"ארבעה אחים", "בגני נטעתיך", "בית חלומותי", "החייל שלי חזר", "ואלס להגנת הצומח", "זמר", "חורשת האקליפטוס" ו"שירו של אבא" - אלה כמה משיריה היפים של נעמי שמר, שהמשותף להם הוא שכולם בוצעו על-ידי רביעיית "האחיות שמר", בין אם כביצוע ראשוני, בין אם כתחנה בדרך לביצוע מוכר יותר.
במלאת היום 90 שנה להולדתה של שמר, נעלה כאן באוב את סיפורו של ההרכב הקולי הנשי קצר הימים שהוקם לביצוע שיריה, שלמרות שאז הוגדר ככישלון מסחרי צורב, הוא נחשב כציון דרך אמנותי חשוב במסעה של שמר אל מעמדה כמשוררת הלאומית. על אף שההרכב מיהר לקרוס ולצלול אל נבכי ההיסטוריה, שומרים רוב שיריו על חיוניותם עד עצם היום הזה. אז מה קרה שם?
"הקדמנו את זמננו", סבורה אומנה כהן, אז גולדשטיין, אחת ה"אחיות" ההן, שעמה אנחנו מנסים להחיות את סיפורן, גם אם אין זה קל לאחר למעלה מיובל שנים. "זה היה מאוד אמנותי עם עיבודים מורכבים מדי, כשהקהל דאז עוד לא היה מוכן לדברים כאלה".
כישרון השירה שלה אובחן מאז ילדותה בקיבוץ מענית ולימודיה בבית הספר התיכון האזורי "מבואות עירון". הייתה זו בתיה שטראוס, מורתה למוזיקה שם ומנצחת המקהלה, שבה זימרה כהן, אשר המליצה עליה לשמר.
בדרך אליה נחלה אכזבה. חלומה של כהן היה לשרת בלהקה צבאית. היא אכן התקבלה ללהקת גייסות השריון, אך לא הגיעה אליה. "בקיבוץ הארצי לא עודדו בימים ההם שירות צבאי בלהקות", היא טוענת. "עד כדי כך לא עודדו שאלי, במענית, הגיע מזכיר התנועה, שמעון אבידן, מי שהיה ממפקדי חזית הדרום במלחמת העצמאות. כשישבתי מולו - נערה בת 17, ילדותית משהו, במכנסיים קצרים ובחולצת גופייה - הייתי מבוהלת עד מוות. לא היה לי סיכוי. 'אין להקה!', הוא הודיע למזכירות".
ה"פיצוי" לא איחר לבוא. לאחר הצבא, בהיותה מזכירה במשרד אדריכלים, היא הגיעה, כאמור בהמלצת שטראוס, לחזרה בתל-אביב. היא פגשה שם את שמר, אז, בשלהי 65', אשה צעירה באמצע שנות ה-30 שלה וכבר גדולה מהחיים. לצידה המתינו לה שלוש "אחיותיה" המיועדות - דליה אורן והחצוצרנית רותי ביקל, משוחררות די מקרוב מלהקת הנח"ל ודינה מנחם, לימים גולן. "החזרות נערכו בביתה של נעמי וב...רוח המפקד", משחזרת כהן. "היינו ארבע ילדות די חסרות ניסיון, שהקיפו את נעמי, כששרה לנו את השירים והמציאה את החלוקה לקולות תוך כדי נגינה. ככל שזה היה די נעים, זה היה גם מאוד מבולגן. למען האמת, זה לא תמיד היה כיף. היינו תלויות במצבי הרוח של נעמי, שלא היה לה קל לאחר גירושיה מגדעון שמר.
"נעמי, שהייתה אז לאחר שהות בפריז, רצתה רביעייה קולית של בנות, בהשראת 'האחים ז'אק', רביעיית הגברים הצרפתית שאהבה. הרבה שנים מאוחר יותר הבנתי, שלא פחות משחיפשה הרכב לביצוע שיריה, היה לה עניין לעשות את זה בעצמה, מה שעדיין לא היה לה אפילו רבע אומץ לכך. במילים אחרות, היינו לה גרון במקומה והיא ניסתה עלינו את הקולות בלי שום דיון איתנו. דמוקרטי - זה לא היה".
לדברי כהן, הן הרגישו כמו בתחנת נסיונות. "נעמי שינתה כל רגע את דעתה והפסקנו לספור את הפעמים שבהן שינו לנו את התלבושות, את התסרוקות ואת הצבעים שלהן, מה שעלה לא מעט לאשר חבקין, שניהל את תיאטרון 'העונות'", היא מספרת. "יוסי בנאי, מהתיאטרון הזה, בא והלך, גם נסים אלוני ונעמי פולני. הביאו לנו את הספרית ויולט, שלי - מה לי ולזה? - סידרה פסים בלונדיניים ואחותה החליפה לנו שמלות בזו אחר זו. גם מעבדים מוזיקליים התחלפו והיה זה ד"ר צבי קרן, שבחר לנו שילוב לא רגיל של גיטרה-בס-תופים עם...נבל".
ניסיונות נעשו גם ברפרטואר שגובש ל"אחיות". הוא התבסס על שיריה של שמר, כולל לחניה לשירי רחל ולצידם תרגמה משירי הביטלס וגם מהשנסון הצרפתי. "בקיצור, אחרי חצי שנה של חזרות והכנות, ככל שהתקרבה הבכורה, התגבר החשש שהכל יקרוס, אבל לפחות היה לנו שם קליט", כהן מספרת. מה שהיא איננה זוכרת בחלוף הזמן הרב מאז הוא ששמר השתעשעה זמן-מה ברעיון לקרוא לבנות טיפוחיה..."המגרפה", כשם אחד מכלי הנגינה בבית המקדש ולמרבה המזל היו שהצליחו לשכנע אותה לוותר על הרעיון. לתוכנית של "האחיות שמר" קראו "איפה הגברים?".
הבכורה בתל-אביב לא הייתה להיט גדול, גם לא ההופעות בפריפריה, שמהן זוכרת כהן משום מה דווקא "איך היו מציצים לנו לחדרי ההלבשה". "בהופעה בכפר-יהושע האולם היה מלא, אבל לא מחאו לנו כפיים", מעידה כהן. "נעמי הסבירה לנו, שבמושב הידיים הן בשביל העבודה של הפלחים, לא בשביל מחיאות כפיים".
חבקין, כאמור מי שהיה עם היד על השיבר בתיאטרון "העונות", באחד מנסיונות ההנשמה המלאכותית ל"אחיות", ארגן להן ערב משותף עם שלישיית "התאומים", גם הם מבני חסותו. כל הרכב נתן שם את חלקו ולא היה לכך המשך.
כהן איננה זוכרת ישיבת פירוק דרמטית. "נראה לי שזה התנדף מאליו עד שההופעות נפסקו לגמרי", היא אומרת. "בסך הכל כשזה נגמר, ירדה לי אבן מהלב, אם כי את נעמי ואת שיריה אהבנו".
ניסית להמשיך לקריירת סולו?
"אם חשבתי על כך וגם היו לי כמה הופעות בתקופת מלחמת ששת הימים, הייתה מישהי 'טובת לב', שאמרה לי כי מבנות ההרכב הייתי לבושה בהופעות הכי טוב, אבל זמרת לא תצא ממני. הבנתי את הרמז ועזבתי".
כהן, הנשואה לאלי כהן, במאי הסרטים "שתי אצבעות מצידון", "הקיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס", עזבה את הבמה, אך לא את נעמי שמר. במהלך 41 שנות עבודתה בערוץ הראשון, שבהן היא הגיעה למעמד של מפיקה בכירה, היו לה מפגשים מקצועיים חוזרים ונשנים עם האמא של ה"אחיות". זאת, כשהפעם - בעיקר בתפר בין שנות ה-70 לבין שנות ה-80, כששמר הנחתה עשר תוכניות טלוויזיה - הייתה זו כהן שחילקה לה הוראות.
לא נמנה כאן את כל התוכניות - "אני המצאתי את השם של 'תוסס' - שכהן הייתה מעורבת בהפקתן וזכתה עליהן פרסים. נזכיר מהן את עשר שנותיה בהפקת "שום, פלפל ושמן-זית", שם הייתה עדה מקרוב להולדת חיים כהן כ"טאלנט טלוויזיוני".
"חיים הגיע אלינו ממסעדת 'קרן' בלי שום ניסיון טלוויזיוני, אבל עם קבלות כשף נהדר", היא מספרת. "אני זוכרת אותו מהתוכניות שלנו כאדם צנוע וחם. אולי בכך טמון סוד ההצלחה שלו. לא אשכח אותו מצהיר שלא יתקרב למשהו עם פרסומת, כשלא היה נלהב לחיזורים של ערוץ 2. ככה זה, כולנו משתנים מתישהו".