דודו אהרון פתח את השבוע הראשון של החזרה לשגרה חדשה עם שיר חדש – "סליחה", בלדה שקטה שכתב נעם חורב והלחין אלון פרץ. השיר נשמע לי די מפוספס מהסיבה שאמנם הטקסט המלנכולי תפור למידות קולו של אהרון אבל הלחן די משעמם וגנרי ללא פזמון קליט ולא מתרומם כל כך, הביצוע של אהרון הוא טכני ולא מצליח להעביר את הרגש ולא ממצה את הפוטנציאל שבשיר.
טליסמאן והראל סקעת חברו יחד לשיר משותף – "רוצה לחזור". דעתי על השיר די חצויה: מצד אחד הטקסט חזק, עוצמתי ומתאר מציאות נוסטלגית ורווי בכמיהה לימים עברו של יום תום ונאיביות. מצד שני, השילוב של סקעת לא כל כך בא לידי ביטוי בפזמון שהוא יותר חלש מהבתים, חוסר איזון שמונע מהשיר באמת להתפוצץ באוזן ודי פוגם בו, לטעמי. ציפיתי ליותר.
להקת "כנסיית השכל" חוזרת לשגרה עם שיר חדש – "רחוב המפסידים" שמקבל משמעות נוספת בימים של מחאות והפגנות חברתיות, מכות כלכליות ואבטלה כבדה שהביאה עמה הקורונה.
השיר תופס את האוזן משמיעה ראשונה, הן בשל הטקסט שמתאר בצורה אספקלרית למדי את המציאות שלנו כנעים בין אי ודאות לשיגעון עם אינספור שאלות ותקווה אחת בלב ליום ה"גאולה", והן בשל המלודיה המתקתקה והכה טיפוסית לכנסייה שכובשת את הלב.
עומרי סבח ("עד המדבר", "לאן שהרוח תיקח") הסתגר באולפנו הביתי בזמן הסגר והבידוד ותיעל את התקופה הזו ליצירה כשהסנונית הראשונה של הקיץ הקרוב עבורו הוא השיר "עוד כאן", פופ אישי, רומנטי ומלנכולי (על אף שהמסכות שבקליפ די מקלקלות את האווירה) עם פזמון קליט ונוגע מלא בכנות ורגש.
אל סשה דניאל התוודענו עוד כסשה גרישקוב שכבשה מדינה שלמה בעונתה השנייה של תכנית הריאליטי-מוזיקלי הראשונה בישראל: "כוכב נולד". אחרי שנים של יצירה, הופעות וחקר בארצות הברית ואחרי מיני אלבום והקלטות עם הדואו Sasha And The Bear, מוציאה דניאל את Ti-Ti שדי סקרן אותי לשמוע אותי.
השיר, הנוטה לכיוון האלקטרו דרים פופ הוא הדבר הכי רחוק מלהתחקות אחר מיינסטרים מסחרי: יש בו אמירה אישית על התקופה שעוברת על סשה ועל כולנו, יש בו ניסיונות מוזיקליים מלאי תעוזה (חלקם טיפה לא מגובשים אך זה לא מונע מהם להוסיף עושר קסום למכלול השלם) ובעיקר יש בו זמרת ויוצרת שלאט לאט חושפת את החומות היצירתיים שבה ומגלה לנו מחדש מדוע התאהבנו בה לראשונה.
זה מסוג השירים שבישראל אמנם ייקח להם יותר זמן להתעכל לאוזניים המקומיות מאשר בחו"ל ולכן העובדה שדניאל השכילה לכוון אותו לשוק הבינלאומי (כמו שעשתה עד כה) היא הנכונה ביותר עבורה ובעיקר עבור השיר שראוי להישמע.
שלמה מזרחי נחשב לאחד הגיטריסטים והרוקרים המיתולוגיים בישראל (וזכה לכינוי "ג'ימי הנדריקס" הישראלי): מי שייסד את להקת "הבמה החשמלית" הירושלמית שהניחה אבן יסוד במוזיקה המקומית, ליווה וניגן בהקלטות של מיטב האמנים ופצח בקריירה בינלאומית די מוצלחת (ואף זכה להיות מונצח בשיר "כמה יוסי" של ברי סחרוף) כשהוא משפיע על דור של אמנים, ממשיך ליצור ולפעול גם כיום במלוא המרץ.
מה שאני אוהב במזרחי זו העובדה שהוא הולך עם האמת האמנותית והמוזיקלית שלו עד הסוף, לא מוותר ולא נכנע לתכתיבים שנכפים עליו כיוצר "וותיק", אלא ממשיך לחשוב מחוץ לקופסא ולהתמקד ביצירות מורכבות שראויות לקבל במה ככל האפשר.
שירו החדש – "כנרת אהובתי" שיוצא בימים של אחדות לאומית (אני רוצה להאמין, לפחות) הוא שיר אהבה ארצישראלי רומנטי ויפהפה עם סולואי גיטרה מכשפים, מנגינה מהסוג הנוסטלגי והיפהפה שכבר לא שומעים כיום (וחבל) ברוק המקומי ומוציא את מזרחי כמי שכוחו עדיין במותניו, כשהוא משאיר בלב טעם של עוד.
במה חדשה: להקת "בלוברי" – Breakwater
להקת "בלוברי" היא להקת תיכוניסטים בני 17 ממודיעין שיוצרת רוק טינאייג'רי חדש, מרענן ומחוספס ששירה הקודם Heliocentric כבש את הפלייליסטים. לאחרונה שחררה הלהקה את Breakwater שמושך ומסקרן את האוזן להמשיך לגמוע עוד ועוד מהצלילים, הן בשל ההרמוניות הנהדרות, ייבובי הגיטרה המעולים ופייר? אלמלא הקומוניקט, לא הייתי יודע שהלהקה ישראלית כי היא נשמעת Pure חו"ל.