פרלוג
ב־18 בדצמבר 1969, לפני 50 שנה פחות או יותר, הופיעו ב"מעריב", במדור "פזמון חוזר" בעריכת נעם שחק, השורות האלה: "הבה נערוך היכרות ראשונה עם כמה מהצעירים שבוודאי עוד אינכם יודעים מי הם ומאין באו". את הרשימה פתחה גליה ישי, שהשיר "בת יחידה" בביצועה צעד בצמרת מצעד הפזמונים.
קוראים לי גליה ואני מגבעתיים
גבעתיים זה כמעט רמת גן
ויש לי אבא שאוהב אותי כפליים
אך יש לי אמא גם
כי כשהייתי עוד כזו פצפונת
הן כבר הייתי אז בת יחידה
ומהורי אף פעם לא קיבלתי עונש
גם לא מהדודה
("בת יחידה" / דידי מנוסי)
"היא חיילת צעירה בעלת טמפרמנט סוער", תיאר נעם שחק בטור שלו את החיילת ששרה בלהקת פיקוד המרכז בתוכנית שלה "רד אלינו לבקעה". ישי התגלתה ב"תשואות ראשונות", תוכנית הרדיו של טרום עידן הטלוויזיה, שהייתה ה"כוכב נולד" ו"הכוכב הבא" וה"אקס פקטור" של דורנו.
"עודנה חיילת וכבר היא מטפסת אל צמרת המצעד", התפעל שחק ופרגן עוד ועוד: "לזכותה יש לומר שהיא מחפשת חומר שמתאים לה: הקול שלה איננו אופראי, היא פזמונאית שמגישה פזמון לא בוולגריות ובצעקות קורעות אוזניים. אולי באמת כאן צומחת הפזמונאית האמיתית שלנו".
מי חשב אז ש־50 שנה אחרי זה אכתוב באותו עיתון טור לזכרה. רק שהפעם אני חותם בשמי האמיתי.
תמונה ראשונה
היא נולדה בתל אביב הוותיקה, ברחוב נחמני. שם, בצנטרום של הפיילה התל־אביבית, ניהלו הוריה בצניעות רבה משרד פרסום משפחתי. אביה, דוד, היה רביזיוניסט מהדור הוותיק. לוחם באצ"ל, יושב ראש סיעת גח"ל בהסתדרות ועיתונאי ב"חרות", העיתון היומי של המפלגה. הוא איבד את ראייתו בגיל 45 והמשיך לנהל חיים רגילים. היה אדם מאמין ושומר מסורת. "מה פירוש 'ואהבת לרעך כמוך'?", שאלה פעם גליה את אביה. "אתה יכול לאהוב את רעך, רק אם אתה אוהב את עצמך", ענה האב.
אמא שלה הייתה שותפה לו בכל. גם בעבודה. הם גידלו שלוש בנות. לגליה, אחותן של יעל ונילי, לא היה ספק - היא ידעה שהעתיד שלה נמצא על הבמה. היא למדה בתיכון רננים עוד לפני שהוא הפך להיות תלמה ילין.
"למדנו באותה כיתה בתיכון רננים", נזכרה השבוע שלומית אהרון, חברתה לכיתה, שאז עוד נקראה שלומית דויניק. "הייתי סגורה ומופנמת, וגליה הייתה מלאת ביטחון עצמי, שמחה, כישרונית באופן יוצא דופן ואוהבת אדם. היא ראתה אותי ושלחה לי פתק עם הצעת חברות. הסכמתי מיד. היא לקחה אותי ביד ונתנה לי את הדחיפות הראשונות, המשמעותיות בהתפתחות המקצועית שלי. היא הייתה אדם שמסתכל אל האחר באכפתיות ובנתינה טהורה. הפתק מהכיתה בתיכון היה חוזה של קשר לכל החיים".
הקשר הזה נמשך גם כשהשתיים סיימו את הלימודים והתקבלו ללהקת פיקוד המרכז. שם, ב"רד אלינו לבקעה", אחת התוכניות המעולות של הלהקה, הן כיכבו לצד ניצה שאול, אפרת לביא, שלמה בראבא, עמרי ניצן, שם טוב לוי, דורון סלומון ועוד כמה טובים ומוכשרים אחרים.
הביצוע שלה עם חברותיה ללהקה מחופשות לצ'ארלי צ'פלין נולד מזה שאת החיקוי של צ'פלין היא עשתה בבחינת הקבלה ללהקה. דני ליטאי הבמאי של התוכנית ויאיר רוזנבלום המנהל המוזיקלי הסכימו ביניהם שעל קטע כזה אסור לוותר. כך בעצם נולדה הפרודיה על הקולנוע, שאחד מרגעי השיא שלה היה השיר "כמה צר לי, צ'ארלי", שאותו כתבו לפי הזמנה מיוחדת יורם טהרלב וסשה ארגוב.
אז היה הסמל - נעל
ושפם קטן שחור
כל שוטר היה בליעל,
כל גנב היה גיבור
והיום כמה שונה הטעם
השוטר גיבור
ויש לו גם שפם...
אז היה העוני - עוני
וגניבה הייתה גניבה
ורבים קטנים כמוני
חיו רק מאהבה
והיום גדול מאוד השוני
לא רואים עוד
בסרטים אחד כמוני.
חלפו כבר הימים ההם
הזמן ההוא נגמר
הסרט אז היה אילם
אך היה לו מה לומר
הוי, כמה צר לי, צ'ארלי!
אתנחתא
בדרך כלל כולנו נפגשים בהפקות משותפות. אם זה בלהקה או בהצגה או בתוכנית טלוויזיה. ברוב המקרים אנחנו הופכים לחברים בנפש וממש משפחה. הקרבה האינטימית הזו נמשכת מתקופת החזרות ועד שההפקה מסתיימת. אז יוצא כל אחד לדרכו ומתחיל לעבוד על דבר חדש. שוב נוצרים יחסי קרבה וחברות בנפש ומרגישים ממש כמו משפחה, עד ההפקה הבאה וחוזר חלילה.
גליה ישי הייתה אחת מהבודדים שידעו לתחזק חברויות לאורך שנים. מכל הפקה יצאה מורווחת בעוד חברה קרובה ועוד ידיד נפש אחד לפחות.
לאתר מוטק'ה, שמגדיר את עצמו כרשת חברתית לבני 50 פלוס, אמרה לפני שנתיים בראיון שנערך איתה: "אהבה היא שורש קיומנו. אהבה מכילה חמלה, סליחה, פיוס, מילה טובה, חיבוק, נשיקה, והשמחה היא אור גדול, שבלעדיו אי אפשר להתקיים".
יש ימים שהעולם נראה בהיר
ואתה מתעורר ובלב איזה שיר
ביום שכזה אני יוצאת לרחוב
וצוברת לי שמחה. הו כמה טוב!
כך עומדת אני בתור לאוטובוס
נדמה כולם כמוני מחייכים ברוב נימוס
עד שאני שומעת מאחור:
"זוזי, גברת. את לא בתור!"
כך חולף לו עם הרוח
כל אותו המצב רוח
וקשה כל כך לומר:
יום היה לי מאושר
("יום מאושר" / זמירה חן)
תמונה שנייה
בשנות ה־70 הייתי שליח לענייני נוער וחינוך של הקרן הקיימת בניו יורק. פתאום הגיעה אליי גליה. היא הייתה מדוכאת מאוד. למה? זה ממש לא חשוב וגם לא לענייננו. עמדנו לצאת במסגרת השליחות למסע של חודשיים במחנות הקיץ ברחבי ארצות הברית. זה מסע לא קל, שבו נמצאים מחוץ לבית במשך כל הקיץ. מיטלטלים במכונית בכבישים ובדרכים אינסופיות. לנים אצל משפחות שהתנדבו לארח אותנו, או במחנה הקיץ עצמו. הצעתי לה להצטרף אלינו. לא הייתה מאושרת ממנה. בנינו תוכנית ניידת דו־לשונית. שולה וגליה שרו. גליה ליוותה בגיטרה, ואני סיפרתי וטחנתי ציונות לצעירים.
Coming again to say hello to you
Coming again to say SHALOM ALEICHEM
Coming again to sing the whole night through
("ושוב איתכם" / דודו ברק)
לא קל להתחכך ככה במשך חודשיים רצופים. להופיע יום־יום. לעתים כמה הופעות ביום. לישון בבתי זרים ולסבול את מילי הבת שלנו בת ה־5, שיושבת במושב האחורי ותוקעת את הרגליים שלה בפרצוף של גליה כשהיא עייפה ורוצה להשתרע.
אבל גליה לא איבדה את השלווה שלה. כמה תרגילי יוגה בכל יום, והנה, היא כבר מחייכת.
התארחנו באטלנטה אצל אישה צעירה. לא ראינו בן זוג ולא ילדים. זה היה קצת מוזר, כי בתיאום שנעשה מראש, הרבה חודשים לפני שיצאנו, צוין במפורש שאנחנו מגיעים עם ילדה. האמריקאים מבקשים הרי לדעת כל פרט, כי הם לא אוהבים הפתעות כאלה והם מתאימים את האורחים למארחים.
כשהגענו, האישה הצעירה מאטלנטה בקושי דיברה איתנו. היא זרקה לשולחן קופסת דגני בוקר וקרטון חלב, אמרה "בתיאבון", יצאה מהמטבח ונעלמה.
כשקמנו בבוקר למחרת, היה השולחן ערוך, וארוחת הבוקר שהוגשה לא הייתה מביישת אף בית מלון. התברר שכשהלכנו לישון, הפיה הטובה גליה תפסה את הגברת הזועמת ודובבה אותה. זו סיפרה לה שבזמן שחלף מאז שהתנדבה לארח אותנו ועד ליום שבו הגענו, היא הספיקה לחוות נטישה של בעל ולהסכים להסדר משמורת על הילדים. את כל זה היא סיפרה למישהי שלא הכירה מעולם וכנראה לא תפגוש יותר. תגידו שאולי דווקא בגלל זה היא פתחה את לבה. אבל לי זה ברור שהסיבה היא אחרת - קוראים לה גליה ישי.
אפילוג
קוראים לי חושם, זה שמי
פעם כשקראו לי: היי, חושם!
חשבתי שמתכוונים לזה שלידי
לא הייתי מסובב את גבי
וממשיך ללכת בשם הרגיל שלי
("כתב חושם" / גליה ישי)
"אני טיפוס קצת מבולגן, מפוזר ומצחיק", סיפרה כשיצא הספר שלה, והסבירה למה קראה לו "כתב חושם": "כמה חברים טובים התחילו לקרוא לי בכינוי החיבה 'חושם', התרגלתי לרעיון ונולדו השירים".
חברה טובה־טובה ומאוד קרובה שלה הייתה ציפי מור. הן חרשו את הארץ במאות מופעים לילדים, שלרוב כתבו בעצמן לעצמן. אבל את המילים הבאות כתבה ציפי לבדה, שעות אחדות אחרי שגליה נפטרה.
"אני שומעת את הרעמים ורואה את הברקים והגשם השוטף, וחושבת על גליה או גוצ'י, זה השם שאמא שלה האהובה כינתה אותה... לעולם נישאר הילדים והילדות הקטנים שרק רוצים את שמחת הלב וחיבוק נאות... רכות, אור וחום יקבלו את פנייך, ובשביל יקבלו אותך בזרועות פתוחות אביך ואמך ויאמרו: גוצ'י שלנו, התגעגענו".
לפני תשע שנים, כשמלאו לגליה 60, הכינו לה החברים שיר מיוחד.
עיניים ירוקות נפקחות אליי עכשיו
דרכן האהבה זורמת
חיוך מאיר פנים עוטף אותי בחום
דרכו האהבה נושמת
ואת מורידה לי את השמיים
ואת מחזירה לי את האור לעיניים.
("שיר יום הולדת" / דורון גל ואליענה קרמרמן)
"אם גן עדן קיים, מה תרצי שאלוהים יאמר לך בהגיעך לשעריו?", שאלה אותה מורן זלמה בראיון לאתר מוטק'ה לפני כשנתיים.
"ברוכה הבאה אלינו, נסיכה", ענתה.