במאי האחרון מצאתי את עצמי בפעם הראשונה במעבר החצייה הכי מפורסם בתולדות המוזיקה. אף שהגעתי ללונדון פעמים רבות בעבר, ושהביטלס הם הדבר הכי קרוב מבחינתי לדת, עובדת היותי פרח נדיר ואקזוטי שלא עושה מה שכו–לם עושים מנעה ממני מלקיים את מה שחובב מוזיקה הגון נדרש לעשות לפחות פעם אחת בחייו. להלך בין הפסים הלבנים ומלאי הקדושה של "אבי רוד".
אלא שהפעם הייתי נתון במסע קסם מסתורי לציון יובל להיווסדי, בעקבות הביטלס, וכבר לא יכולתי לדחות יותר את האקט הבלתי נמנע. וכך פסעתי, בבוקר לונדוני אביבי ושטוף שמש, בואכה המקום שבו צולמה עטיפת האלבום המיתולוגית של ארבעת המופלאים. כשהגענו לרחוב, הציניות שבה והשתלטה עליי. נחרתי בבוז למראה אוטובוסי התיירים, ונחילי הענק של אנשים שאין להם מושג עד כמה המקום הזה חשוב, ורק רוצים לסמן עוד "וי" ברשימת המאסטים של "טריפ אדווייזר".
אשתי שתחיה החלה לאבד סבלנות והפצירה בי להצטרף לתור של המבקשים להצטלם במעבר החצייה כדי שנגמור עם זה כבר, אבל אני הייתי עסוק בלצקצק. פתאום, כאילו נכנס בי שד (אני אוהב לחשוב שמדובר ברוחו של ג'ון לנון, אללה ירחמו), עזבתי את מקומי הבטוח על המדרכה וירדתי אל תוך מעבר החצייה. מתעלם לחלוטין מקיומו של התור, ומארבעה קוריאנים שניסו כבר עשר דקות להנדס את הצילום האולטימטיבי. פסעתי מצד לצד, בעיניים עצומות למחצה, כאחוז כישוף. ברקע נשמעו זעקות שבר של אשתי וקריאות בקוריאנית, שאני מניח שהשתוו בחריפותן רק למה שספגה יוקו אונו משלושת חברי הביטלס שאינם לנון. אבל אני המשכתי הלאה, עד לסף המדרכה הנגדית. ביצעתי עלייה לרגל, לאחד האתרים הקדושים ביותר בממלכה הפרטית שלי.
ולא רק שלי, כמובן. האלבום "אבי רוד", שחוגג עתה 50 שנה לצאתו, נחשב בעיני רבים כאחד האלבומים הגדולים ביותר של הביטלס, ושל הרוק בכלל. הוא הגיע למקום ה–14 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין המוזיקה "רולינג סטון", וכמות האזכורים שלו בתרבות הפופולרית היא פשוט אינסופית. לכן ברשימה הזו לא אנסה לחזור על הסיפורים הידועים כמעט לכל חובב מוזיקה הגון, אלא לנפק תובנות סובייקטיביות לחלוטין.
ובכל זאת, כמה עובדות יסוד הכרחיות. זה היה אלבום האולפן ה–11 של הביטלס, שיצא ב–26 בספטמבר 1969; יש בו 17 רצועות רשמיות, אם כי חלקן קצרות וכרוכות יחד במחרוזת, בחלקו השני. האחרונה - "her majesty" - אורכת רק 23 שניות ומופיעה כהפתעה בסוף האלבום; הצלחת האלבום, ובעיקר עטיפתו, הביאו לשינוי שם אולפן ההקלטות שבו הוקלט וצמוד למעבר החצייה: מאולפני emi לאולפני אבי רוד; יש בו שני שירים של ג'ורג' האריסון (שבאופן תקדימי, הפכו גם ללהיטים הגדולים של האלבום), אחד של רינגו סטאר והיתר של לנון ומקרטני; חלקו הראשון מורכב משירים בודדים, כולל שיר ארוך במיוחד במונחי הביטלס ("I want you", 7:47 דקות), בעוד חלקו השני הוא בעיקרו מחרוזת אחת רצופה; ועוד פרט ידוע, אבל לנצח מפתיע: מדובר באלבום האחרון שהביטלס הקליטו. אף שהוא יצא לפני "let it be", ששוחרר במאי 1970, כחודש אחרי הפירוק, ונחשב רשמית לאלבום האחרון.
העובדה הזו לא מפסיקה להטריד אותי גם היום, כשאני מקשיב ל"אבי רוד" בפעם המיליון. כי היא מלמדת עד כמה מיתוג, שיווק ויחסי ציבור יכולים לשנות את הדעה שלך על המוזיקה עצמה. הרי כל היופי שבמעקב אחרי מוזיקאי לאורך שנים, נמצא ביכולת לסקור את ההתפתחות המוזיקלית ההדרגתית שלו. ואת הקשר בינה לבין החיים האישיים והיחסים בין חברי הלהקה. אצל הביטלס המעקב הזה היה מרתק ומוחשי במיוחד. כל אלבום שלהם רשם עוד חידוש ושכלול מוזיקלי. וגם היה נייר לקמוס ממש של היחסים בתוך הלהקה. בייחוד בין לנון ומקרטני. ולכן ההחלפה שנעשתה בין "אבי רוד" ו"לט איט בי" היא כמעט חילול קודש. כי היא מעוותת את אותה התפתחות טבעית שהשתקפה ברצף האלבומים. בייחוד בגלל שמדובר בשתי יצירות שונות כל כך.
***
"אבי רוד" היה מסוג האלבומים שבו ההפקה המוזיקלית הייתה חלק אינטגרלי מהיצירה ומהיצירתיות. המחרוזת, שנרקחה הרבה תודות לג'ורג' מרטין המפיק, שחזר לתמונה באלבום הזה והתנה את השתתפותו בכך שהלהקה תאפשר לו את החופש היצירתי של פעם, הייתה סופר–חדשנית; וכך גם המורכבות המוזיקלית של "I want you", עם הרעש הלבן בסוף וקטיעת השיר המפתיעה; גם השימוש בצ'מבלו בתחילת "because" נתפס כהגנבה. וכל אלה נשמעו כהמשך ישיר לדומיננטיות האולפנית של "סרג'נט פפר" ו"האלבום הלבן" שקדמו ל"אבי רוד". בניגוד אליו, "לט איט בי" הוא אלבום הרבה יותר פשוט ובסיסי במבנה שלו (למרות התזמורים הכבדים של פיל ספקטור) ונשמע מאוד שונה מההתפתחות הכאילו טבעית שלהם. לכן היה קל יותר לעכל אותו על תקן אלבום אחרון, שבו חברי הלהקה הרשו לעצמם - לעת סיום - לשחרר קצת את הרסן ואולי גם את המסגרת הנוקשה של ההפקה המוזיקלית. זה התאים גם במישור התכנים ואפילו ברוח האלבום.
על "לט איט בי" שוררת אווירה נוגה למדי, כמעט סיכומית, שמגולמת בשיר הנושא למשל. בעוד "אבי רוד" כולל שירים עליזים ממש, כמו "maxwell's silver hammer" של מקרטני, או "octopuse's garden" של רינגו. ובאופן כללי, הוא מצלצל כמו תוצר של עבודת צוות אמיתית, בניגוד ל"לט איט בי" שנשמע כמו מקבץ של שירים אינדיבידואליים. האשליה הזו נמשכת אפילו למעטפת החיצונית. ב"אבי רוד" נראים חברי הלהקה יחד, כשהם חוצים את מעבר החצייה המפורסם, בפעולה קבוצתית לעילא. בעוד עטיפת "לט איט בי" הייתה קולאז' של ארבעה צילומים נפרדים שלהם. ויותר מזה. ב"לט איט בי" הם נראים מבוגרים יותר, בעיקר רינגו ומקרטני. מה שמקנה אמינות נוספת לסדר הוצאת האלבומים.
אבל בפועל, את מרבית שירי "לט איט בי" הקליטו בתחילת 1969, בעוד "אבי רוד" הוקלט רק באמצע אותה שנה. סיבת ההחלפה הייתה שיווקית בעיקרה. "לט איט בי" (שנקרא במקור "get back") היה אלבום עצוב ואינטימי למדי, שגם שיקף היטב את הנתק בין החברים. רע לעסקים. והייתי מוסיף גם, בצניעות המתבקשת: אלבום פחות טוב, בסטנדרטים ביטלסיים. מוצר שהיה מתפרש, בצדק, כנסיגה. ולכן הוא הוקפא למועד לא ידוע, ושוחרר כאמור רגע אחרי פירוק הלהקה. כשכבר היה הרבה פחות מה להפסיד.
במישור הכלכלי זו הייתה כנראה החלטה נכונה. אבל במישור האומנותי, כמעריץ של הביטלס קשה שלא לחוש אי–נוחות מהעניין. כל מה שראיתי לאורך שנים (עד שהבנתי את הכרונולוגיה האמיתית) כהתפתחות טבעית של הלהקה התגלה כטעות. ההקשר של השירים ושל האירועים, שהצטייר ככל כך ברור ויצוק, היה בעצם אחר לגמרי. תחשבו למשל שההופעה המיתולוגית על גג אולפני אפל רקורדס, שנתפסת מסורתית כאקורד סיום לפעילות המשותפת של הביטלס, התקיימה כמה חודשים לפני שבכלל הקליטו את "אבי רוד". ושדווקא באלבום האולפן האחרון שלהם הצליחו הביטלס לשחזר שיאים של יופי ויצירתיות ונשמעו כמו להקה בשיא כוחה. הרבה יותר קל להבין אחרי "לט איט בי" הנרפה (יחסית, יחסית) את הפירוק. אבל להתפרק אחרי המחרוזת המזהירה בצד ב' של "אבי רוד"? השתגעתם?
זו מחשבה מאוד מבלבלת. אפילו לא נעימה. אבל אפשר להסתכל עליה גם אחרת, באופן שיש בו נחמה. כשהביטלס חברו שוב בקיץ 1969 כדי להקליט את "אבי רוד", הם כבר ידעו כנראה שמדובר בסוף הדרך. הנוכחות הדומיננטית של יוקו אונו הפרה את האיזון השביר ממילא; לכל אחד היו כבר שירים משלו, שהיה ברור שלא יוקלטו תחת הכותר של הביטלס; ובעיקר, החברות ביניהם גוועה. באופן בלתי הפיך. ג'ורג' האריסון אפילו אמר, ברבות השנים, שזה הרגיש כאילו הם "מגיעים לסוף המסלול". סוף שלא הוגדר אומנם רשמית - בהקלטה שהתגלתה לאחרונה שומעים את ג'ון, פול וג'ורג' מדברים על אלבום שאולי יקליטו אחרי "אבי רוד" - אבל התחושה הכללית הייתה של להקה בדמדומיה.
ולמרות הכל, הארבעה הצליחו להתכנס כדי לנפק שירת ברבור ראויה, עבור המיתולוגיה שהם כבר ידעו היטב שתתקיים לתמיד. והצליחו להוציא מעצמם יצירה פנטסטית, שלמעשה - אם שבים לכרונולוגיה האמיתית שלהם - לא הייתה כמוה מאז תחילת 1967, אז הם הקליטו את "סרג'נט פפר". נכון, בתווך היה "האלבום הלבן" המופלא, אבל הוא לא היה בעיקרו עבודת צוות, אלא רקיחה אולפנית של שירי סולו. בחלק ניכר מהסשנים של "אבי רוד" שב הקסם הזה, של להקה אמיתית.
"תפקדנו עוד פעם כמו מוזיקאים", שחזר האריסון. ללנון ומקרטני עצמם היו אפילו רגעים יפים ומלאי הומור, לצד משברים קולניים באולפן ההקלטות. לנון תיעב באופן כללי את רעיון המחרוזת והגדיר אותה כ"זבל. חתיכות של שירים שהושלכו יחד". איזה מזל שדעתו לא התקבלה. רגע לפני המחרוזת מופיע באלבום שיר שלו, שהוא למעשה השיר האחרון שהוקלט לאלבום, ואם תרצו - השיר האחרון של הביטלס. ב–1 באוגוסט, 1969. והנה עוד מקום לנחמה: הידיעה שהיצירה האחרונה של החבורה הזאת הייתה דווקא because. הרמוניה קולית מרהיבה של חברי הביטלס (טוב, פרט לרינגו), עם משפט הסיום האולטימטיבי. love is all, love is you.