יש דרכים מגוונות שבאמצעותן ניתן לעצב על הבד פרופיל של ארגון פשיעה מאפיונרי. יש כמובן הדרך הקלאסית, האופראית, הגדולה מהחיים, שפרנסיס קופולה הסתייע בה בסרטו מגדיר־הז'אנר, "הסנדק" (חלק ראשון). ויש היפוכה של הגישה האופראית, שעליה נשען מרטין סקורסזה ב"החבר'ה הטובים". הייתה זו האופציה שמבליטה דווקא את הפרטים הקטנים, הבנאליות של הפשע. אותה האקראיות והסתמיות שנטולה כל תודעה עצמית של הפושעים מבית היוצר של הקוזה נוסטרה.
קופולה עצמו נסוג מהנרטיב האופראי כבר בסרט ההמשך הנהדר, "הסנדק, חלק ב", שהעדיף את ההתבוננות הפילוסופית, אולי אפילו המדינית, במבנה של ארגון רב־עוצמה המנהל מדינה־בתוך־מדינה. בחלק השלישי, החותם של סאגת "הסנדק", הלך קופולה דווקא בעקבות המכלול הדתי, כדי להעלות על הבד את המשך קורותיה של משפחת קורליאונה המפיסטופלית.
פרנצ'סקו רוזי, הקולנוען האיטלקי הגדול, טיפל גם הוא במאפיוזי מהזן הסיציליאני. ב"סלבטורה ג'וליאנו" שלו, שנוצר בראשית שנות ה־60, רוזי העדיף את הניתוח החברתי, ואילו ב"לאקי לוצ'יאנו", שנוצר עשור מאוחר יותר, הוא קידם את הגישה הפוליטית. לעומתו, הצרפתי המהולל ז'אן פייר מלוויל קידם אל קדמת הדיון דווקא את ההיבטים האקזיסטנציאליסטיים שמובילים בני אדם אל הבחירה בחיי הפשע, ופיתח את ההיבט הזה בסרטים כמו "המלשין" עם ז'אן פול בלמונדו ו"הסמוראי" בכיכוב אלן דילון.
והנה מגיע כעת סקורסזה, במוצר הפילמאי הירוד שלו, "האירי", ומציע להרדים את הדיון בנרטיב המאפיונרי באמצעות נתיב השעמום, הניפוח העצמי, הטריקים הצפויים, החלטורה וההתעסקות בפיצ'פקעס דיגיטליים. שלוש וחצי שעות מייגעות שמלוות מסע אל שום מקום. או אל יותר מדי יעדים שסומנו קודם לכן בעצלנות מחשבתית, הנוטה להניח מראש כי הצופה השבוי בקסמי מיתולוגיית המאפיה (ולראיה, סדרת "הסופרנוס" הנערצת) יאכל כל מה שיונח לפניו על הצלחת.
***
"האירי", שחוגג בשבועות האחרונים מסע ניצחון נדיר אצל מרבית מבקרי הסרטים בארצות הברית, הוא לא יותר מפח אשפה של הז'אנר, שאליו הטילו הבמאי סקורסזה והתסריטאי שלו סטיב זיליאן את כל הקלישאות המתבקשות מאזכור המונח "מאפיה איטלקית". לכאורה לא נועד גירוד תחתית הסיר הזה אלא למטרות טלוויזיוניות טריוויאליות, שכן "האירי" בכלל לא מיועד להקרנה בבתי קולנוע, אלא לשמש כעוד רצועת סטרימינג של נטפליקס.
אבל עונת האוסקרים כבר כאן, וצריך לדאוג לכמה פרסי הוקרה. המשבר הפיננסי של נטפליקס, המאוימת כעת על ידי מתחרים רבי־עוצמה, גם הוא פה. וכך גם משבר ביקורת הקולנוע, שגרם כבר להמון אנשי מקצוע לאבד את מקור הכנסתם, ואלה שנותרו חייבים להצדיק איכשהו את תלוש המשכורת שלהם. כל זה ביחד, ולאו דווקא איכויותיו הסגוליות של "האירי", דחף למסע היחצנות המנופח המתחולל עתה סביב סקורסזה־אוי־כמה־הוא־נפלא, שמטרתו היא בעיקר זיוף אורגזמות שמיימיות לנוכח השיממון שמכילה עלילת "האירי".
לא בדיוק עלילה. סקורסזה, ממש כפי שעשה לפני שלושה עשורים ב"החבר'ה הטובים", נוטל קרעי זיכרונות של מאפיונר מהשטח, ביצועיסט של שחיטות וחיסולים, ומממש אותם על הבד, תוך שימוש עודף בצבעי דם עשויים מקטשופ. ב"החבר'ה הטובים", סרט העולה עשרת מונים על "האירי", הוא פרש את זיכרונותיו של אחד הנרי היל (בגילומו של ריי ליוטה), חייל בשורות ארגון הפשע, שחצה את הקווים והעיד כנגד משפחתו המורחבת.
לעומת זאת, "האירי" מסתמך על אחר שדווקא נצר לשונו, ועד שלא מלאו לו 80 שנה, לא חילק עם הציבור את גרסתו למעשי רצח שאותם ביצוע, או אולי לא, בשליחות הבוסים שלו מצמרת המאפיה האיטלקית של פילדלפיה ודטרויט.
האיש, פרנק שיראן (רוברט דה נירו), התגלגל אל ארגון הפשע בדרך מעט לא שגרתית. הוא ממוצא אירי, וככזה חריג בין יוצאי איטליה בני הדור השני שגדשו את גדודי הפשע בשנים לאחר מלחמת העולם השנייה. כמגויס לצבא האמריקאי שיצא לאירופה כדי להדביר את הנאצים ועוזריהם, השכיל שיראן, הבה ונקרא לו פרנק, ללמוד היטב שני דברים - את השפה האיטלקית בעגה הסיציליאנית שלה, ואת מלאכת הרצח מבלי לשאול שאלות מיותרות. אלה הן שתי מיומנויות נרכשות, שמאוחר יותר סייעו לו להחזיק מעמד במשך עשרות שנים בתוך ארגון הנוטה דווקא לקצר את חיי החברים בו.
תוך כדי ביצוע פשעים ועבירות קטנות צד פרנק את תשומת לבו של ראסל באפלינו (ג'ו פשי), שהיה מפקד אזור מזרח מדינת פנסילבניה מטעם המאפיה. באפלינו אילף את פרנק, שימש לו כמנטור, ובתמורה התלמיד היה לו לנער שליחויות, נהג צמוד, ובעיקר זרוע ביצוע אלימה של המאפיונר שאהב להציג עצמו כדוד הטוב של השכונה.
אחת ממשימות הביצוע המורכבות שאליהן שלח באפלינו את פרנק הייתה לשמש כנציג ארגוני הפשע בלשכתו של ג'ימי הופה, שהחל מ־1957 כיהן כנשיא איגוד נהגי המשאיות. היה זה ארגון העובדים הגדול ביותר בצפון אמריקה (עם 2.3 מיליון חברים), עם קופת הפנסיה הכבדה ביותר, שדרכה ניתן היה כמובן להלבין כספים שחורים, וגם אדומים מדם.
אותו הופה (אל פצ'ינו), סוג של נפוליאון בעיני עצמו, צידד במהלך מערכת הבחירות של 1960 דווקא בריצ'רד ניקסון ולא בג'ון קנדי (שניצח לבסוף בזכות זיוף קלפיות בשיקגו). עמדתו הפוליטית של הופה, כמו גם התנהגותו המוחצנת, הצעקנית, לכדו את עיניו של רוברט קנדי, אחיו של הנשיא הטרי, שזה עתה מונה לשמש כשר המשפטים בממשלה האמריקאית, והלה הניח אותו כמטרה קבועה מול כוונת רובה הצלפים שלו.
ההיסטוריה יודעת לספר שגם לאחר שהנשיא קנדי נרצח, אולי בהשראת המאפיה, וגם לאחר שאחיו השאפתן נרצח, המשיך הופה לשמש מטרה לקלגסי החוק, עד שאלה הצליחו להשיג נגדו הרשעה בבית משפט והוא נשלח ב־1970 ל־15 שנות מאסר, שמתוכן הספיק לשבת בפנים לא יותר מחמש שנים. זאת, משום שחביבו משכבר הימים, וכעת הנשיא המכהן ניקסון, העריף עליו חנינה נשיאותית. וכל אותה העת, 15 שנים ברציפות, על פי "האירי", היה פרנק בבחינת איש סודו של הופה הסוער, שעם שחרורו המוקדם מהכלא שאף לשוב למשרתו רבת ההשפעה באיגוד נהגי המשאיות. המאפיה, שתמיד תמיד בוחשת מאחורי הקלעים, החליטה שעד כאן, ומיודענו פרנק, האיש הכי קרוב להופה, הוא שנבחר לבצע את החיסול. כך לפחות הוא עצמו טען לאחר שנים רבות, כשרואיין על ידי צ'רלס ברנדט לצורך כתיבת הספר "אומרים שאתה צובע בתים" (2004), שעליו ביסס זיליאן את התסריט של "האירי".
***
מה, אם כך, יש לנו כאן מול העיניים? יש לנו גבר אחד, לא חריף מחשבה, ולא מדיף שום קסם אישי, המנהל שתי מערכות יחסים עם גברים כריזמטיים ממנו. מצד אחד, עם המנטור ראסל באפלינו, שהוא בבחינת אביו הבכיר, או מוטב לומר האלוהים הקטן שלו, זה שברא אותו וקנה עבורו מקום בעולם הזה. מהעבר האחר, ג'ימי הופה, מעין אח גדול, עמית להמתקת סודות ופרטנר לחיים. לא, אין פה תיאור של מערכת יחסים זוגית הומוסקסואלית, אבל סקורסזה בהחלט מתקרב לכך במהלך הסרט, כשהוא מעצב סצינות אינטימיות שבהן השניים, פרנק והופה, חולקים יחד חדר אמבטיה, מצחצחים שיניים בצוותא, או מכורבלים בחדר השינה, עטופים בפיג'מות בלתי אופנתיות.
פרנק, סוג של בורג במכונת הרוע האינסופי המגולם במונח "מאפיה", כמו מקבל עליו את הדין של היותו משרת חסר אמירה עצמאית של ממש. כל זאת, עד שהוא מגיע לעיקול האחרון של חייו, לטיפולים רפואיים, למוסד גריאטרי ולמפגשים תכופים עם כומר קתולי, שכמו בא לרענן את זיכרונו על אודות דרך הישר שממנה סטה כבר מגיל צעיר. בחלק החותם את הסרט, כשפרנק רובץ מול הכומר המוודה, ובהמשך גם מול דמות של עיתונאי המוציא ממנו וידויים על אודות עוללות העבר שלו, הוא כמו יוצא כנגד הגדרת סיפור חייו כבורג במכונה, ועוטה על עצמו אדרת של בעל שררה אקטיבי, כזה שמחליט בעצמו על חייו, ולא משמש כעוד איזה בוא־הנה־לך־תביא פסיבי.
על פי המתואר לעיל, והרבה יותר על פי הנראה בסרט הארוך (והמייגע), אפשר היה להניח כי התוצאות על הבד תהיינה ראויות. ולא היא. סקורסזה, כמו איזה חלטוריסט מדרג נמוך, מעדיף ללכת על הפתרונות הכי בנאליים, להישען על סצינות דהויות מרוב שימוש בסרטי מאפיה קודמים. הוא אפילו מרחיק לכת ב"האירי", ומפזר לאורך הסרט אזכורים מוזיקליים שנתלשו בחוסר חן מסרטי פשע אירופיים. כמו להזכיר למבקרי הסרטים שהוא שולט יותר טוב מהם בתולדות הקולנוע (מה שאגב די נכון, על פי הנראה בסרטי התעודה המצוינים שלו "מסע אישי", ו"המסע שלי לאיטליה", שבהם הוא סוקר את תולדות העשייה הפילמאית).
לצד הפתרונות הצפויים שמציעה עלילת "האירי", לוקה הסרט בעיקר בשימוש לא חינני, בלתי הולם, בתוכנה דיגיטלית שמצעירה את שחקניו הראשיים. משום שהעלילה מתפרשת על פני עשרות שנים, ומשום שסקורסזה וזיליאן מעדיפים לקפץ בין הזמנים בפלשבק, ולא להיצמד להתקדמות ליניארית של הסיפור, נדרשת ההישענות על טריקים דיגיטליים שיהפכו את רוברט דה נירו (בן 76), ג'ו פשי (76) ואל פצ'ינו (79) למה שהם לא. כלומר, לגברים במלוא אונם, שמסוגלים עוד לאיזו שליפה אחת או שתיים. התוצאות (החזותיות) על הבד נראות כמו סרט תדמית לאיזה רופא שרלטן, שמתמחה במתיחת עור פנים, ובעיקר בכיעור של האובייקט שמצוי מתחת לאזמל המנתחים שלו.
"האירי" הוא עוד הוכחה, עבה במיוחד, למה שכולם רואים, ואף אחד לא מדבר על זה - סקורסזה לא עשה סרט ראוי כבר 25 שנה. עם כל הכבוד להישגיו ב"רחובות זועמים", "נהג מונית", "השור הזועם" ו"החבר'ה הטובים", הרי שאלה הם סרטים משנות ה־70 וה־80. מאז "קזינו" (1995), החלטורה הבולטת הראשונה שלו, סקורסזה הוא יותר בבחינת שם ריק מאשר יוצר של ממש, ודי להיזכר במבוכות כמו "קונדון", "כנופיות ניו יורק", "הזאב מוול סטריט", "שאטר איילנד", וגם "השתולים" (כן כן, "השתולים" הגרוע). מהבחינה הזו, מצטרף סקורסזה לרשימה הכוללת בין היתר את וודי אלן או וים ונדרס. גם הם זומבים - מתים מהלכים של אומנות הקולנוע.