כשהבמאי ההוליוודי קוונטין טרנטינו ישב עם העורכת המוזיקלית של סרטיו, מרי רמוס, בחיפוש אחר שירים שיעטרו את פסקול סרטו החדש והמדובר, "היו זמנים בהוליווד", הוא הגדיר לעצמו שהשירים שיושמעו בסרט, בהתאם לעלילה, לא יעברו את שנת 1969.



כשנזכר בשיר המיתולוגי של להקת האבות והאמהות, California Dreaming, החליט טרנטינו לשבור שגרה. "בגלל שכל כך רגילים לשיר בגרסה המקורית של האבות והאמהות, חיפשנו פנים מסקרנות ורעננות שיחזירו את השיר לתודעה", סיפרה לאחרונה רמוס למגזין "הרולינג סטון". "הגרסה שהכי התאימה מבחינתנו הייתה גרסתו של חוזה פליסיאנו לשיר, כי בגרסה זו יש הרבה פאתוס, וגם ידענו שזה יגרום לאנשים לגלות את השיר מחדש".





"זו הייתה הפתעה נעימה כל כך עבורי", אומר כעת פליסיאנו (74), שהקליט את גרסת הכיסוי לשיר בשנת 1968. "לא ידעתי על כך, ורק כשהסרט יצא והייתי בקולנוע שמעתי את השיר והתרגשתי, הופתעתי מאוד לטובה. מעולם לא חשבתי שגרסת הכיסוי שלי לשיר תהיה בסרט, אבל יצא צירוף מקרים מעניין כי מי שהפיק לי את גרסת הכיסוי הזו בשנות ה־60, ג'ורג' טיפטון שנפטר לפני כשלוש שנים, גם הפיק חלק משירי האלבום העתידי שלי שיצא בקרוב".



מתי הוא צפוי לצאת?
"כרגע אני לא יודע בדיוק מתי, אבל האלבום יכלול כמה הפתעות נעימות שאני מקווה שהמאזינים יאהבו".



אתה מאזין למוזיקה עכשווית?
"כן ולא. בימים אלו אני לא מוצא שום דבר במוזיקה שבאמת מעניין או מעורר השראה עבורי, אז אני פחות מאזין ועוקב. רק לעתים רחוקות אני מוצא שיר שבאמת אני מחבב, אבל לרוב לא".



ובכל זאת, אין איזו פנטזיה על דואט עם אמן עכשווי?
"לא כזה שאני מעוניין בו, אני לא אדם של דואטים. אני לא מאמין באופן אישי בדואטים, אני משתף פעולה עם אנשים שאני מכיר באופן אישי או כאלה שאני אוהב את המוזיקה שלהם, אבל בצורה מאולצת אני אף פעם לא מכוון לדואטים".



תמיד עסוק


ואכן, אחרי למעלה מחמישה עשורים של קריירה בינלאומית מצליחה, פליסיאנו הרוויח ביושר את הפריווילגיה להחליט בעצמו עם מי לשתף פעולה ועם מי לא. הוא נולד עיוור בעיר לארס שבפוארטו ריקו, נחשף למוזיקה מגיל צעיר מאוד ומילדות מצא עצמו נמשך לבמה. "החיים שלי השתנו בגיל תשע, כשהתחלתי לנגן בגיטרה", הוא מספר. "גדלתי בניו יורק, וזו הייתה תקופה שבה הרוקנרול התחיל לפרוץ בעולם עם אלביס, בילי היילי, צ'אק ברי וכו'. הייתי מאזין שעות על גבי שעות לתקליטים ומנסה לנגן מה שאני שומע. באותה תקופה גם אהבתי לשמוע גיטריסטים קלאסיים, ג'אז, גוספל וסול".



בשנת 1963, בהיותו בן 17, עזב את התיכון והחל להופיע במועדונים. כבר באותה שנה הוחתם על חוזה הקלטות בחברת התקליטים RCA שהקליטה לו את שיר הבכורה, Everybody Do The Click. פריצתו הגדולה לקהל הרחב הגיעה בשנת 1968 עת הקליט גרסת כיסוי ל־Light My Fire של להקת "הדורס", גרסה שהעפילה למקום השלישי במצעד הפזמונים האמריקאי, ובשאר מדינות העולם למקום הראשון. אותה גרסה גם זיכתה אותו בפרס הגראמי הראשון שלו כזמר החדש של השנה ובפרס שיר הפופ הטוב ביותר.




לאורך השנים הקליט פליסיאנו 51 אלבומי אולפן באנגלית ובספרדית. מלבד קריירה כזמר, הוא גם יצר מוזיקה לסרטים והשתתף בהקלטות אלבומים של אמנים כמו ג'ון לנון, קרלוס סנטנה, ג'ימי הנדריקס, פרנק סינטרה, ג'וני קאש, פול סיימון ועוד.

"נקודת השיא בקריירה עבורי זו הזכייה בתשעה פרסי גראמי", מספר פליסיאנו, "אבל גם לשיר ולהקליט בשפות שונות ולהצליח עם השפות האלו, תוך כדי שאני נהנה ממה שאני עושה. בורכתי בלשמח אנשים בעזרת המוזיקה. זה חלום שמתגשם".

כשהתחלת את הקריירה, שיערת שהיא תימשך למעלה מחמישה עשורים?
"לא, מעולם לא חשבתי זאת. לא חשבתי שאגיע רחוק כמו שהגעתי. אלוהים היה טוב אלי, ואני מתרגש ממה שקרה לי בקריירה. זה לא מובן מאליו".

עדיין יש לך את אותו הריגוש על הבמה?
"אני לא יודע, אני רק יודע שאני עדיין חזק, עדיין שמרתי על הקול שלי, אני עדיין מנגן על הגיטרה, שזו אהבת חיי, וכיף לדעת שיש עדיין קהל בכל רחבי העולם שאוהב ומגיע לשמוע אותי ואת המוזיקה שלי. זו זכות גדולה".

יש לך חרטות כלשהן בהתנהלות הקריירה?
"לא, אין לי שום חרטות בקריירה. בורכתי שכל חלומותיי יתגשמו, כי בגיל מאוד צעיר התחלתי לנגן בגיטרה, ומעולם לא שיערתי שחיי המקצועיים יגיעו לאן שהגיעו".

איך אתה מנצל את הזמן הפנוי שלך מחוץ לבמה ולהופעות?
"האמת היא שאין לי יותר מדי זמן פנוי בימינו. אני תמיד עסוק בלעשות משהו: בין אם זה להופיע, להקליט. אין לי הרבה זמן לעצמי. אני אוהב את זה".

כוחה של המוזיקה

ההצלחה של פליסיאנו, המתגורר בניו יורק, ניכרה גם בישראל, שמאז הסיקסטיז אימצה אותו כיקיר מוזיקלי. שירו Rain העפיל למקום השביעי במצעד הפזמונים הלועזי השנתי של גלי צה"ל לשנת 1970, והנעימה "פגאו" בביצועו שימשה במשך שנים רבות אות הפתיחה של התוכנית "כאן, שם ובכל מקום".

כמו כן, שירו Che Sara, שעמו הגיע למקום השני בפסטיבל סן רמו האיטלקי בשנת 1971, זכה לשלוש גרסאות מקומיות: בשנת 1972 הקליט בצרפתית הזמר הישראלי מייק ברנט את השיר כ־Qui Saura והפך אותו ללהיט ענק עבורו, ואילו בעברית הקליט הזמר משה הלל את השיר כ"זה קרה", ושימי תבורי הקליט אותו אף הוא כ"מה קרה".

"מעולם לא שמעתי את הגרסאות העבריות או את הגרסה הצרפתית", אומר פליסיאנו. "אמריקה היא ארץ ענקית, והמוזיקה הישראלית פחות חודרת לפה, וזה הפסד שלנו, האמריקאים, אבל אשמח לשמוע בהזדמנות. זה מרגש אותי ששירים שלי זוכים להיות מבוצעים גם בשפות אחרות. מבחינתי, זה כוחה של המוזיקה".

הפופולריות שהוא זוכה לה בישראל עודדה את פליסיאנו להופיע בארץ כבר חמש פעמים, החל מתחילת שנות ה־70, אז עיטר פרצופו את שער מגזין הפופ דאז, "להיטון". "מהרגע הראשון שהתחלתי להופיע בישראל, גיליתי עניין רב מאוד במוזיקאים המקומיים, וגם היום אני חושב שהמוזיקה הישראלית והמוזיקאים הישראלים מאוד מוכשרים וכיף לשתף איתם פעולה", הוא אומר.



לישראל הוא מגיע לשתי הופעות, בחסות "לייב ניישן ישראל" - ביום שני הקרוב, 9 בספטמבר, במרכז הקונגרסים בחיפה וב־10 בספטמבר בהיכל התרבות תל אביב. בהופעתו יארח את בעז שרעבי. "הכרתי את בעז כבר בהופעה הראשונה שלי בישראל בשנת 1972 והתלהבתי מהגרוב ומגוון קולו", הוא אומר. "הוא פרפורמר נפלא ואנחנו מבשלים הפתעות באמת טובות לקהל שיגיע".

מה אתה אוהב בישראל?
"אני אוהב את הכוח הישראלי, אני אוהב את האנשים, יש הרבה מה לאהוב בישראל. יש תרבות נהדרת ואוכל טעים".

הופעתו הקודמת בישראל התקיימה בשנת 2013 בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב, והותירה אצלו זיכרון חזק. "שיתפתי פעולה עם סימפונט רעננה ויצרנו צלילים נפלאים, והקהל בא לשמוע את הכימיה הנהדרת הזו", הוא אומר. "זה היה קסום".

אתה מכיר מילים בעברית?
"כן, אני יכול להגיד 'שלום לכולם' בעברית, אני מכיר קצת. ישראל היא מדינה נהדרת ואני אוהב לבקר בישראל. אני חושב שאנשים צריכים לתמוך בישראל כי זו המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון".

לא קיבלת איומים לגבי הופעתך בארץ מארגוני BDS למיניהם?
"לא, וגם אם היו מאיימים עלי לא לבוא, לא הייתי מקשיב להם. אני הבוס של עצמי ואני מאוד מחובר לישראל".

לסיום, מסר לקהל הישראלי?
"אני מאוד אוהב אתכם ואני מזמין אתכם לבוא בהמוניכם להופעות ולראות את בעז ואותי שרים בלייב. אין שום תחליף להופעה חיה".