השיר Women Of The World Unite - של יעל דקלבאום, השתחרר לאוויר בדיוק ביום האישה הבינלאומי, אבל כשיר הנושא של אלבום שלם שכותרתו זהה, הוא ממש לא מוגבל ליום האישה הבינלאומי, שכן, האלבום מוקדש להתעוררות הנשית הגלובלית של ימינו.

את השיר דקלבאום כתבה באנגלית והוא הולחן על ידה עם אדם בן אמיתי (שגם הפיק מוזיקלית). "אנחנו לא מצליחים לקרוא יותר את העתיד", היא אומרת. "אנחנו חיים בתקופה כאוטית. אני יכולה להתחבר בקלות לזמנים כאלה, כי מלכתחילה, האמונה שלי היא שאני לא באמת יכולה לדעת כלום, ואין לי שליטה".

במיוחד לא על מגיפת הקורונה.
"לגבי הקורונה הזאת, אני חושבת שזה מכניס אנשים לאיזושהי התבוננות. מעבר למקום הקשה ולהתמודדות עם המחלה עצמה, יש את הממד של ההתבוננות, שאנשים נכנסים לבידוד. יש לזה גם יתרונות. זה עוצר - או מאט - את הרס האקלים שאנחנו גורמים. זה באמת זמן כזה של להסתכל סביב, ולהבין שיש כוחות חזקים שפועלים, ואנחנו לא ממש ב־100% של שליטה פה על הדברים. הדבר הזה גם מתחבר לי מאוד לנשיות. יש בזה איזושהי מידה של התמסרות וקריאה להקשיב, להקשיב, לכוחות יותר גדולים של טבע, שפועלים ומכוונים אותנו. יש בזה את הממד הרוחני. אפשר להתחבר לזה. אפשר גם לא". 

על פי מילות השיר, את תולה את המהפכה המיוחלת בנשים. מה עם הגברים? 
"אה, בטח. יש משפט בשיר שאומר: Calling all our sisters – Unite! And magnificent brothers – Unite. הגברים לחלוטין בתמונה. להגיד לך את האמת. עכשיו, עם הקורונה, אני כבר לא בטוחה שהמהפכה תלויה בבני אדם. מדובר במהפכה תודעתית־טרנספורמטיבית של בני האדם. אנחנו יכולים להתעורר, או לא להתעורר, ולהתחיל להיטיב אחד עם השני. עם הטבע. עם עצמנו. להיכנס לעידן של ריפוי. אני מאמינה בנשים כמפתח לשינוי, אבל זה לא המפתח היחיד. לפיד הנשים שאני מחזיקה, הוא לא הלפיד היחיד. זה הלפיד שאני מרגישה שאני צריכה להיות אחראית עליו. יש הרבה אספקטים וממדים. אין דרך אחת. אבל הנשיות היא הדרך שבה אני מתמקדת, חווה ורואה, גם כאישה שצעדה עם נשים בכל העולם בשלוש השנים האחרונות: בספרד, באיטליה, בברזיל, בגרמניה, בשוודיה, בוושינגטון, בבוסטון, באפריקה. חוויתי את ההתעוררות הזאת בצעדות נשים על בשרי. גם בתנועת 'נשים עושות שלום' בישראל צעדתי עם נשים פלסטיניות. מאוד מאמינה בכוח הזה. גם כשפגשתי את ליימה בואי מליבריה, זוכת פרס נובל לשלום, שבאה לצעוד איתנו ב־2016 ב'מצעד התקווה'. בואי הנהיגה את המאבק של נשות ליבריה לעצירת מלחמת אזרחים שנמשכה 13 שנה, כי הנשים התאחדו והחליטו שדי. זה שינה לי את החיים, והתפקיד שלי הוא לספר ולשיר את זה".

עד היום הכרתי את המשפט: פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם. איתך זה כבר יותר: פתאום קמה אישה ומרגישה שהיא עולם. מאיפה זה מגיע?
"זה לא התפקיד שלי להרים את המהפכה. המהפכה קמה. אני בסך הכל נותנת לה פסקול, וחשוב לי לתת לה פסקול. הדבר הזה קורה. אלה מילים גדולות. קשה לי להעיד. מעניין אותי כאמנית איך נשים מכל רובדי החברה מתעוררות ונכנסות לעמדות כוח, ומבינות את החשיבות של השתתפות הנשים בניהול העולם, בכל הזירות – הדתיות, הכלכליות, הפוליטיות, הרוחניות. חשוב לי כאמנית לשפוך אור על הדבר הזה ועל החגיגה בלב שלי. זאת תנועה חיובית שהיא לטובת האנושות. אני לא רואה בזה כמשהו שיוצא נגד גברים. זה משהו שמחבק את האנושות ככלל. ואני שמחה להיות חלק מהתנועה הזאת בזמנים האלה". 

מאמינה שהמוזיקה יכולה לשנות משהו בעולם, או את העולם?
"כן. אבל לא לבדה. אני מאמינה בשילוב הכלים. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד, ולכל אחד מהתפקידים האלה יש ערך בתהליך הטרנספורמטיבי שאנחנו עוברים. מוזיקה היא כמו הרוח שנושבת במפרשי ספינת הטרנספורמציה שלנו. המפרשים האלה וכל תחזוק התנועה שלנו קדימה, היא על ידי כולנו. בכל הרבדים. ממדע עד לפוליטיקה והפילוסופיה. לכל דבר יש את המקום והתפקיד שלו, בשביל שנוכל להיטיב, להתקדם ולהניע מערכת אנושית שמיטיבה". 

את לא שואלת את עצמך לפעמים: בשביל מי אני עמלה?
"לפעמים אני מרגישה מתוסכלת, בעיקר כשאני פוגשת את המציאות כפי שהיא, והכי הרבה כשאני תולה את ההרגשה הפנימית שלי במציאות כפי שהיא. העבודה שלי היא קודם כל ליצור את הדברים שאני מדברת עליהם – בתוכי. אין לי מה להתייאש. להפך. אני כל הזמן עובדת על המקום הזה בתוכי. אני מאמינה שאני חלקיק מתוך קיום של מיליוני אנשים, והתפקיד שלי, אם אני רוצה להיטיב, הוא דבר ראשון לייצר אותה, לצייר אותה ולהגשים אותה בתוך העולם הפנימי שלי. המציאות הזאת פחות זמינה אם אתה הולך לחפש אותה בחדשות. כי החדשות, כרגע, לא מדברות את השפה הזאת. החדשות מחזקות את השפה הישנה. אני שייכת להווה, אבל השפה שאני לומדת כרגע לדבר היא שפת העתיד, והיא השפה שתדובר יותר ויותר. בגלל זה יש לי תקווה". 

את נשמעת אופטימית.
"כן. אני אופטימית. אני רוצה אך טוב בשביל כולם. והרצון העמוק שלי הוא שנמצא את הדרך אל הטוב שבנו. אני עושה את זה מאהבה ותשוקה עמוקה ולא בגלל שאני מרגישה שאני בשליחות. הבנתי שלהיות בטוב, זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות. עוד משהו שהבנתי, שזאת לא משימה קלה בכלל. רק המשפטים 'להיות בטוב' או 'תן חיוך הכול לטובה' - זה לא מספיק. הפכתי למאמינה גדולה ביכולת הריפוי שלנו את עצמנו ואחד את השני. הרבה פעמים דברים שמתפרשים כלא טובים שקורים לי - לפחות מהניסיון שלי - אפשר לקחת לכל מיני מקומות. ולפעמים דברים שלא נראים טוב, הם לטובה. תלוי איך מסתכלים על זה, ולאן לוקחים את זה. נורא קשה לשלוט בהתרחשויות. הדבר היחיד שאפשר לטפל בו, הוא הגינה הפנימית־תודעתית שקיימת בתוכי, ועם זה אני עובדת יום יום".