דוד ד'אור על טראומת הילדות, תחילת הקריירה וההופעה בפני האפיפיור

מאיפה הרצון הבלתי נלאה שלך כל הזמן להתחדש ולהפתיע?
"אני תמיד הולך על ה'לא בטוח' (צוחק). יש בי סקרנות של ילד, אני לא מתבגר. הילדים שלי צוחקים עלי. בכלל, אני באמת אוהב מוזיקה מהלב, זה מעניין אותי, מרגש אותי וסוחף אותי. אני גם אוהב שילוב עם עוד אומנים, כי כשאתה משתף פעולה אתה מגיע לערך מוסף שלא בהכרח תגיע אליו לבד. זה עוצמתי וחזק מאוד".

מה דעתך על השינויים שחלים בתעשיית המוזיקה כיום?
"מצד אחד באמת קורים הרבה דברים נפלאים במוזיקה כיום, אבל מצד שני שוכחים את השורש של המוזיקה הישראלית, את המילה העברית, את השפה העשירה שיש לנו. הלחנים כיום הרבה פחות מורכבים, והתוצאה היא משהו שלפעמים קליל ויפה אבל אורך החיים שלו קצר. כמעט לא נכתבות קלאסיקות היום, יצירות שגם בעוד 20 או 30 שנה אנשים ישירו אותן. מה שרואים כיום הוא תרבות קאברים, מחדשים את מה שהיה. זה טוב ויפה, אבל אין כאן חידוש אמיתי. יחד עם זאת, הקדמה הביאה דברים נפלאים, כמו סאונד נהדר. ויש זמרים חדשים מעולים שבכל פעם שאני שומע אותם, אני מופתע".

איך אתה מסתדר עם השינויים האלה?
"אני תמיד בשלי. אף פעם לא ניסיתי למצוא חן או להיות מודרני או להתאים עצמי למשהו. אני עושה את המוזיקה שלי, ואנשים בוחרים אם לאהוב אותה או לא, והרבה פעמים מגלים את המוזיקה שלי אחרי הרבה מאוד שנים. בתחילת שנות ה–90, כשיצאתי עם 'קול מהשמיים' ו'שמור על העולם' אנשים לא הצליחו להבין מה זה השירים האלה, ורק אחרי כמה שנים הם קיבלו את ההערכה וההכרה שלהם. כילד בכור אני מכיר את הסינדרום של להקדים את זמנך. גם בקריירה שלי זה קורה עם הסאונד, השירה ותפיסת העולם המוזיקלית שלי. יש בזה משהו יפה אבל גם משהו שקצת מבאס אותי כי הייתי רוצה שהשיר יצליח ברגע שהוא יוצא. דברים אצלי מתבשלים על אש קטנה".

איזה טיפ היית נותן לזמרים החדשים?
"הצעירים כיום הרבה יותר חכמים מהדור שלי. אנחנו חתמנו על חוזים עם חברות תקליטים שהיו לוקחות לנו את כל הכסף. הם לא יעשו את זה. הם מתוחכמים ומחושבים על כל שקל. הם יודעים שאורך החיים של זמר כיום הוא יותר קצר מאשר בעבר, ומנצלים את הפרסום שלהם כדי לעשות כסף. אם הייתי צריך לתת להם עצות, הייתי אומר: תהיו נאמנים לעצמכם, תיהנו מהדרך ותכתבו מוזיקה שיש בה ערך מוסף שבאמת יחדור ללב של אנשים ויצליח לעשות להם מה שרק מוזיקה יכולה לעשות".

מלב אל לב

ד'אור (53), נשוי ואב לשניים, נולד וגדל כדוד נחייסי בבת ים למשפחה שמוצאה מיהודי לוב. "לבית שבו גדלתי יש השפעה עצומה עלי", הוא אומר. "אבא ויטוריו ז"ל היה נגר ועד היום כשאני עובר ליד נגרייה ומריח ריח של נסורת ועץ ודבק, הלב שלי מחסיר פעימה. אבא היה חם, מפנק, אוהב מאוד. גם כשלא היה הרבה כסף, הוא תמיד נתן לנו תחושה שאנחנו מאוד עשירים, אז לא היו לי חסכים. הוא תמיד היה מסדר בקומבינה שיהיה לי כל מה שאני רוצה. אמי עליזה הייתה עקרת בית והרעיפה עלינו חום ואהבה. בכלל, ההורים שלי נתנו לנו את כל החום והאהבה שאפשר לבקש".

בעוד בבית היו חום ואהבה, ד'אור למד שבחוץ יכול להיות רע: "כשהייתי ילד קיבלתי במתנה אפרוח. הוא החתים אותי כאילו אני אבא שלו והיה הולך אחרי לכל מקום. הייתי נרגש מזה. יום אחד יצאתי איתו לטייל, נשכבנו על הדשא והוא היה עלי, צייץ ושמח. ואז באה איזו ילדה מהשכונה והתחילה להתווכח איתי, אני לא זוכר על מה. תוך כדי הוויכוח היא הרימה את הרגל ומול העיניים שלי רמסה את האפרוח. היא הרגה לי אותו. אני זוכר שצרחתי שם כל כך חזק, זו טראומה שעד היום לא יוצאת לי מהראש. מאז הבנתי שאסור לי להכעיס אנשים, כי זה עלול להכאיב".

מה שעשה לו טוב על הלב זו המוזיקה: "המוזיקה הישראלית הייתה מאוד נוכחת אצלנו בבית. אם זה אריק איינשטיין, שלמה ארצי, שלום חנוך, יהודית רביץ, מתי כספי. אבי נהג להאזין למוזיקה ערבית, וכילד לא התחברתי לזה בכלל, אבל ככל שהתבגרתי למדתי להעריך ולאהוב את המוזיקה הזו ואני מכניס בשירים שלי אלמנטים המושפעים ממנה, כמו עוד עם תזמורת סימפונית או קמנצ'ה עם רית'ם סקשן. אני אוהב את השילוב והפיוז'ן, כי הוא כמונו: מכלול של תכונות והשפעות".

בחנוכה 1974, בהיותו בן 9, התגלה ד'אור כילד פלא כשהשתתף בפסטיבל שירי הילדים החמישי עם השיר "למה הגדולים לא לומדים מהקטנים?" של עוזי חיטמן ז"ל. "הפסטיבל היה אז כמו 'הכוכב הבא' של היום", הוא מספר. "היה רק ערוץ טלוויזיה אחד, כך שכבר יום אחרי שהפסטיבל שודר כולם הכירו אותי. ואני בכלל לא האמנתי שיקבלו אותי להשתתף בו".

כבר אז ידעת שאתה רוצה להיות זמר?
"לא, ידעתי שיש לי כישרון שירה, אבל לא שרתי כל כך הרבה עד הצבא. רציתי בכלל להיות וטרינר. אמא שלי דחפה אותי ללכת לפסטיבל שירי הילדים, כי היא רצתה שאכיר בכישורי השירה שלי. בילדותי למדתי לנגן על פסנתר, אבל לא הייתה לי שאיפה לעסוק במוזיקה, התגלגלתי לזה".

בהיותו בן 18 עברה משפחתו לחולון ובאותו זמן בערך שינו כל בני משפחתו את שם המשפחה מנחייסי לד'אור. באותה עת הוא ניגש לאודישנים ללהקה צבאית והתקבל ללהקת פיקוד המרכז המחודשת, שם השתתף בתוכניות "בשערייך, יריחו" (1985) ו"ילדי 67'" (1986). בין השירים שבהם בלט קולו בלהקה היו "נגן אקורדיון", "מחר הוא יחזור" ו"יא ליל", שהיה להיט לא קטן באותה תקופה.

"בלהקה הצבאית הבנתי שנשמתי נמשכת חזק מאוד למוזיקה ושהמוזיקה היא הדרך שלי להביע את עצמי ולתקשר עם אנשים. זו דרך של לב אל לב", הוא מסביר, "אתה יכול לדבר עם אנשים כמה שעות וחלקם לא יבינו על מה אתה מדבר, אבל אתה יכול לשיר שיר של שלוש דקות וכולם יבינו אותך. זאת עוצמה אדירה. יש במוזיקה משהו מחבר ומאחד, אם אתה בוחר לומר דברים טובים ומאחדים. יש גם כאלה שבוחרים לומר במוזיקה דברים קשים. אבל אם אתה בוחר בקפידה ובחוכמה את הדברים שאתה שר ואתה בא ממקום חיובי, אתה מוצא שהעולם הוא אחד. אני יכול לשיר את אותו השיר באותה שפה בישראל, ביפן ובארצות הברית, וכולם יבינו ויתרגשו באותה המידה, למרות שהם לא מבינים את המילים. מוזיקה היא שפה של כולנו, שפה מחברת".

"שום דבר לא עצר אותי"

עם שחרורו מהצבא פנה ד'אור ללימודי מוזיקה. בתחילה עבר הכשרה קלאסית ופיתוח קול אצל זמרת האופרה ביביאנה גולדנטל ובהמשך למד באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים אצל זמרת הסופרן מרים מלצר. "לא ידעתי בכלל מה זו אופרה ומה זו מוזיקה קלאסית", הוא מודה, "אבל ידעתי שאם אני רוצה להיות זמר, אני צריך ללמוד את היסודות של המוזיקה, לדעת לקרוא תווים, לדעת לנגן, להכיר את הבסיס. לא לחשוב שהמצאתי את הגלגל, ומשם להתפתח. הלכתי לאקדמיה למוזיקה, למדתי הרבה, התפתחתי והתוודעתי לכל מה שנקרא מוזיקה קלאסית והוספתי את האלמנטים הקלאסיים לתוך השירה שלי".

מה שלא היה כל כך מקובל בארץ.
"מה זה לא כל כך? גם בארץ וגם בעולם לא עשו את זה. אחר כך באה אמה שפלן. זה סינדרום הבן הבכור. כולם הרימו גבה ואמרו לי להחליט: או שאתה קלאסי או 'רגיל'. ואני תמיד ברחתי מהגדרות. כשהייתי באקדמיה, זובין מהטה שמע אותי ולקח אותי לקונצרטים בפילהרמונית. עכשיו תבין, אנשים יכולים לעשות קריירה שלמה ולא להגיע לשיר עם הפילהרמונית, זה מאוד נחשב. והנה אני הולך לשיר עם הפילהרמונית כסטודנט".



מצד שני, חברת לשלמה בר והברירה הטבעית.
"אחרי הלימודים שלמה הציע לי לשתף פעולה איתם. אמרו לנו שאנחנו משוגעים, 'מה לשלמה בר ולמוזיקה קלאסית?' אבל התעקשתי שזה אותו עולם והאלבום 'דוד ושלמה' נחשב לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בארץ. הלכתי בדרך שלי, ושום דבר לא עצר אותי. עד היום".

בסוף שנות ה–80 בואכה שנות ה–90 ניסה ד'אור את מזלו בהרכבים שונים שלא שרדו זמן רב, בהם "השלישייה" ו"קו 4". את הצ'אנס לאלבום הבכורה קיבל מחברתו לשחקני המחזמר "סאלח שבתי" בהבימה, דפנה דקל, שהייתה אז בשיא הפופולריות שלה. "לדפנה היה תפקיד ראשי במחזמר, ולי היה תפקיד שולי, אבל בכל זאת התחברנו", הוא משחזר. "היא שמעה סקיצות שלי ומאוד אהבה, אז היא המליצה לשלמה צח האמרגן שלה לשמוע את החומרים שלי. הוא אהב והחתים אותי ומשם הכל התגלגל".

בחסותו של צח חבק ד'אור בשנת 1992 את אלבום הבכורה שלו "דוד ד'אור", מתוכו בלט השיר "קול מהשמיים", שהיה גם הסינגל הרשמי הראשון שלו. ב–1993, זמן קצר לאחר השתתפותו בקדם האירוויזיון עם השיר "פרפר" שהעפיל למקום הרביעי, שחרר ד'אור את אלבומו השני "בגובה משתנה". לצד שירים בולטים כ"תפילה" ו"אני עף", נכלל באלבום הלהיט הגדול הראשון שלו "שמור על העולם", שכתב לכבוד גיוסו לצה"ל של אחיו הצעיר יניב, שכיום הוא זמר אופרה. "'שמור על העולם' הפך להיות השיר שמזוהה איתי, אני מרגיש ששיר כזה הוא מתנה גדולה לכל זמר, ואני חייב לו הרבה", הוא אומר. "שיר שמצליח בצורה כזו ועוד לפני עידן הרשתות החברתיות, זו זכות גדולה".