סינגלים חדשים: בעוד סטטיק ובן אל ניסו להביא את אפריקה לישראל עם "בננות", אגם בוחבוט פתחה את הקיץ שלה גם עם השיר "בננות" - שיר שיכול להיות הכל חוץ מטוב או מעניין. עדי ביטי התגברה על האקס בבלדה מרגשת, אמיר דדון חזר לילדות, רועי סנדלר הוציא שיר שראוי היה לגנוז ותומר יוסף סיקרן.
החריזה המטופשת בשירה החדש של אגם בוחבוט ("מרגיש כמו במלדיבים עם כל התל אביבים", "כל אחת פה מתמנגלת, בכיף עם הבנות זוללת"), הביצוע האנמי והניסיון לדוש ברגאטון (שכבר מזמן הפך פאסה בישראל) עם לחן לא קליט, רק עושים רע לבוחבוט שבמצב שהיא נמצאת בו מבחינת התחרותיות בתעשייה צריכה להיות מקורית ומרעננת ולא ממוחזרת, ממוסחרת ונטולת אמירה מוזיקלית.
בשיר שרה בוחבוט "אני על הגל", אבל אם תמשיך להוציא שירים מהסוג הזה, היא תמצא עצמה טובעת בים של עצמה. אכזבה.
כששמעתי את "אחת כמוני", השיר החדש של לירן דנינו, התבלבלתי לרגע שמא מדובר בעומר אדם. המניירות והניואנסים הקטנים, הסלסולים במקום והסגנון המלודי והטקסטואלי של דנינו נשמעו לי כמעט זהים לאלו של עומר אדם של 2019.
זה די ביאס אותי מהסיבה שדנינו הוא ישות עצמאית וכישרון מהלך בזכות עצמו, אך הפעם הוא נשמע דומה מדי לאדם, והניסיון להתחקות אחר מה ש"הולך" די פגם בייחודיות ובמקוריות של דנינו. בתור שיר, מדובר בבלדה יפה ומרגשת, ולו הזמר היה מכניס את עצמו האמיתי לשיר - הוא היה לא פחות משלם וראוי.
עוד מישהי שאכזבה אותי היא שרית חדד שבשיר החדש "מישהו יחבק אותי", שיר הנושא בביצועה מהסרט החדש "המוסד", מצאתי עצמי נרדם לפרקים. חדד שרה בסדר ומבצעת את השיר ברגש, אבל המנגינה די מייגעת ולא מתרוממת לשום מקום, כאילו חסרה בה פואנטה מוזיקלית וזה די פוגם במכלול הקדוש של טקסט-מילים-לחן. ביצוע טוב לשיר משעמם וחבל, כי אם כבר משקיעים בסרט ובהפקה מוזיקלית של שיר - לפחות שיצליח לרגש ולא להישמע מונוטוני מדי ומיותר.
אני מאוהב בעדי ביטי הזמרת. לראות את התהליך העצום שהיא עברה ועוברת משיר לשיר, את תהליך ההתבגרות המוזיקלי (ששזור בהתבגרות האישית והפנימית) תמיד מעביר בי צמרמורת ובשירה החדש - "כנפיים" שכתב נעם חורב, הלחין עמרי קסטן ועיבד והפיק מוזיקלית חן מצגר אדר היא מגיעה לשיא שלה עד כה.
הביצוע המאוד מדויק, סנטימנטלי וחסר הפשרות עם ההתמודדות שבשיברון לב (ההשראה הייתה פרידתה של ביטי מבחיר ליבה עם שורות כמו "והמילים המכבות שלך שרטו לי את הנפש"), מספקים למאזין צוהר לתוך נשמתה, חשיפתה את חולשותיה לצד חוסנה ועם עיבוד פופי עדכני ממצבת את עצמה כאחת מנציגות הפופ הראויות במחוזותינו.
אמיר דדון חבק השבוע את "עדיין ילד", שיר חדש שכתב, הלחין והפיק מוזיקלית עבורו סתיו בגר, טקסט מהז'אנר שתמיד מצליח לגעת: חזרה לילדות, געגועים לתקופה שהייתה ואיננה. הוסיפו לכך את קולו המיוחד של דדון וקיבלתם פצצת רגשות וערגה.
מבחינה מוזיקלית, זה הסגנון המוכר והידוע של דדון, הוא לא מחדש מי יודע מה ולא מבריק באיזו יציאה, אבל המקום הנוח הזה הוא טוב לו וטוב לנו, כמאזינים. עונג צרוף.
אושר כהן, אחד השמות המבטיחים והעולים בשמי המוזיקה הישראלית-ים תיכונית כיום, שחרר השבוע את "בואי נדבר", בלדה מרגשת עם מטאפורות טקסטואליות רבות ("הזמן הוא פסיכולוג"), קול נעים ומלטף ולחן שהולך במבנה הידוע לשיר מוצלח: בתים שקטים ופזמון שמגיע לשיא מלודי. מצוין!
בניגוד לאושר כהן, רועי סנדלר שמכונה "כוכב נוער" או "ג'סטין ביבר" הישראלי (נו, באמת) עם רזומה של כמה שנים בתעשייה, שירים בינוניים ומטה, קול לא מדויק ומלא בזיופים ומניירות מיותרות ובעיקר טייטל "האח של" בר סנדלר ("האח הגדול") – מאכזב בכל פעם מחדש והפעם זה בשיר "הכל בסדר".
עם טקסט שכולל חריזה מאולצת ופזמון מטופש: "הכל בסדר זה א ב היא כזו מעלפת, אם כדאי להישאר או כדאי להתבגר", לחן סטנדרטי ולא מיוחד או מקורי ושום כריזמה, סנדלר מוכיח ש"הכל בסדר", כל עוד לא מאזינים לטראש כזה. מאכזב. להשמיד ולגנוז. מצפה (או שלא) לשירים הבאים בתקווה שיהיו נורמליים כי הוא מסוגל לכך, אם רק ילמד להשתפר ולעבוד על עצמו ועל קולו.
כמה כישרון יש בתומר יוסף שמדבר דוגרי, יורה לנו את המציאות הישראלית בפנים בדמות היפ הופ פופ Soul עם שבירת סגנונות מוזיקליים בגרוביות מחוננת וקול אותנטי גדוש בכנות. מה ששובה אותי ביוסף זו היכולת להביא תמיד וייב מקורי, בלתי צפוי ומפתיע ולסחוף את האוזן גם למי שאינו מכיר את חומריו הקודמים.
כל היופי הזה קורא בשירו החדש "כמה נורמלי", סינגל ראשון מאלבום חדש.
טוב לי באוזן: בנות הטום – "כמו שאהבנו פעם"
רומנטיקה מיוסרת, גיטרות חשמליות וקול מחוספס זועק כנות בטקסט ישיר וחסר פשרות מרכיבים את "כמו שאהבנו פעם", השיר החדש והמלודי של "בנות הטום" (מאיה שרעבי ופז מורג) שמביאות רוק עכשווי ומתקתק שכולל מנגינה קליטה וקלילה לעיכול עם טקסט שעוסק בגעגועים, תקווה וצמא לאהבה שאי אפשר שלא להתרגש לצליליו.
החריזה המטופשת בשירה החדש של אגם בוחבוט ("מרגיש כמו במלדיבים עם כל התל אביבים", "כל אחת פה מתמנגלת, בכיף עם הבנות זוללת"), הביצוע האנמי והניסיון לדוש ברגאטון (שכבר מזמן הפך פאסה בישראל) עם לחן לא קליט, רק עושים רע לבוחבוט שבמצב שהיא נמצאת בו מבחינת התחרותיות בתעשייה צריכה להיות מקורית ומרעננת ולא ממוחזרת, ממוסחרת ונטולת אמירה מוזיקלית.
בשיר שרה בוחבוט "אני על הגל", אבל אם תמשיך להוציא שירים מהסוג הזה, היא תמצא עצמה טובעת בים של עצמה. אכזבה.
כששמעתי את "אחת כמוני", השיר החדש של לירן דנינו, התבלבלתי לרגע שמא מדובר בעומר אדם. המניירות והניואנסים הקטנים, הסלסולים במקום והסגנון המלודי והטקסטואלי של דנינו נשמעו לי כמעט זהים לאלו של עומר אדם של 2019.
זה די ביאס אותי מהסיבה שדנינו הוא ישות עצמאית וכישרון מהלך בזכות עצמו, אך הפעם הוא נשמע דומה מדי לאדם, והניסיון להתחקות אחר מה ש"הולך" די פגם בייחודיות ובמקוריות של דנינו. בתור שיר, מדובר בבלדה יפה ומרגשת, ולו הזמר היה מכניס את עצמו האמיתי לשיר - הוא היה לא פחות משלם וראוי.
עוד מישהי שאכזבה אותי היא שרית חדד שבשיר החדש "מישהו יחבק אותי", שיר הנושא בביצועה מהסרט החדש "המוסד", מצאתי עצמי נרדם לפרקים. חדד שרה בסדר ומבצעת את השיר ברגש, אבל המנגינה די מייגעת ולא מתרוממת לשום מקום, כאילו חסרה בה פואנטה מוזיקלית וזה די פוגם במכלול הקדוש של טקסט-מילים-לחן. ביצוע טוב לשיר משעמם וחבל, כי אם כבר משקיעים בסרט ובהפקה מוזיקלית של שיר - לפחות שיצליח לרגש ולא להישמע מונוטוני מדי ומיותר.
אני מאוהב בעדי ביטי הזמרת. לראות את התהליך העצום שהיא עברה ועוברת משיר לשיר, את תהליך ההתבגרות המוזיקלי (ששזור בהתבגרות האישית והפנימית) תמיד מעביר בי צמרמורת ובשירה החדש - "כנפיים" שכתב נעם חורב, הלחין עמרי קסטן ועיבד והפיק מוזיקלית חן מצגר אדר היא מגיעה לשיא שלה עד כה.
הביצוע המאוד מדויק, סנטימנטלי וחסר הפשרות עם ההתמודדות שבשיברון לב (ההשראה הייתה פרידתה של ביטי מבחיר ליבה עם שורות כמו "והמילים המכבות שלך שרטו לי את הנפש"), מספקים למאזין צוהר לתוך נשמתה, חשיפתה את חולשותיה לצד חוסנה ועם עיבוד פופי עדכני ממצבת את עצמה כאחת מנציגות הפופ הראויות במחוזותינו.
אמיר דדון חבק השבוע את "עדיין ילד", שיר חדש שכתב, הלחין והפיק מוזיקלית עבורו סתיו בגר, טקסט מהז'אנר שתמיד מצליח לגעת: חזרה לילדות, געגועים לתקופה שהייתה ואיננה. הוסיפו לכך את קולו המיוחד של דדון וקיבלתם פצצת רגשות וערגה.
מבחינה מוזיקלית, זה הסגנון המוכר והידוע של דדון, הוא לא מחדש מי יודע מה ולא מבריק באיזו יציאה, אבל המקום הנוח הזה הוא טוב לו וטוב לנו, כמאזינים. עונג צרוף.
אושר כהן, אחד השמות המבטיחים והעולים בשמי המוזיקה הישראלית-ים תיכונית כיום, שחרר השבוע את "בואי נדבר", בלדה מרגשת עם מטאפורות טקסטואליות רבות ("הזמן הוא פסיכולוג"), קול נעים ומלטף ולחן שהולך במבנה הידוע לשיר מוצלח: בתים שקטים ופזמון שמגיע לשיא מלודי. מצוין!
בניגוד לאושר כהן, רועי סנדלר שמכונה "כוכב נוער" או "ג'סטין ביבר" הישראלי (נו, באמת) עם רזומה של כמה שנים בתעשייה, שירים בינוניים ומטה, קול לא מדויק ומלא בזיופים ומניירות מיותרות ובעיקר טייטל "האח של" בר סנדלר ("האח הגדול") – מאכזב בכל פעם מחדש והפעם זה בשיר "הכל בסדר".
עם טקסט שכולל חריזה מאולצת ופזמון מטופש: "הכל בסדר זה א ב היא כזו מעלפת, אם כדאי להישאר או כדאי להתבגר", לחן סטנדרטי ולא מיוחד או מקורי ושום כריזמה, סנדלר מוכיח ש"הכל בסדר", כל עוד לא מאזינים לטראש כזה. מאכזב. להשמיד ולגנוז. מצפה (או שלא) לשירים הבאים בתקווה שיהיו נורמליים כי הוא מסוגל לכך, אם רק ילמד להשתפר ולעבוד על עצמו ועל קולו.
כמה כישרון יש בתומר יוסף שמדבר דוגרי, יורה לנו את המציאות הישראלית בפנים בדמות היפ הופ פופ Soul עם שבירת סגנונות מוזיקליים בגרוביות מחוננת וקול אותנטי גדוש בכנות. מה ששובה אותי ביוסף זו היכולת להביא תמיד וייב מקורי, בלתי צפוי ומפתיע ולסחוף את האוזן גם למי שאינו מכיר את חומריו הקודמים.
כל היופי הזה קורא בשירו החדש "כמה נורמלי", סינגל ראשון מאלבום חדש.
טוב לי באוזן: בנות הטום – "כמו שאהבנו פעם"
רומנטיקה מיוסרת, גיטרות חשמליות וקול מחוספס זועק כנות בטקסט ישיר וחסר פשרות מרכיבים את "כמו שאהבנו פעם", השיר החדש והמלודי של "בנות הטום" (מאיה שרעבי ופז מורג) שמביאות רוק עכשווי ומתקתק שכולל מנגינה קליטה וקלילה לעיכול עם טקסט שעוסק בגעגועים, תקווה וצמא לאהבה שאי אפשר שלא להתרגש לצליליו.