"בסוף שנות ה־60 ותחילת שנות ה־70 רוב ההופעות היו בעיירות הפיתוח, במה שכונה 'ישראל השנייה'. לא קיבלו אותנו שם יפה. חלק מהקהל היה ממש אלים, היו זורקים על הבמה סיגריות בוערות", נזכר המוזיקאי והמתופף אהרל'ה קמינסקי.
"בדרך כלל הבריונים היו נכנסים בחינם, אבל באחת ההופעות בלוד המשטרה החליטה שהיא לא נותנת להם להיכנס. אז, בזמן שאריק איינשטיין עמד על הבמה ושר 'אני ואתה נשנה את העולם', שמענו רעשים חזקים. מתברר שאותם בריונים לקחו בול עץ ושברו את הדלת האחורית. הם נכנסו לאולם, עלו על הבמה וצעקו לאריק בזלזול: 'יאללה, תשיר!'. אחד מהם ישב על הרמקולים, וכשהסאונדמן אמר לו לרדת, הוא הרביץ לו".
בסצינת הפתיחה בסרט "מציצים" נראה איינשטיין, שגילם דמות של נגן ליווי, נמלט מהבמה בזמן הופעה בעוד במועדון הולכים מכות. קמינסקי מספר שהמקרה מבוסס על סיפור אמיתי: "בסוף ההופעות אריק וצבי שיסל, שהיה מנהל ההופעות שלו, היו בורחים לפני שסיימנו לנגן, אחרת היו מפוצצים אותם במכות. אנחנו, הנגנים, היינו ממשיכים לנגן כדי שהוא יספיק להימלט מהבמה ולנסוע. בגלל שאריק היה כבד ראייה, פעם אחת כשהוא ברח מהבמה הוא נפל לתוך מכולה שבה הובלנו ציוד. בזמן אמת אריק לא התקבל טוב. הקהל בעיירות פיתוח ראה בו אשכנזי, ילד כאפות ולא זמר של כולם".
כדי לנסות להבין את סצינת המוזיקה המקומית בישראל בשנות ה־60 וה־70, קיבצתי לפאנל מיוחד שלוש אגדות מוזיקליות חיות: קמינסקי; המוזיקאי, המלחין והמעבד אלברט פיאמנטה; והמוזיקאי והפסנתרן דני גוטפריד. שלושתם ניגנו עם מיטב אומני ישראל ולקחו חלק ברגעים המוזיקליים הגדולים. הם נחשבים לחלוצי מוזיקת הג'אז המקומית ולקחו חלק בוועדה המוזיקלית שייסדה את פסטיבל "ג'אז בים האדום" ועדיין ממשיכים ללוות את הסצינה, כבר 60 שנה.
קמינסקי (78), מתופף ונגן כלי הקשה, נחשב לאחד מחלוצי הפופ־רוק בישראל ולראשון שהביא את המקצב הדרום־אמריקאי לארץ. הוא ניגן עם החלונות הגבוהים, שלמה ארצי, יהורם גאון, חוה אלברשטיין, גידי גוב, יוני רכטר, השלושרים, הגשש החיוור, ריקי גל ועוד רבים וטובים, וכיום הוא מעביר סדנאות תיפוף שנקראות "הכל תוף".
גם פיאמנטה (81) עבד עם טובי האומנים הישראלים, בהם יגאל בשן, אריס סאן, עליזה עזיקרי, צילה דגן, בעז שרעבי וחוה אלברשטיין. כיום הוא "נהנה מהחיים", לדבריו. גוטפריד (80) ליווה את יוסי בנאי, יהורם גאון, שושנה דמארי, מייק בורשטיין ואחרים וכיום הוא משמש כיו"ר איגוד המוזיקאים הישראלי ועיל"ם, גוף הדואג לזכויות המוזיקאים בישראל ולתמלוגיהם.
הפגישה איתם מתחילה בהעלאת זיכרונות. לא היה צריך לערוך היכרות ביניהם. הם מכירים זה את זה כבר עשרות שנים, ניגנו יחד ועדיין מוסיפים לנגן בצוותא בהזדמנויות שונות.
"גם בהופעות שעשינו עם יוסי בנאי היה בלגן לא קטן", מפליג גוטפריד בזיכרונות. "היינו מגיעים להופיע במסגרת 'אומנות לעם', והקהל היה מפריע. אבל בניגוד לאריק איינשטיין, יוסי לא היה שותק. הוא היה נכנס לעימותים עם הקהל. 'אתה רוצה להתבלט?', אמר פעם למישהו שהפריע לו, 'תכניס בלון לאוזן'. פעם אחרת כשסיימנו הופעה ליד בית ליד, הנהג לא יכול היה לנסוע כי אנשים התאספו סביב הרכב ודפקו עליו. יוסי פתח את החלון כדי לדבר עם האנשים, ואחד מהם הביט בו ואמר 'חרא של הופעה'".
"כל זה קרה על רקע של שנאת השחורים מול מה שנתפס אז כ'לבנים', 'ישראל החדשה' מול 'ישראל הוותיקה'", מסביר פיאמנטה, "זה היה גרוע. לא מדברים על הנושא הזה מספיק. דני ואני הופענו בתחילת שנות ה־70 עם עליזה עזיקרי ודודו אלהרר בלהקת פינג'אז, שמיזגה בין מוזיקה מזרחית לג'אז. באחת ההופעות מישהו זרק על עליזה משהו שפגע לה בפנים. בגלל שהיא גם הייתה כמוהם, מזרחית, היא קפצה מהבמה על אותו בחור וצרחה עליו".
"בהופעה עם נורית גלרון בדימונה עלו המון ילדים לבמה שביקשו ממנה חתימות ולא נתנו לה לשיר", משחזר קמינסקי. "אמרתי להם: 'רק אם תסתדרו בתור היא תחתום לכם'. וואללה, הם עמדו בתור. הופתעתי. בהופעות האלה הנהג לא היה נכנס לאולם אלא שומר על האוטו, אחרת הוא לא מוצא את הרכב או שהיה מגלה בו פנצ'רים. זה הבסיס לשנאה שקורית היום. אחרי אחת ההופעות של להקת הפלטינה ניגש אלינו צ'ארלי ביטון מהפנתרים השחורים. 'למה השמות אצלכם זה קמינסקי, זבזינסקי?', הוא שאל בעצבים. 'בדיוק כמו שאין רבינוביץ' בתזמורת של קול ישראל בערבית בניצוחו של זוזו מוסא', עניתי לו. הוא הרים גבה והלך".
"את שושנה דמארי אהבו במקומות האלה", אומר גוטפריד. "גם עם יהורם גאון היה יותר טוב. הוא היה הגאווה של המזרחיים. נתפס בעיניהם כאחד משלהם. הוא כמובן לא היה אחד משלהם, אבל הוא הבין את העניין וידע לתקשר עם הקהל. ההופעות איתו תמיד היו רגועות".
גוטפריד מספר על אחת ההופעות שהתקיימה כפי שהיה נהוג אז, בבית קולנוע: "מישהו מהקהל לא יכול היה להתאפק והשתין מאחורי המסך של האולם. תוך כדי הופעה הבמה התמלאה בשלולית של פיפי. המשכנו לנגן כאילו כלום לא קרה, אבל הריח היה נוראי. טוב, לא היו תנאים להופעות אז".
כל הג'אז הזה
שלושתם החלו את דרכם המקצועית בשנות ה־50 במסגרות צה"ליות: פיאמנטה שימש כנגן קלרינט בתזמורת צה"ל בשנת 1957, בניצוחו של שלום רונלי ריקליס; גוטפריד שימש כפסנתרן בתזמורת חיל האוויר בשנת 1957 בניצוחו של אריך טייך; וקמינסקי שימש כמתופף בלהקת הנח"ל בסוף שנות ה־50, לצד גאון, גברי בנאי, ישראל (פולי) פוליאקוב ועליזה רוזן.
שלושתם החלו את דרכם המקצועית בשנות ה־50 במסגרות צה"ליות: פיאמנטה שימש כנגן קלרינט בתזמורת צה"ל בשנת 1957, בניצוחו של שלום רונלי ריקליס; גוטפריד שימש כפסנתרן בתזמורת חיל האוויר בשנת 1957 בניצוחו של אריך טייך; וקמינסקי שימש כמתופף בלהקת הנח"ל בסוף שנות ה־50, לצד גאון, גברי בנאי, ישראל (פולי) פוליאקוב ועליזה רוזן.
"במהלך שירותי הצבאי, עוד לפני שהגעתי ללהקת הנח"ל דפק אצלי המוזיקאי מנחם (מוניה) צור בדלת ואמר שסיפרו לו שאני מתופף", משחזר קמינסקי.
"באותו זמן התגוררתי בקיבוץ חניתה ונהגתי לתופף על קופסת ביסקוויטים עשויה פח, ובכל זאת הוא החשיב אותי למתופף. הוא סידר לי לנגן איתו בחלטורה בכל מוצאי שבת תמורת 40 לירות בערב, שזה היה הון תועפות במיוחד כשהמשכורת הצבאית שלי הייתה 14 לירות בחודש. לוויתי מאבא שלי כסף וקניתי תופים. שבועיים אחרי שהתחלתי להופיע איתו גונבה לאוזני השמועה שמחפשים מתופף ללהקת הנח"ל. תפסתי תוף בס וסנר, נסעתי באוטובוס מהקיבוץ לבסיס של להקת הנח"ל והתקבלתי. פה התחילה הקריירה שלי".
עם שחרורם מהלהקה בתחילת שנות ה־60 ניסו השלושה להתערות, כל אחד בנפרד, בתעשיית המוזיקה המקומית, שעיקרה היה מושתת על תזמורות שניגנו בבתי קפה ובמועדונים ברחבי הארץ. אז גם נחשפו לראשונה למוזיקת הג'אז, כל אחד בדרכו שלו.
"התחלתי לנגן ג'אז כשהייתי בצבא", מספר גוטפריד, "פגשתי בתזמורת חיל האוויר אנשי מילואים שניגנו ג'אז, וכששמעתי אותם, התחלתי לחקות אותם. היה לי חבר שאבא שלו עבד באוניות צים והיו לו הרבה תקליטי ג'אז. דרכו, או ליתר דיוק דרך התקליטים, ספגתי את האהבה לז'אנר. כשהתגלגל אליי תקליט של בילי טיילור, למדתי את הלחנים. כשהמוזיקאי אלכס וייס הגיע להופעה של התזמורת ושמע אותי מנגן קטע של בילי, הוא אהב מה ששמע והזמין אותי לנגן בתוכנית בקול ישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שניגנתי ברדיו. כשהשתחררתי מהצבא, פגשתי את אלברט והתחלנו לנגן ביחד".
"איך הגעתי לדני?", משלים פיאמנטה את התמונה. "ניגנתי בתזמורת לריקודים בשם 'קופה קבנה', והפסנתרן שהיה לנו נהג לעתים להיעלם לחודשים. כששמענו שיש פסנתרן מצוין בתזמורת חיל האוויר, נסענו לראות אותו וצירפנו אותו ללהקה. אני לא יודע למה בכלל ניגנתי ג'אז.
בבית שמעתי מוזיקה ערבית, איטלקית וצרפתית. מדי פעם הייתי שומע הרכבים של מוזיקת דיקסילנד, לא ידעתי שזה ג'אז, ערבוביית צלילים לא נשמעה לי הגיונית ובכל זאת היה בה משהו קסום. ואז המוזיקאי מל קלר הגיע לארץ מאמריקה. הייתה לו וספה עם כידון של אופניים ורציתי להידמות אליו. אז דבר ראשון קניתי וספה (צוחק). בהשראתו נכנסתי לג'אז. בהמשך הצטרפתי לתזמורת שלו בקול ישראל, שבה דני היה חבר".
"אני נחשפתי לראשונה לג'אז דרך האזנה לרדיו BBC", מספר קמינסקי, "זה חדר אצלי בין שירי אלביס ובילי היילי".
"אני נחשפתי לראשונה לג'אז דרך האזנה לרדיו BBC", מספר קמינסקי, "זה חדר אצלי בין שירי אלביס ובילי היילי".
7 לירות להופעה. הון!
בעוד שלושתם מנגנים, יחד ולחוד, מוזיקה לריקודים לצד ג'אם סשנים של ג'אז במועדונים קטנים, כמו המועדון של אילקה ואביבה רווה ביפו או במועדון "עומר כיאם", הם ניסו להתבלט בתעשייה. קמינסקי ניגן אז עם להקת התרנגולים, וגוטפריד ופיאמנטה ניסו את מזלם בחו"ל.
בעוד שלושתם מנגנים, יחד ולחוד, מוזיקה לריקודים לצד ג'אם סשנים של ג'אז במועדונים קטנים, כמו המועדון של אילקה ואביבה רווה ביפו או במועדון "עומר כיאם", הם ניסו להתבלט בתעשייה. קמינסקי ניגן אז עם להקת התרנגולים, וגוטפריד ופיאמנטה ניסו את מזלם בחו"ל.
"ב־1964 הייתי בהרכב 'כרמל קוורטט' עם אלברט, המתופף יוסי פפו לוי והבסיסט והזמר ג'ו ישראל ז"ל", אומר גוטפריד, "ניגנו במועדונים בחיפה ובעיקר במלון 'דן כרמל'. פתאום היה לי שיגעון שאנחנו צריכים לנסוע לחו"ל, כי לא היינו שם מעולם. ארגנתי צילומי תדמית ושכנעתי את אריס סאן להפיק לנו תקליטים. שלחתי מכתבים למפיקים בחו"ל עד שאיזה פראייר אחד, גרמני, שבדיעבד התגלה כאנטישמי, הזמין אותנו להופיע בגרמניה".
"היינו שם חצי שנה עד שהוא הפסיק לשלם לנו", מוסיף פיאמנטה. "כשביקשנו ממנו את הכסף הוא אמר לנו, 'אתם היהודים - צריך לעשות מכם סבונים'".
איך בכלל הכרתם את אריס סאן?
גוטפריד: "בכל שבת ניגנתי איתו במסעדת 'מנדרין' בירושלים וגם השתתפתי בהקלטות שלו. הוא היה נגן מצוין ואיש עלא כיפאק. תמיד נתן את כל הטיפים לנגנים של התזמורת ולא היה לוקח כלום לעצמו. אפילו כשהטיפים היו גבוהים יותר מהמשכורת".פיאמנטה: "עשיתי עיבודים לתקליטים שלו וגם לתקליט עם עליזה עזיקרי, שכלל את הלהיט 'נערה ממש אוצר'. בענייני כסף הוא היה בסדר גמור. בגלל שהייתי מבוקש באותה תקופה, הייתי דופק לו מחיר יקר והוא אף פעם לא התווכח איתי על התשלום".
גוטפריד: "בכל שבת ניגנתי איתו במסעדת 'מנדרין' בירושלים וגם השתתפתי בהקלטות שלו. הוא היה נגן מצוין ואיש עלא כיפאק. תמיד נתן את כל הטיפים לנגנים של התזמורת ולא היה לוקח כלום לעצמו. אפילו כשהטיפים היו גבוהים יותר מהמשכורת".פיאמנטה: "עשיתי עיבודים לתקליטים שלו וגם לתקליט עם עליזה עזיקרי, שכלל את הלהיט 'נערה ממש אוצר'. בענייני כסף הוא היה בסדר גמור. בגלל שהייתי מבוקש באותה תקופה, הייתי דופק לו מחיר יקר והוא אף פעם לא התווכח איתי על התשלום".
קמינסקי: "ניגנתי עם אריס בחלטורות יחד עם אלברט. בקיץ 1966 הקמתי את מועדון 'בר־ברים' בתל אביב. בימי ראשון ניגנו ג'אז ובשישי־שבת היינו מנגנים מוזיקה לריקודים, רוק ופופ. ארגנתי תזמורת, ודני היה בא במיוחד מירושלים כדי לנגן איתנו. הוא היה ישן אצלי בבית ובשבת בלילה היה חוזר הביתה. לאחר שההרכב הזה התמסמס, פניתי לאלברט שניגן עם אריס סאן במועדון 'זורבה' בתל אביב. אמרתי לו שאני רוצה להקים הרכב עם מוזיקאים מעולם הג'אז שינגן מוזיקה לריקודים, ושננסה להיכנס להקלטות ולהרוויח כסף. אמרתי לו שהוא ירוויח בסוף שבוע אחד ב'בר־ברים' כמעט כמו שהוא מרוויח אצל אריס - וכך היה".
ההרכב שהוקם בשנת 1968 נקרא "הברנשים של פיאמנטה". הוא שילב בין ג'אז לפופ מתקדם ונחשב לאחד ההרכבים פורצי הדרך בארץ. בנוסף לפיאמנטה שניגן בסקסופון ולקמינסקי שהיה על התופים, היו חברים בהרכב שמוליק ארוך (בס וגיטרה), זאב דיקוורט (סקסופון ושירה), עוזי מלמד (חצוצרה) וולריו סגל (קלידים). "בחרתי לקרוא להרכב על שם אלברט, כי הוא עשה את רוב העיבודים והיה דומיננטי ומאוד מפורסם באותה תקופה", מדגיש קמינסקי. "הרגשתי שהוא ראוי לכבוד הזה".
ההרכב ליווה את אבי טולדנו, עדנה גורן, ג'ו עמר, יפה ירקוני, אילנית, בעז שרעבי ואריק איינשטיין, שהיה מי שהעניק להם את הפרסום הראשוני. "זמן קצר אחרי שהתחלנו לנגן ב'בר־ברים', שיסל פנה אלינו והציע לנו להופיע עם אריק איינשטיין בסיבוב ההופעות שלו עם שירי האלבום 'מזל גדי'", משחזר קמינסקי, "הרווחנו 7־12 לירות להופעה. הן תועפות. היינו כוכבים".
"לעומת להקת הצ'רצ'ילים ושאר להקות הקצב שידעו לנגן רק רוק, אנחנו ידענו לעשות הכל: רוק, ג'אז וגם פופ", מבהיר פיאמנטה. "לכן היה לנו ביקוש יותר גדול".
תופרים חליפות
בשנת 1970 פיאמנטה עבד בחברה להפקת ג'ינגלים לפרסומות של שלמה ארצי ומיכאל תפוח. "הם נתנו לי שלוש שעות אולפן להקליט את הג'ינגלים, והייתי מסיים תוך חצי שעה", הוא מגלה. "בשעתיים וחצי הפנויות הכנסתי את ה'ברנשים' להקליט חומר מקורי. כל אחד מאיתנו הציע חומרים וחלק מהם הוקלטו. אהרל'ה הלחין קטע על חשיש, אבל בסוף לא רצה שנקליט אותו".
קמינסקי: "אלברט, כל הכבוד שאתה זוכר!".
בשנת 1970 פיאמנטה עבד בחברה להפקת ג'ינגלים לפרסומות של שלמה ארצי ומיכאל תפוח. "הם נתנו לי שלוש שעות אולפן להקליט את הג'ינגלים, והייתי מסיים תוך חצי שעה", הוא מגלה. "בשעתיים וחצי הפנויות הכנסתי את ה'ברנשים' להקליט חומר מקורי. כל אחד מאיתנו הציע חומרים וחלק מהם הוקלטו. אהרל'ה הלחין קטע על חשיש, אבל בסוף לא רצה שנקליט אותו".
קמינסקי: "אלברט, כל הכבוד שאתה זוכר!".
אחד התקליטונים שהוציאו ה"ברנשים" באותו סשן באולפן היה השיר "בדד" שיצר חבר ההרכב עוזי מלמד יחד עם חברו עמשי לוין. מי ששימש סולן היה זאב דיקוורט, שכיום מתגורר בניו זילנד. השיר בגרסת ה"ברנשים" לא הצליח, וזכה למעמד קלאסיקה כ־12 שנים לאחר מכן בביצוע של זהר ארגוב. "הגרסה של זהר נשמעת עבורי כמו פאזה אחרת, שיר אחר", מסביר פיאמנטה, "לדעתי, השירה של זאב הייתה רעה מאוד ב'בדד'. אם היה זמר ששר את זה יפה, זה היה מצליח יותר".
קמינסקי: "הכיוון היה אחר, אלברט. בגרסה שלנו זה היה שיר סלואו של סוף שנות ה־60, כמו של להקת הפלאטרס".
בשנת 1971 פנה פיאמנטה לאבשלום רובין, מנהל חברת התקליטים ישראדיסק. "הגעתי למשרד שלו בשביל לעשות עיבודים לאומנים שהיו חתומים בחברת התקליטים שלו, וכבדרך אגב הצעתי לו להוציא תקליט ג'אז", מספר פיאמנטה. "הוא זרם עם הרעיון ונתן לי 3,000 לירות לעשות זאת".
מי שניגנו בהרכב "הסדנה" היו פיאמנטה (כלי נשיפה), גוטפריד (פסנתר), ג'רי גרבל (תופים) וטדי קלינג (בס). תקליטם נשא את השם "מזרה ישראל יקבצנו", כשהוא נושא בתואר תקליט הג'אז האתני הראשון בישראל. "בזמן אמת התקליט לא הצליח ולא זכה להתייחסות, רק בשנים האחרונות הוא מקבל את ההערכה הראויה", אומר גוטפריד. "אבשלום היה איש מאוד נחמד, אבל בשנות ה־70 עזב את הארץ וברח לאנגליה. לפני שעזב הוא דאג לשרוף את כל התקליטייה שלו".
בשנות ה־70, בעוד גוטפריד מלווה אומנים קבועים כיהורם גאון ומייק בורשטיין, פיאמנטה וקמינסקי חרשו את כל פסטיבלי הזמר שהתקיימו בארץ: פסטיבל הזמר והפזמון, פסטיבל הזמר המזרחי, פסטיבל הזמר החסידי ופסטיבל שירי הילדים. "פעם מישהו אמר לי: כשאני צופה בטלוויזיה ורואה אותך, אני יודע שיש פסטיבל", צוחק קמינסקי.
"בסבנטיז הייתי המעבד התורן של המדינה בתקופת הפסטיבלים", מוסיף פיאמנטה. "כולם רצו שאעבד להם את השירים. למה? כי תמיד שלושת השירים שזכו במקומות הראשונים היו עיבודים שלי".
בשנת 1971 קיבל קמינסקי פנייה ישירה מאריק איינשטיין להקים הרכב שילווה אותו בהופעות. כשהוא חיפש נגנים להרכב, הוא נזכר בסקסופוניסט הרוסי שפגש בעבר: "ניגנתי בתחילת שנות ה־70 עם דני ב'מרתפי סורמלו' בירושלים. אחרי אחת ההופעות הגיע אלינו ירוסלב יעקובוביץ' עם בחור שלבש חליפה דהויה ונראה כמו דוד זקן. ירוסלב הציג אותו, אמר שקוראים לו רומן קונסמן, ושהוא סקסופוניסט מוכר מברית המועצות שנחת אתמול בארץ. רומן ניגן איתנו באותו הערב והחלטתי שבהרכב הבא שלי הוא ייקח חלק".
אבל כשפנה לקונסמן והציע לו להצטרף אליו להרכב, הוא נתקל בבעיה: הסקסופוניסט המוכשר ניגן בהרכב של יהורם גאון. "יהורם היה אז היריב הגדול של אריק", מסביר קמינסקי את הדרמה. "כשרציתי להוציא אותו מההפקה של יהורם ולצרף אותו להרכב שילווה את אריק, פניתי לאמרגן אברהם פשנל. הוא אמר שיהיה מוכן לשחרר את רומן אם אמצא לו מחליף. מצאתי מחליף, אבל אז נוצרה בעיה נוספת: לכל הנגנים של יהורם תפרו במיוחד את אותן חליפות, אלא שקונסמן היה איש קטן והמחליף היה גבוה ועבה. החליפה לא התאימה, אז ההפקה של אריק שילמה על חליפה עבור המחליף שלו, הכל כדי שרומן יצטרף אלינו".
ההרכב, שנשא את השם "הפלטינה", ליווה את איינשטיין בסיבוב ההופעות של האלבום "בדשא אצל אביגדור". במקביל עבדו חבריו גם עם תיקי דיין, חוה אלברשטיין, אסתר עופרים ועדנה גורן. הרכב הפלטינה הוציא שלושה אלבומים עם חומרים מקוריים ומורכבים שקונסמן עיבד מוזיקלית והלחין את רובם.
"היו לנו גם כמה הפקות שירדו מכורח הנסיבות", אומר קמינסקי, "ליווינו את חוה אלברשטיין בכמה הופעות יפות שנקטעו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. אחרי זה עשינו תוכנית עם תיקי דיין שנקטעה כי האמרגן והמפיק גיורא גודיק ברח מהארץ כשהוא חייב לנו כסף. אחת ההפקות שהכי נהניתי בהן הייתה כשעשינו סיבוב הופעות בארץ עם אגדת הבלוז ממפיס סלים. ההופעות שלנו עם אומנים היו בתקופות ביניים, כדי להחזיק כלכלית את הלהקה שלא תתפרק".
קשה להתפרנס רק מנגינה
מה מניע אתכם לנגן בימים אלה?
קמינסקי: "צריך להיות משהו שיניע אותנו לא לנגן, אתה מבין? זה החיים שלנו. דני עורך דין, אלברט מעבד, אני מתופף. אנחנו לא עושים משהו אחר".
גוטפריד: "אנחנו נגנים!".
פיאמנטה: "כמו שתראה מישהו מתפלל ולא תשאל אותו למה אתה מתפלל. זה חלק מהחיים. המוזיקה אף פעם לא הייתה עבורי מתוך שיקולים של פרנסה".
קמינסקי: "אני לא מתפרנס מג'אז. להפך, כשאני הולך לנגן ג'אז, אני משלם יותר ממה שאני מרוויח. אני משלם לנגנים, לאלה שסוחבים את הכלים, ואם הנגנים לא מרוויחים מספיק אני מוסיף להם מהכיס שלי".
קמינסקי: "צריך להיות משהו שיניע אותנו לא לנגן, אתה מבין? זה החיים שלנו. דני עורך דין, אלברט מעבד, אני מתופף. אנחנו לא עושים משהו אחר".
גוטפריד: "אנחנו נגנים!".
פיאמנטה: "כמו שתראה מישהו מתפלל ולא תשאל אותו למה אתה מתפלל. זה חלק מהחיים. המוזיקה אף פעם לא הייתה עבורי מתוך שיקולים של פרנסה".
קמינסקי: "אני לא מתפרנס מג'אז. להפך, כשאני הולך לנגן ג'אז, אני משלם יותר ממה שאני מרוויח. אני משלם לנגנים, לאלה שסוחבים את הכלים, ואם הנגנים לא מרוויחים מספיק אני מוסיף להם מהכיס שלי".
אתם עוד מתאמנים כל יום?
פיאמנטה: "יש מוזיקאים מבוגרים שממשיכים לנגן, ויש מוזיקאים מבוגרים שממשיכים להתאמן ולהתקדם. אני תמיד לומד ושואף להתקדם ואובססיבי בנגינה. יש לי בשביל מה לקום בבוקר, אני קם בשביל לנגן. אני מהזן הנדיר שאחרי גיל 70 מתאמן כמו ילד בן 14".
קמינסקי: "אני מתאמן כל הזמן. כל יום מינימום שעה על התופים".
פיאמנטה: "יש מוזיקאים מבוגרים שממשיכים לנגן, ויש מוזיקאים מבוגרים שממשיכים להתאמן ולהתקדם. אני תמיד לומד ושואף להתקדם ואובססיבי בנגינה. יש לי בשביל מה לקום בבוקר, אני קם בשביל לנגן. אני מהזן הנדיר שאחרי גיל 70 מתאמן כמו ילד בן 14".
קמינסקי: "אני מתאמן כל הזמן. כל יום מינימום שעה על התופים".
לאילו אומנים ישראלים אתם אוהבים להאזין כיום?
גוטפריד: "אני לא מתחבר למה שיש כיום. אני לא רוצה לדבר סרה חלילה, אבל אני רואה מישהו כמו עומר אדם שהוא זמר בינוני, נראה על הבמה כמו דובי, ולא מבין מה מתלהבים ממנו ומה הגדולה שלו. אייל גולן למשל יותר מוצלח ממנו מבחינה קולית".
קמינסקי: "כיום מוזיקה אתנית זה טרנד, אבל אנחנו האזנו לה כשעוד לא ידעו בארץ מה זה. תמיד הקדמנו את זמננו".
גוטפריד: "אני לא מתחבר למה שיש כיום. אני לא רוצה לדבר סרה חלילה, אבל אני רואה מישהו כמו עומר אדם שהוא זמר בינוני, נראה על הבמה כמו דובי, ולא מבין מה מתלהבים ממנו ומה הגדולה שלו. אייל גולן למשל יותר מוצלח ממנו מבחינה קולית".
קמינסקי: "כיום מוזיקה אתנית זה טרנד, אבל אנחנו האזנו לה כשעוד לא ידעו בארץ מה זה. תמיד הקדמנו את זמננו".
מה דעתכם על מקומו של הג'אז בארץ בימים אלו?
גוטפריד: "בישראל הג'אז זז קצת בפיגור. הדבר הכי חשוב שקרה לג'אז המקומי הוא הלימוד. בתקופה שלנו לא היה בית ספר אחד שלימד את הז'אנר, וכיום יש כמה בתי ספר כאלה. פעם ללמוד בחו"ל היה חלום, כיום זה יותר נגיש".
גוטפריד: "בישראל הג'אז זז קצת בפיגור. הדבר הכי חשוב שקרה לג'אז המקומי הוא הלימוד. בתקופה שלנו לא היה בית ספר אחד שלימד את הז'אנר, וכיום יש כמה בתי ספר כאלה. פעם ללמוד בחו"ל היה חלום, כיום זה יותר נגיש".
קמינסקי: "יהודים היו תמיד במקום חשוב בג'אז העולמי. ברגע שהז'אנר התחיל לתפוס בישראל, חזרו מורים מאוניברסיטת ברקלי לארץ ופתחו בתי ספר, ולכן יש נגני ג'אז ישראלים שמצליחים בעולם".
פיאמנטה: "בעיניי יש יתרון עצום לנגינה ספונטנית ואינטואיטיבית, ללא ידע טכני. בבית ספר למוזיקה עוד עשרות אנשים לומדים לנגן בצורה דומה והכל נשמע דומה, אבל אם זורקים אותך למים, תמצא דרך לצאת מהם וכך תפתח ייחודיות".
מה אתם חושבים על מצב המוזיקאים בארץ?
גוטפריד: "יש מוזיקאים שיודעים לנגן על כמה כלים, מקימים אולפן בבית ומפיקים שירים בז'אנר הפופ והים תיכוני. מי מהם שהתמזל מזלו וזמר מוכר לקח שיר שלו, עושה סכומי עתק. אבל אם אתה מנגן ולא יוצר שירים, תקבל בקושי כמה עשרות אלפי שקלים בשנה מתמלוגים. קשה להתפרנס רק מנגינה בהופעות. אם אתה גם כותב וגם מפיק וגם מנגן תוכל להתפרנס".
פיאמנטה: "אף אמא לא רוצה שהבן שלה יהיה מוזיקאי".
גוטפריד: "יש מוזיקאים שיודעים לנגן על כמה כלים, מקימים אולפן בבית ומפיקים שירים בז'אנר הפופ והים תיכוני. מי מהם שהתמזל מזלו וזמר מוכר לקח שיר שלו, עושה סכומי עתק. אבל אם אתה מנגן ולא יוצר שירים, תקבל בקושי כמה עשרות אלפי שקלים בשנה מתמלוגים. קשה להתפרנס רק מנגינה בהופעות. אם אתה גם כותב וגם מפיק וגם מנגן תוכל להתפרנס".
פיאמנטה: "אף אמא לא רוצה שהבן שלה יהיה מוזיקאי".
המפגש הסתיים כשכל אחד מהם הזמין את השניים האחרים להופעה הקרובה שלו. סביר להניח שכשייפגשו בהופעות, תוכלו לשמוע אותם משחזרים את הקסם שיצרו יחד בסיקסטיז.