הרבה סופרלטיבים נשפכו לאורך השנים על הביטלס, אבל איש מעולם לא חשד בהם בהיותם להקת מחאה. בעוד שבני דורם הרבו להתעסק בפוליטיקה, כמו הרולינג סטונס עם "Street Fighting Man" שהביע תמיכה במרד הסטודנטים בפריז, הרביעייה מליברפול העדיפה לרוב לשיר מסרים קונצנזואליים בסגנון "All You Need Is Love". ב-1968 ג'ון לנון אף כתב את השיר "מהפכה", שלמרות שמו הלוחמני ביטא מסר הפוך, לעג למפגינים למיניהם ברחבי העולם וקרא להם להימנע ממחאות אלימות.

אלא שבאותה שנה, במסגרת האלבום הלבן והכפול, הוציאו הביטלס את השיר שהוא כנראה הפוליטי ביותר בתולדותיהם. אלא שהמסר הנוקב הוסווה כל כך חזק בטקסט חביב ובמוזיקה קליטה, שרבים פספסו אותו והוא אף נחשב במשך שנים כאחד השירים המטופשים ברפרטואר של ארבעת המופלאים.

הסיפור מתחיל באביב של 1968. בפריז, כאמור, הסטודנטים עולים על הבריקדות, הטנקים הסובייטים פולשים לפראג, בארצות הברית נרצח מרטין לותר קינג, וגם בבריטניה יש תסיסה פוליטית. בשנות השישים הגיעו לממלכה גלי הגירה מסיביים מהקולוניות לשעבר באפריקה, באסיה ובאיים הקריביים, וכמו בהרבה מקומות בעולם, היו מי שראו את זה בעין לא יפה וחשו איום על האוכלוסיה הלבנה. אחד מהם היה אנוך פאוול-פוליטיקאי מהמפלגה השמרנית, שבעברו כיהן כשר הבריאות, ובאותן שנים ישב עם מפלגתו באופוזיציה.

ב-20 באפריל נאם פאוול, במסגרת כנס של המפלגה בברמינגהאם, את מה שלנצח ייזכר כנאום "נהרות הדם". פאוול שרטט תרחיש אימים של השפעות ההגירה על החברה הבריטית: אלימות, מוות ופשיעה. הוא איים כי הצעירים הלבנים יעזבו את המדינה בתוך עשור. באחת המניפולציות הציניות ביותר שניתן להעלות על הדעת, הוא סיפר על מכתב ששלחה לו תושבת מחוז נורת'אמברלנד בצפון אנגליה, ששכלה את בעלה ואת שני בניה במלחמת העולם השנייה, ובו כתבה כי היא מתפרנסת מהשכרת דירה, אלא שמאז שמהגרים עברו לגור ברחוב בו הדירה נמצאת, איש לא מעוניין לשכור אותה.

התגובות לנאום היו מעורבות. היו מי שראו בפאוול דובר דברי אמת, זה שאומר את מה שכולם חושבים אך מתביישים להגיד. אבל כמובן שהיו גם תגובות נזעמות, ולא רק מהצד הליברלי של המפה. יו"ר מפלגתו של פאוול, אדוארד הית', שלימים ייבחר כראש הממשלה, החליט להדיח אותו מתפקידו כשר הביטחון בממשלת הצללים של האופוזיציה בשל דבריו הגזעניים.

כאן נכנס לתמונה פול מקרטני. באותו שלב היה לו לחן שכתב בתחילת 1968, לפני נאומו של פאוול, בזמן שהותם של הביטלס ברישיקש, הודו. אחרי שחזרו ואחרי שהנאום יצר את המהומה שיצר, השיר החל לקבל כיוון. בתחילה, מקרטני כתב מילים. הוא שאל מחברו, המוזיקאי הניגרי ג'ימי סקוט, את הביטוי "אובלדי אובלדה", ביטוי בניב אפריקאי שמשמעו "החיים נמשכים". לאחר מכן הוא בחר לקרוא לגיבור השיר דזמונד, על שם זמר הרגאיי הג'מייקני דזמונד דקר שהיה פעיל באותה תקופה. לבסוף, השיר הולבש בעיבוד ובמקצב שהזכירו את הסגנון המוזיקלי הג'מייקני, סקא. וכך, לתוך האלבום החדש של הלהקה הפופולרית בעולם השתחל שיר שכולו מחווה לתרבות השחורה.

גם את הטקסט הקליל והאופטימי, על דזמונד ובת זוגו מולי, ניתן לפרש כתמונת מראה לדבריו הגזעניים של פאוול: צמד מהגרים שנהנים וחוגגים את החיים בבריטניה הליברלית. מקרטני מעולם לא הודה במפורש שזו הייתה כוונתו, אך הפרשנות הזו הפכה ברבות השנים למקובלת.

כאמור, השיר לא בהכרח זכה ליחס רציני. ג'ון לנון תיעב אותו (אם כי הוא אחראי לנעימת הפסנתר המפורסמת הפותחת אותו), ואף הטיל וטו על האפשרות שהביטלס יוציאו אותו כסינגל. מי שכן הוציאה אותו כסינגל הייתה להקת המרמלדה, שביצעה גרסת כיסוי זמן קצרצר לאחר שהמקור התפרסם באלבום הלבן, וזכתה להצלחה גדולה. עם השנים, הוא "זכה" למעמד של אחד משירי השטות של הביטלס, בדומה ל"צוללת צהובה", "Good Day Sunshine" או "עוגת דבש פראית", על אף שהיה מתוחכם מהם בהרבה.

סיומו של הסיפור הוא טוב, יחסית: כידוע, בריטניה נחשבת לדוגמה מוצלחת יחסית של קליטת הגירה במערב. במשך השנים היו משברים ומתחים פוליטיים וחברתיים, אבל חזון האימים של פאוול לא התגשם ונהרות של דם לא נשפכו ברחובות. פאוול עצמו המשיך לכהן עד סוף שנות השמונים כחבר פרלמנט, אך לא חזר לתפקיד שר, גם כשמפלגתו שבה לשלטון ב-1979. הוא הלך לעולמו בפברואר 1998, ונחשב היום ליקירם של זרמים חברתיים שמרניים מסוימים.

ומה לגבי השיר? ניתן להתווכח האם המחאה שלו הייתה אפקטיבית. המצדדים יאמרו ששיר קליט של הלהקה הגדולה מכולן, שאין כמעט איש בעולם המערבי שלא יכול לזמזם מתוך שינה את פזמונו המוכר, הוא תשובה ניצחת לנאומו של פאוול. מהפכת קטיפה, אם תרצו. במקום להשיב בזעם לדבריו הגזעניים, הוא מציע לחגוג את החיים ואת האינטגרציה של המהגרים במדינה.

המקטרגים יאמרו שמתקתקותו של השיר גרמה למסר הפוליטי שלו לאבד את כל העוקץ. מוזיקה פופולרית אמנם לא אמורה להיות פוליטית, אבל ישנן דוגמאות מוצלחות לשירים שהביעו מחאה באופן הרבה יותר בולט וישיר, ובכל זאת זכו להצלחה. בנוסף, ניתן לומר שלמקרטני הלבן היה נוח לחגוג ולשמוח, אבל המהגרים עצמם, קורבנות הגזענות, חשו מן הסתם יותר זעם מאשר עליצות.

בשתי הגישות יש מן ההיגיון, והדיון הזה הופך רלוונטי במיוחד לאור המהומות בשבוע האחרון בארצות הברית בעקבות הריגתו של ג'ורג' פלויד, והוויכוח הציבורי בין אלו שטוענים שאלימות המפגינים פוגעת במחאתם הצודקת, לאלו שגורסים כי שינוי חברתי לא יכול להתבצע בנעימים. כך או כך, "אובלדי אובלדה" הוא שיעור מעניין ביחסים בין מוזיקה, פוליטיקה ומחאה.