זה קרה לפני שש אולימפיאדות. כלומר לפני 24 שנים. או בשפה פשוטה בקיץ 1996, כשהעיר אטלנטה שבדרום ארצות הברית אירחה את המשחקים האולימפיים. ב־27 ביולי של אותה השנה, בסנטינל פארק שמוקם במתחם הכפר האולימפי, במהלך קונצרט רוק, גילה מאבטח מקומי ושמו ריצ׳רד ג׳ול (פול ולטר האוזר) מטען חבלה. בתושייתו הרבה הספיק אותו ג׳ול להזעיק למקום כוחות משטרה, וגם להרחיק חלק ממעגל החוגגים שסבב את המטען הקטלני, שהוסתר בתוך תרמיל מטיילים.
פעולתו המבורכת של המאבטח מנעה אסון כבד, אך גם כך נטל עמו המטען שקרע את האוויר אל בית הקברות שני הרוגים. כמו כן נפצעו באירוע הקטלני 110 בני אדם נוספים. ברור היה לכל כי פעולתו הזריזה של ג׳ול חסכה קורבנות רבים נוספים, ובשל כך הוכתר האיש בכלי התקשורת - טלוויזיה, רדיו ועיתונות מודפסת - כגיבור השעה.
אלא שבאותו המקום, בסנטינל פארק, ממש בזמן האירוע, שהה גם סוכן FBI שאמור היה להפעיל את מיומנויותיו המגוונות ולהריח מרחוק סכנות כמו מפגע רב־זדון המבצע את זממו. מכל הסיפור הקטלני הזה יצא שהמאבטח החצי חובבני עשה עבודה מקצוענית, העולה בכמה עשרות דרגות על זו של איש ה־FBI. ועל כך לא סולחים בארגונים הבנויים כמו חונטה צבאית.
אותו סוכן, ששמו (הבדוי) בסרט הוא טום שואו (ג׳ון האם), הטיל על עצמו משימת כפרות, ויצא נחוש למצוד אחר האשם. מובן שהוא חיפש רק מתחת לפנס, ועלה על הרעיון שאין זה אלא אותו מאבטח ושמו ג׳ול, שהניח את המטען ומאוחר יותר כמו אץ לגלות אותו, ובכך להצמיד לשמו אותות הצטיינות של מקצוען וגיבור.
אותו ג׳ול נעצר לחקירה על ידי הסוכן שואו, ומסקירת תולדות חייו ניתן היה לגזור כמה היבטים מחשידים לכאורה. ג׳ול, זאת ידעו גם כל שכניו, היה מניאק בכל הקשור להשלטת סדר במקומות ציבור: מגיל צעיר הוא שאף להתקבל לעבודה כשוטר, אלא שאיזושהי פאשלה שביצע שנים קודם לכן הביאה לפיטוריו ממשרתו הזוטרית כסגן שריף. אותו ג׳ול הצטייר לעיניהם של סוכני ה־FBI כטיפוס תמהוני, בעיקר משום שהתגורר עם אמו (קתי בייטס) והיה נתון לשליטתה המוחלטת.
מובן שחקירתו של ג׳ול גרמה לתקשורת המקומית והכלל־ארצית לבצע תפנית של 180 מעלות בכל הקשור לשבחים שהורעפו על ראשו. מגיבור ששמו נישא בפי כל האומה, הפך ג׳ול בן רגע למוקד של שנאה, ובתוך כך הזדרזו גם בדחני טלוויזיה, שפרנסתם על הסטנד־אפ העסיסי, לשפד אותו כמושא של לעג מתמשך. גם מראהו החיצוני של המאבטח - גבר מבוגר, רב־משמנים, הסמוך על שולחנה של אמא - תרם להגברת מעגלי ההלעגה סביבו.
למזלו הטוב של ג׳ול, ולמזלו הרע של אותו שואו מה־FBI, איתר ג׳ול פרקליט חצי מובטל, ווסטון בראיינט (סם רוקוול) שמו, שהשתכנע בחפותו, ויצא למסע הגנה לא פשוט, שפירושו המיידי היה קריאת תיגר כפולה - הן על התקשורת והן על הארגון החשאי רב־היוקרה, ה־FBI. ועל כל זה מספר באופן ישיר ובלתי מתחכם הסרט “ריצ׳רד ג׳ול", שהוא הסרט העלילתי ה־38 שביים קלינט איסטווד, שבעוד מספר חודשים יציין את יום הולדתו ה־90.
***
כזכור, זקן קולנועני הוליווד החל את דרכו בשנות ה־50 כשחקן בסדרות פעולה טלוויזיוניות. משם התגלגל למערבוני ספגטי שהופקו באיטליה בשנות ה־60, ולתפקידים ראשיים בסרטי אקשן בהוליווד. קריירת הבימוי שלו החלה ב־1971, עם הסרט “מיסטי". מאז הקפיד איסטווד לשמור על קריירות מקבילות (ולעתים משולבות) של משחק, הפקה ובימוי, ובתוך כך לבנות לעצמו בשקדנות אטית מעמד של מאייסטר - בעל מלאכה שהוא גם בעל חזון - שחשיבותו מרובה.
חשיבותו של איסטווד חורגת כבר מזמן מההקשר ההוליוודי. זאת, משום שהוא תופס עצמו כאחד ממובילי הזרם הליברטריאני בציבוריות האמריקאית, וככזה אף מילא במשך שנים תפקיד של ראש העיר כרמל שבקליפורניה. איסטווד מציג עצמו כליברטריאני אדוק, שדוגל בקדושת זכות הקניין, בשימור רעיונות הכלכלה החופשית ובאי־התערבות השלטון בחיי הפרט. בפועל, במשך עשרות שנים, הצטייר איסטווד האיש, ובעקבות כך גם חלק מסרטיו, כריאקציונר, כשונא מיעוטים וכמיליטריסט בעל דעות חשוכות, שאותן ביטא בסרטים דוגמת “המקצוע - לוחם", “בלתי נסלח", “גראן טורינו" או “ג׳יי אדגר".
ואגב כך, במקביל להטפות הריאקציונריות שלו, הפליא איסטווד להדגים על הבד מהפך מחשבתי כשביים את “בירד", “מכתבים מאיוו ג׳ימה" או “אינוויקטוס". שלושתם סרטים עם כבוד למוחלש ולמנוצח. במילים אחרות: החבילה הכוללת שקרויה איסטווד, מורכבת יותר מאשר סתם שלט תעמולה חד־ממדי.
***
ובחזרה ל"ריצ׳רד ג׳ול". הבחור הטוב בסיפור הוא כמובן המאבטח; איש פרטי, שמגובה על ידי שני פרטים אנושיים נוספים: אמא ועורך דין. הצד הרע, בעצם השטני, שבסיפור הוא רב־עוצמה ומיוצג על ידי שני ארגונים אפלים כמו התקשורת, שנואת נפשם של אנשי ימין באשר הם, וסוכני ה־FBI, שלכאורה משרתים את רצון העם לשלווה וביטחון, אך למעשה נאמנים אך ורק לטיפוח תחושות הכוח והשליטה שלהם.
נקודת הזינוק לאסונו הפרטי של המאבטח, גיבורו החיובי של הסרט, היא במפגש רווי החטא שבין העיתונות למשרתי הסוד המודיעיני. במפגש שנערך בבר באטלנטה נרקחת עסקה בין עיתונאית בשם קתי סקרוגס (אוליביה ויילד) לבין שואו מה־FBI. היא תארח אותו בין המצעים, והוא יטפטף לאוזניה מידע חסוי עלק. המידע העקמומי שמחשיד את ג׳ול המאבטח בהנחת המטען. עסקה אפלה שממנה יגזרו השניים קופונים של תהילה.
ואגב כך: בחודש האחרון, מאז שהחלו הקרנותיו של הסרט בארצות הברית, הוא מרבה להסעיר את התקשורת, וכבר החל להעסיק שם גם את מערכת המשפט. הסיבה: העסקה שעליה מספרת הפסקה הקודמת. כולם מסכימים כי כל האירועים המתוארים בסרט אכן התרחשו במציאות. חוץ מהאירוע הזה, שנרקח על ידי התסריטאי בילי ריי (שכתב בעבר את “משחקי הרעב" ו"קפטן פיליפס"). הוא ניצל, כך מתלוננים, את העובדה שסקרוגס הלכה לעולמה לפני מספר שנים, ואת העובדה הלא פחות חשובה שהסוכן שואו מעולם לא היה קיים, והוא אינו אלא התכה יחד של כמה סוכני FBI, שהניבה דמות מייצגת, אבל פיקטיבית. "ניו יורק טיימס" היוקרתי היה הראשון להזדעק נגד הכפשתם המיותרת של אנשי התקשורת, והעיתון "אטלנטה ג׳ורנל", שבו הועסקה סקרוגס, הזדרז להגיש תביעת נזיקין כנגד חברת האחים וורנר המפיצה את “ריצ׳רד ג׳ול".
בעשור וחצי האחרונים מתמודד איסטווד בסרטיו עם ניסוחים מעודכנים למושג הגבורה האמריקאית. תחילה היו אלה חיילי המארינס מהסרט “גיבורי הדגל" (2006), שעליהם הוטלה המשימה לדגמן עבור כלי התקשורת את גבורת הלוחמים באי איוו ג׳ימה בשלהי מלחמת העולם השנייה. מאוחר יותר, ב"צלף אמריקאי" (2014), שמתרחש ברובו במהלך שנות הלחימה בעיראק, תוהה איסטווד איך לנסח על הבד מהי מקצוענות אצל מי שמומחיותו היא קטילה מדויקת של אלה שהוגדרו (לא על ידיו) כאויביה של אמריקה.
בסרטיו האחרונים נוטש איסטווד את הרכיב של הגבורה הגלויה או הסמויה, שהוא תוצר של השירות הצבאי, למען תהייה על מהותה של גבורה אזרחית. “סאלי" (2016) בודק את מניעיו של הטייס צ׳רלי סאלינברגר, שבחורף 2009 השכיל להנחית מטוס נוסעים בתוך מימי נהר ההדסון בניו יורק, ובכך הציל חייהם של עשרות בני אדם; “רכבת 15:17 לפריז" (2018) משרטט את דיוקנותיהם של שלושה צעירים אמריקאים, שבקיץ 2015 נקלעו לזירת פיגוע בתוך רכבת צרפתית שנעה לכיוון פריז, והצליחו להשתלט על מחבל מוסלמי. וכעת מגיע תורו של המאבטח ג׳ול. בכל המקרים נובעת גבורת היחיד מהעובדה שהוא עשה בדיוק רק את מה שנדרש ממנו, ודי בכך כדי להכתיר אדם כגיבור.
מובן שמעבר מתיאור של גבורה לאומית להתמקדות בהישרדות אזרחית כרוך בשינוי זווית הראייה החברתית/פוליטית של הקולנוען. במקרה של איסטווד, כפי שהוא מודגם ב"ריצ׳רד ג׳ול", זוהי ממש תפנית חדה. כידוע לכל, איסטווד נסק למעמד של כוכב עליון בזכות הופעתו ב"הארי המזוהם" (1971), שבו גילם בדבקות, ובתשוקה של ממש, דמות של קצין משטרה שאינו מוכן להוסיף ולשרת בארגון שחקירותיו מוגבלות על ידי כל מיני רשויות אזרחיות.
“הארי המזוהם", למי שהספיק לשכוח, הופק כתגובה ריאקציונרית, אולי פאשיסטית, ל"הלכת מירנדה" (הקרויה על שמו של ארנסטו מירנדה, פושע נאלח שזכויותיו החוקתיות למשפט הוגן לא נשמרו על ידי משטרת אריזונה), שנפסקה ב־1966 על ידי בית המשפט העליון בוושינגטון. ההלכה המשפטית הזו עוסקת בזכויותיו של החשוד באשר הוא, גם אם הוא פושע נורא ואיום. בכך, כמו דילג הצדק האמריקאי מהאתיקה של ימי המערב הפרוע אל תחום אמות המידה המתורבתות. הצלחתו המסחרית של “הארי המזוהם" הניבה בשעתה לא רק גל של סרטי ויג׳ילנטה בנוסח “משאלת מוות" ו"בראש מורם", אלא גם סללה את הדרך להשתלטותה של התפיסה הרייגניסטית, הליברטריאנית, על אמריקה. ומי היה זה שפסק כי להוליווד אין השפעה על המציאות?
לכן, מדהים למדי לעקוב כעת אחר ההתרחשויות ב"ריצ׳רד ג׳ול", שם מנסים חוקרי ה־FBI, אנשי החוק כאילו, להתכחש להוראותיה של “הלכת מירנדה", חמישה וחצי עשורים לאחר שהתקבלה, ולהפליל בזדון את המאבטח. והסרט, כלומר איסטווד בכבודו ובעצמו, מוקיע אותם על כך. אכן, מסתבר שאנשים בכל זאת משתנים. אפילו אם הם בני 90.