר עם עצמו.
מצד אחד, בשירים כמו "חארבו דארב", "עולם ומלואו", "סמוראי" (עם ג'ימבו ג'יי) ו"סלח לי אבי כי חטאתי", הוא עושה ראפ מחתרתי מעולה, חד ובועט, כמו שהוא הכי יודע לעשות. מצד שני, האלבום ניחן באקלקטיות מוזיקלית: הוא משלב רגאיי וסקא בשירים כמו "מדינת משטרה", "אלעד"; אלמנטים מזרחיים ב"אמונה עיוורת"; ופופ-רוק ב"נתראה בגלגול הבא".
האלבום, שהופק על ידי מוזיקאים מליגת העל - טונה, יאיא כהן אהרונוב, ישי סוויסה ועוד - כולל גם כמה קריצות מתקתקות שאי אפשר להתעלם מהן: ב"יום כיפור בכפר סירקין", שר פלוטניק על מערכת יחסיו עם אביו; ב"למעלה" הוא קורץ לשירו של שלמה ניצן, "המשפחה שלי", מפסטיבל שירי הילדים באייטיז; וב"נענע" הוא קורץ בהומור ללהיטיו המוכרים, בהם "כל הזמן הזה" ו"כפרה שלי".
הוורסטיליות, שבירת הקווים וחציית הגבולות, המאפיינות את כל האלבום, הופכות את "ועכשיו לחלק האמנותי", לאלבום לכל אוזן. מהסוג שכל חובב ז'אנר, כזה או אחר, יכול למצוא בו את השיר שלו. הוא שר על אהבה. הוא שר על מחאה חברתית. הוא מדבר בשפה נמוכה, לצד מילים גבוהות. וכל הבליל הזה יוצר משהו מאוד ישראלי, אקטואלי ורלוונטי מתמיד.