חגיגות 50 השנה לאלבום "אבי רואד" הביאו איתן דיונים רבים על סוף דרכה של הביטלס. תחת כל טור רענן כותבים מנתחים את היחסים העכורים בין חברי הלהקה, שהובילו לאותו פירוק בלתי נמנע. ועכשיו כל זה גם מגובה בקטעי וידיאו שהולכים ונחשפים של הביטלס בשנתם האחרונה, 1969, כאלה שהמתח שנשקף מהם לא מצריך שום פרשנות.
ואני, אני בולע כל מילה וכל תמונה ומרגיש תחושה ממשית ואישית לגמרי של אבל ואובדן. כולל דמעות זולגות למול הווידיאו של "two of us", שיר שאמור לדבר על חברות, כשבפועל מקרטני ולנון המצולמים שם נראים מנוכרים יותר מאי־פעם; או צולל אל תוך מחשבות ממושכות ומפורטות של "מה היה קורה אם לנון לא היה נרצח". למעשה יש לי אובססיה של מעקב אחרי אינטראקציות בין חברי הביטלס במרוצת שנות ה–70, כדי לברר עד כמה התקיימו ביניהם קשרים חברתיים אחרי הפירוק.
אני סובל מתחושת האובדן הממשית הזו כבר שנים ארוכות. למעשה, מאז שעמדתי על דעתי כמאזין ונחשפתי לגדולה של הרביעייה מליברפול. אבל בצמוד אליה צועדת באפלה גם תחושה אחרת, מאזורי הבושה. כמה פתטי אתה יכול להיות כדי להתאבל על מאורע שהתרחש בערך בזמן שנולדת, בין אנשים שלא הכרת וגם לא תכיר באופן אישי לעולם. אז כמתנת פיוס לעצמי, ניסיתי לנתח אחת ולתמיד את הרגש העז שפירוק הביטלס מעורר בי.
ההסבר הפשוט והבסיסי הוא שמדובר בלהקה הטובה ביותר בעולם. נקודה, סוף. ולכן הרגע שסיים את כל הטוב הזה הוא רגע עצוב, בהגדרה. אבל עם כל הכבוד למוזיקה - והכבוד כאן הוא אינסופי - מדובר בהסבר עמוק יותר.
יש משהו באפיון של חברי הביטלס, ובדינמיקה ביניהם, שמספר סיפור אוניברסלי שהוא הרבה מעבר למוזיקה. מה שקרה להם לאורך שבע–שמונה שנות פעילות כלהקה הוא זיכוך של תכונות אנושיות בסיסיות שמאפיינות ומפעילות את כולנו. מאהבה, חברות ושיתוף פעולה, ועד לקנאה עזה, דיכוי ואפילו שנאה. ננסח את זה אחרת. אם הביטלס מייצגים את טבע האדם, ואני בהחלט מאמין שהם מייצגים, אז הם מספרים סיפור שהסוף העגום שלו בלתי נמנע.
וזה אולי מסביר את תחושת האבל שלי. יש כאן ארבעה חברי ילדות, שצמחו מרקע אנדרדוגי בליברפול עד לכיבוש העולם, הודות לכישרון ולא פחות חשוב - לחברות ולשיתוף פעולה מושלם. ודווקא אז, כשזכו בכל אלמנט אפשרי של הצלחה, החלו להתרחק זה מזה עד לרמה של תיעוב הדדי. מה כל זה מלמד על חברות? על היכולת שלנו לוותר על אגו כדי לשתף פעולה עם האחר? ובכלל, על אהבה? שיעור עצוב למדי.
תוסיפו לכך את העובדה שארבעת חברי הלהקה היו אבות־טיפוס קלאסיים, שכאילו נבחרו מראש בידי תסריטאי מיומן, מה שהופך את הסיפור שלהם לעוד יותר מעורר הזדהות. כולנו מכירים את ה–ג'ונים - הציניים, המחוספסים והלפרקים מרושעים, אבל מפוצצי הכריזמה; את ה–פולים - החרוצים, המשוועים להיות אהובים, שלעתים נתפסים כבלתי נסבלים בגלל אובר מוטיבציה; את ה–ג'ורג'ים - המופנמים שמסתובבים בעולם בתחושה (מוצדקת) שהם לא מוערכים מספיק; ואת ה–רינגואים - הפשוטים והשמחים בחלקם, שאתה לא יודע אם לזלזל או לקנא בהם.
יותר מזה. בתוך כל אחד מאיתנו מתקיימים ארבעת הרכיבים האלה. אני אפילו מגדיר לעצמי פרקים שלמים בחיים כפרק "ג'ון", שבו נשכתי, ייללתי ונלחמתי בעולם, פרק "פול", שבו ניסיתי לרצות וגלשתי למתקתקות, כולל ביצירה, ופרק "ג'ורג'", שבו חשתי לא מוערך מספיק. והפרקים האלה שבים ופוקדים אותי כל פעם מחדש. לצערי, לפרק הכיפי ביותר, הוא פרק "רינגו", עדיין לא הגעתי.
במילים אחרות, אם נשאל כמה מושגים מעולם הרוח (מתוך פרק "ג'ורג'", כמובן), ארבעת חברי הביטלס מייצגים אלמנטים בסיסיים שקיימים בכל אחד מאיתנו. ולכן השאיפה להרמוניה ביניהם היא בעצם השאיפה לשקט נפשי ולהשלמה עם עצמנו. מה שהופך את פירוק הלהקה לאירוע טראומטי, כי הוא מעיד על חוסר היכולת להגיע לאותה הרמוניה פנימית.