"אין לי פייסבוק, אין לי אינסטגרם. אני לא קוראת טוקבקים כשמתפרסמות כתבות עליי ואפילו לא לוקחת איתי את הטלפון כשאני יוצאת מהבית", מספרת הזמרת מזי כהן בראיון נדיר. "אני מנותקת מהעניין, זה חלק מהאופי שלי וטוב לי כך".
במשך שנים רבות העלימה את עצמה כהן, אחת הזמרות המשובחות והמוערכות בישראל, מעין הציבור והתרחקה כמו מאש מראיונות לכלי התקשורת. היא אומנם מעולם לא נטשה את הבמות ועדיין מופיעה עם אלון אולארצ'יק ודני סנדרסון וגידי גוב, חבריה ללהקת גזוז, אבל לא תמצאו אותה מתארחת בתוכניות טלוויזיה או מתראיינת לרדיו. "אני לא רודפת אחרי אור הזרקורים, זה אף פעם לא קרץ לי", היא אומרת ומסבירה - "אני ביישנית".
לשמחתי כשפניתי לכהן והצעתי לה להתראיין, היא השיבה בחיוב והסכימה לחזור אל הרגעים החשובים בקריירה שלה ולשתף בתוכניות העתידיות שלה.
את מרוצה מהמקום שבו את נמצאת?
"כן, טוב לי איפה שאני. טוב לי להופיע עם דני, גידי ואלון. אני אוהבת להקליט ולהופיע, אבל אני גם אוהבת להיות מאחורי הקלעים: להלחין, לעשות עיבודים, להפיק. זה מה שאני עושה עכשיו וזה מה שמרגש אותי, וכיף לי מאוד".
בימים אלה יצאו לאור שני שירים חדשים שבהם כהן השתתפה. הראשון הוא "איך אתה מסתדר", שבו חברה למוזיקאי הוותיק הנרי ברטר. "הנרי, ששנים הקלטתי איתו ג'ינגלים, צלצל אליי אחרי תקופה שבה הרבה זמן לא היינו בקשר וביקש שאשיר איתו דואט", היא מספרת. "מיד הסכמתי, אני מאוד אוהבת אותו ועל אף שלא דיברנו יובלות, זה הרגיש כאילו רק אתמול התראינו". השני הוא שיר שיצרה יחד עם בן זוגה המוזיקאי וחבר להקת תיסלם יושי שדה ועם היוצר חיים שטנגר - "אהבה סולחת", אותו מבצע שדה.
לא בוער בך להוציא שיר סולו?
"כן, ואני עושה את זה. אני מוציאה כל כמה זמן משהו. הוצאתי לפני מספר חודשים את השיר 'סוף אוגוסט' אחרי הרבה זמן שלא הוצאתי שיר חדש, ובימי הקורונה יושי ואני כתבנו לא מעט שירים, אז יש דברים בקנה".
כן, תיקחו אותה
כהן (62) נולדה וגדלה בירושלים לאב בולגרי ולאם תימנייה. "כשהייתי בת 9 הוריי התגרשו, ואני ושני אחיי חיינו בשכונת עין כרם עם אבי זכרו לברכה, שהיה בשבילנו גם אבא וגם אמא", היא מספרת. את כישרון השירה והמשחק גילתה, לדבריה, בגיל צעיר מאוד. "כבר בגיל שנתיים הייתי המצחיקנית של המשפחה", היא אומרת. "אני זוכרת ערבי שישי שבהם היינו יושבים אצל סבתי ושרים שירים כמו 'יא ירח' של להקת הנח"ל. בבית הספר הייתי שרה בימי זיכרון ובאירועי חגים".
בשנת 1973, בהיותה בת 14, זכתה לעלות על הבמה בפעם הראשונה. "זה היה בפסטיבל כישרונות צעירים בבנייני האומה בירושלים", היא נזכרת. "שרתי את 'אי שם' של אילנית וזכיתי במקום הראשון. אחרי הזכייה הייתי צריכה לנסוע עם להקת ריקודי עם להופעות בחו"ל, אבל לא נסעתי. אני לא יודעת בדיוק למה, כנראה פחדתי".
אולי הפחד הזה הוא שגרם לכהן להניח בצד את משיכתה לבמה ולשירה. בשנת 1977 התגייסה לצה"ל ושירתה כמרכזנית בבסיס חיל האוויר בחצרים. "לא רציתי להופיע", היא אומרת. "לא הייתה לי סיבה מיוחדת לכך. במקום לנסות להיבחן ללהקה צבאית ביקשתי לעשות טירונות בחיל האוויר ולשמש במקצוע לא מחייב כל כך כמו מרכזנית. כשהתחלתי את הטירונות הייתי שרה מדי לילה לבנות באוהל את 'נומי נומי' ומצחיקה אותן עם תנועות משעשעות. אחת מהבנות שהיו איתי בטירונות הלכה על דעת עצמה למפקד ואמרה לו: 'אני רוצה שמזי תיקח יום חופש ותיבחן ללהקה צבאית'. היא הראתה לי את המודעה מהעיתון שבה נכתב על האודישנים, אבל אמרתי לה: 'בשום פנים ואופן לא! אני אוהבת להצחיק רק את הסובבים אותי! ללהקה צבאית אני לא הולכת!'. אבל היא התעקשה, אז בסוף הגעתי לאודישנים והיו שם איזה 200 נבחנים".
מה שרת?
"שרתי את 'שיר היונה' של נתנאלה ועוד איזה שיר של קרול קינג ונתתי קטע משחק של שייקספיר. חשבתי שחמשת השופטים שבחנו אותי יפסיקו אותי אחרי ארבע שורות ויעיפו אותי, אבל זה לא קרה. ככה מצאתי את עצמי בצוות הווי פיקוד מרכז".
כהן השתתפה לצד אומנים כמו יואל לרנר ויעל עמית בתוכנית של הלהקה הצבאית "שירי ירושלים", שכללה את הקלאסיקה "שומר החומות". "היינו שש בנות בצוות, ובסוף כל הופעה היינו עושים ג'אמים של שירי סול וג'אז לחבר'ה", משחזרת כהן, "כולם, חיילים ומפקדים, היו יושבים ושומעים אותנו שרות עד שלוש לפנות בוקר".
בשנת 1978, כשעמדה לפני שחרור, החלו לעלות חששות: "פחדתי מה יהיה אחרי השחרור. לא ידעתי מי ייקח אותי ומה אעשה. היה אז רק ערוץ אחד בטלוויזיה, והלהקות כבר לא היו בשיא כמו בעשור הקודם. הייתה אישה נחמדה בשם שרית מצוות הווי ובידור שאהבה אותי ורצתה לעזור לי להשתלב באזרחות. יום אחד היא צלצלה והציעה לי להצטרף ללהקת האחים והאחיות. לא רציתי. אחרי זה היא הציעה לי להצטרף לשוקולד מנטה מסטיק, וגם לא רציתי. בסוף היא שאלה אותי: 'מה דעתך על דני סנדרסון? הוא מקים להקה חדשה'. שאלתי אותה: 'מי זה?', כי לא הכרתי אותו בשם. אבל אז היא אמרה לי שהוא מלהקת כוורת וקישרתי למי היא התכוונה, כי כוורת היו מבחינתי כמו הביטלס, אז אמרתי לה שתסדר לי פגישה'".
בעודה מתפרנסת מהקלטת ג'ינגלים לפרסומות זמן קצר לפני השחרור, פגשה כהן לראשונה את סנדרסון. "קבעתי את מקום המפגש עם סנדרסון וכמו איזו מקצוענית הבאתי איתי גיטריסט שלי ועשיתי איתו חזרות לקראת המפגש", היא מספרת. "דני הגיע עם אשתו נעמי ז"ל ושרתי שירים של קרול קינג. הם התלהבו ממני. שמעתי את נעמי אומרת לדני: 'כן, כן, תיקח אותה!'. כך הצטרפתי לגזוז".
תודה לבחורה מהטירונות
להקת גזוז פעלה שנה אחת בלבד כשלצד כהן כסולנית היו חברים בהרכב גם סנדרסון, גידי גוב, מוטי דיכנה ועוד חמישה נגנים. על אף אורך חייה הקצר, הלהקה סיפקה להיטי ענק בהם "היא לא תדע", "רוני", "אמא ודני", "תשע בכיכר", "מילים יפות" ו"חללית", שבו בלטה כהן במיוחד כסולנית. "הייתי הבחורה היחידה בלהקה הזו ונהניתי מאוד מהעשייה. למדתי ועדיין אני ממשיכה ללמוד המון מדני ומגידי. הם אנשים מדהימים", היא אומרת. "הודיתי לאלוקים שאני בתוך כזה דבר. פתאום חשבתי על כמה שאני מודה לבחורה ההיא מהטירונות ששלחה אותי בעל כורחי לאודישנים ללהקה צבאית. והנה, אנחנו כבר למעלה מ־40 שנה מופיעים ביחד במסגרות כאלה ואחרות".
מה החוויה שהכי זכורה לך מהעבודה עם גזוז?
"היינו יושבים ביחד כולם, כולל הנגנים, ודני היה כותב טקסט. אם הייתה חסרה לו מילה, הוא היה מבקש מכל אחד לזרוק מילה שמתחילה באיזו אות והוא היה מכניס אותה לשירים. דני פשוט אדיר. למשל את השיר 'בולגרים' הוא כתב בגלל שאני בולגרייה. בחזרות הסופיות שלנו הוא היה מזמין אנשים מבחוץ להיכנס לאולם כדי לראות את התגובות שלהם לגבי השירים שניגנו. המופע שלנו לא הצליח בהתחלה, ורק אחרי כמה שנים הצלחנו. היום אין אחד שלא מכיר את השירים האלה וכולם אוהבים אותם".
מה גזוז עשתה לקריירה שלך?
"מבחינת חשיפה זה היה פשוט מטורף, אין בנאדם שלא דיבר עליי. אומנים דיברו עליי. אבל אני סוג של בת כפר, אני לא מאלה שמאבדים את הראש. תמיד הייתי עם הרגליים על הקרקע".
לאחר שגזוז התפרקה, הקליטה כהן יחד עם דפנה ארמוני את השיר "דצמבר", שכתב נתן אלתרמן והלחין משה וילנסקי עבור ערב שירי משוררים בגלי צה"ל. השיר, שזכה להצלחה גדולה, היה עבורה סוג של סגירת מעגל. "וילנסקי מאוד מאוד אהב אותי ופנה אליי ואל דפנה להקליט את השיר. גדלתי על השירים שלו ושרתי אותם בילדות, וזה היה פשוט מרגש. הוא כותב גדול. השיר הזה חי עד היום, כמו כל השירים שעשיתי".
ב־1981, עוד היא נהנית מהפרסום בגזוז, קיבלה כהן הצעה להשתתף בפרויקט חדש שיצר המוזיקאי אבנר קנר - "פרימיירה". "אבנר צלצל אליי ואל יואל לרנר ואמר שהוא רוצה להקליט איתנו תקליט", היא מספרת. "באנו אליו הביתה ועשינו חזרות לשירים ופשוט פרחתי שם. כל כך אהבתי את החומר. זו הייתה תקופה נפלאה".
מתוך התקליט, שנחשב לפורץ דרך בתחום הפאנק והנשמה, יצאו שני להיטים גדולים: "אם זו אהבה" ו"חמש בבוקר עוזבת". "יואל ואני רצינו לצאת עם השירים למופע גדול, כי זה באמת תקליט משובח כל כך שאנשים מאוד אהבו. אבל אבנר לא רצה. הוא פחד", היא מגלה. "אז יואל ואני העלינו את המופע יחד ופוצצנו את מועדון 'שבלול' בדיזנגוף".
לאחר שהופיעה במספר פסטיגלים ואף הקליטה דואט מצליח עם יוני רכטר ("דואט"), קיבלה כהן ב־1985 את ההצעה הרצינית הבאה בקריירה: תפקיד ראשי באופרת הרוק "מאמי", שנכתבה על ידי הלל מיטלפונקט, הולחנה על ידי אהוד בנאי ויוסי מר חיים והופקה מוזיקלית על ידי שפי ישי ויוסי אלפנט. "לקח להם שלושה חודשים לשכנע אותי להשתתף", היא אומרת. "אמרתי להלל: 'תגיד, אתה נורמלי? אני אשיר "הדוס הוא מסריח, טפיל גלותי, אונס בלי בושה, גם אותך, גם אותי" (מתוך השיר 'הכוח החדש' - ד"פ)?'. הוא אמר לי: 'תאמיני לי, זה אחלה מופע. הוא לא נגד ערבים, הוא בעד'. בסוף שרתי את השיר הזה כמו חיה על הבמה".
באופרה שעלתה במועדון "צוותא" בשנת 1986, גילמה כהן את דמותה של מאמי, נערה מעיירת פיתוח בדרום שעוברת ניסיון אונס על ידי שבעה מלצרים פלסטינים מעזה ונאלצת לעבוד כזונה בבית בושת לזקני האליטה התל אביבית. הנושאים הפוליטיים והמחאתיים שהאופרה עסקה בהם יצרו פרובוקציה בזמן אמת. המופע נחל כישלון בהתחלה. "ההצגה יצאה לא מובנת", מסבירה כהן. "אבל אז ניסים ציון ז"ל, המנהל של מועדון 'צוותא' החליט להזמין 150 חיילים בחינם לראות את ההצגה. ברגע שבאו חיילים, זה עבר מפה לאוזן והפך להצלחה מסחררת. זה הגיע למצב שאם היינו טועים על הבמה, החיילים היו מתקנים אותנו מרוב שהם ידעו בעל פה את הטקסטים".
בעוד ההצגה רצה בהצלחה כשלוש שנים, הרדיו סירב להשמיע את השירים מתוכה. בעיקר עורר פרובוקציה הדואט של כהן עם אהוד בנאי, "האונס", בגלל המילים: "מאמי יא מאמי, תפתחי את הרגליים לשבעה מדוכאים, שבעה פלסטינאים. עשרים שנות כיבוש, יותר לא נמתין, בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין".
"הקהל אהב את השיר ושר אותו בקולי קולות. הוא היה קאלט אצל אנשים", אומרת עכשיו כהן. "אחרי שנה פחות או יותר, כשההצגה התחילה להצליח בגדול, עדיין תקעו אותנו ב'צוותא', כי פחדו לצאת החוצה עם ההצגה. יצאנו פעם אחת לתיאטרון ירושלים לאולם הגדול וחשבנו שלא יבוא קהל. מחוסר הביטחון עשינו חורים בווילונות כדי לראות אם נכנס מישהו. בסוף האולם היה מפוצץ עד כדי כך ששלחו אנשים הביתה".
מה סוד ההצלחה של המחזמר לדעתך?
"זו אחלה מוזיקה. שילוב מטורף ומדהים של אהוד בנאי, יוסי מר חיים ויוסי אלפנט. לא הכרתי אז את אהוד בנאי, רק בהצגה התוודעתי אליו. התחלתי להאזין לתקליט שלו עם 'הפליטים' שגם הופיעו בהצגה, ולא הפסקתי להאזין לו. הוא ממכר עד היום".
לאחרונה יצאה גרסה קולנועית של "מאמי". מה חשבת?
"עוד לא יצא לי לראות את הסרט. אולי זה עוד יקרה".
11 אלף שקל בחודש
אף שבאותו זמן היא כבר הייתה זמרת ידועה, רק בשנת 1988 הוציאה כהן את אלבום הבכורה שלה "מזי כהן", שאת כל מילותיו כתבה רוני ערן וכהן הלחינה והפיקה מוזיקלית יחד עם איתן גדרון (להקת תמוז). "עוד בתחילת שנות ה־80, כשגזוז התפרקה, הוחתמתי לחוזה הקלטות בחברת CBS, שהפכה בהמשך ל־NMC. בחוזה הובטח לי שבכל שנה מייצרים לי תקליט", היא מספרת. "למרות החוזה זה לא קרה. הגשתי תביעה נגד החברה והמשפט ארך כשבע שנים. בסוף אלבום הבכורה יצא מכספי בלבד ולא במימון חברת תקליטים. בבית המשפט המחוזי זכיתי בתביעה, אבל הם הגישו ערעור אחרי שנה והפסדתי במשפט. נאלצתי לשלם 11 אלף שקלים בכל חודש לחברה במשך שנה. בעקבותיי אומנים פחות פנו לחברת התקליטים בשביל שיוציאו להם אלבומים והתחילו להשתחרר מהתלות שבהן".
הסינגל הראשון מהאלבום, "חופשת מולדת", זכה להצלחה רבה. "מיד כשהוא יצא טסתי לדרום אפריקה לטיול בספארי", היא אומרת. "פחדתי ממה שיהיה עם התקליט, אז הייתי צריכה להירגע. ואז צלצלו אליי לדרום אפריקה וסיפרו לי על ההצלחה של השיר. מיד אחרי זה חברות התקליטים רצו להפיץ את התקליט אז חתמתי על חוזה הפצה עם הד ארצי".
שירים נוספים שהצליחו מהאלבום היו "מותק תל אביב", "מתוח", "יוצא לאור" וגרסה עברית לשירה של קייט בוש - Army Dreamers, שהפך ל"שם באבן", ובוצע בדואט עם מתי כספי. "הקלטתי את השיר באולפני טריטון כשמתי כספי הקליט בחדר לידי", היא מגוללת את סיפורו של השיר. "במהלך ההקלטות חשבתי לעצמי מי יכול לבצע את השורה: 'מי שהיה לא יהיה כוכב רוק'. בספונטניות ניגשתי למתי לאולפן. אמרתי לו שאני מקליטה שיר של קייט בוש ושאשמח אם הוא יסכים להקליט בו קטע. והוא אמר לי מיד: 'בשמחה'. התרגשתי מאוד. הקולגות העריכו אותי בתקופה ההיא. עד היום בעצם".
בשנת 1990 הצטרפה כהן למופעו המצליח של יוני רכטר "העיקר זה הרומנטיקה", ואחרי שנה הקליטה יחד עם סנדרסון את הלהיט "זה הכל בשבילך" (דון קישוט). את אלבומה השני והאחרון עד כה הוציאה ב־1992 בהפקתו המוזיקלית של ירוסלב יעקובוביץ'. מלבד שיר הנושא, "מעברים", הצליחו מהאלבום גם השירים "אלווה אותך" ו"עינייך". בין הכותבים שהשתתפו באלבום, מלבד כהן עצמה, היו אסתר שמיר, דני גרנות ומיכה שטרית. "יצרתי קשר עם מיכה, והוא הביא לי שלושה שירים נפלאים: 'כמו מסטיק ישן', 'מעברים' ו'מרגלות הר געש'. איך שקראתי את הטקסטים שהכותב הגדול הזה כתב - התאהבתי בהם", היא אומרת.
מאז אותו אלבום הוסיפה כהן להוציא שירים, אך רק לעתים רחוקות. היא התמקדה, כמו היום, בהופעות. הרחק מעין התקשורת. "אני לא מהאומנים שלהוטים להצלחה", היא אומרת. "גם כשאני מקליטה שיר, אני לא חושבת במונחים של להיט, אלא עושה מה שאני אוהבת. אני אוהבת לשיר".
למה לא הקלטת עוד אלבום?
"לא יודעת. טוב לי ככה".
לאורך השנים העלתה מופע סולו ("מעברים"), מופע ג'אז משירי אלה פיצג'רלד ובילי הולידיי והשתתפה שלוש פעמים בפסטיבל ישראל. בשנים האחרונות כאמור היא מופיעה עם חבריה לגזוז בשילובים שונים, ומשקיעה את רוב זמנה בעבודה ב"מזיושי", האולפן הביתי שלה ושל שדה ביפו.
מה דעתך על הדור הנוכחי של הזמרות הישראליות?
"יש כמה זמרות נפלאות. אנחנו ארץ כל כך קטנה עם כל כך הרבה אומנים שזה פשוט מקסים".
את צופה בתוכניות מוזיקה כמו "הכוכב הבא"?
"מדי פעם יוצא לי לראות. אני אוהבת לראות את הכישרונות שם, רק מרחמת על חלקם, כי יכולים להיות שם זמרים מוכשרים שאחרי זה ייתקלו בבעיה. ההיצע כל כך גדול ויש כל כך הרבה שירים שמגיעים לרדיו, שהם לא מספיקים לשדר את השירים האלה, אפילו שהם מסקרנים".
את מרגישה לפעמים שפספסת בקריירה?
"לא מרגישה שום פספוס. אין לי גרידיות. אני תמיד עובדת. כיף לי בביתי ביפו. יש לי את הגג שלי עם הגינה, את האולפן הביתי שלי, יש לי את יושי. מה צריך יותר מזה?".