"אליפות בריטניה במשקל כבד" - זו הייתה הכותרת בשער שבועון המוזיקה "ניו מיוזיקל אקספרס" ב-14 באוגוסט 1995, שעוצב ככרזה לקידום קרב איגרוף והציג את פניהם של ליאם גלאגר ודיימון אלברן. זה היה האירוע הגדול והמצופה ביותר בממלכה המאוחדת באותו קיץ: אואזיס ובלר, שתי הלהקות הפופולריות ביותר במדינה, מבשרות ז'אנר הבריטפופ ופריחתה התרבותית המחודשת של בריטניה אחרי שנות התאצ'ריזם הקשות, הוציאו באותו שבוע, ראש בראש, את הסינגלים הראשונים לקידום אלבומיהן החדשים.
"בשבוע שבו סדאם חוסיין מאיים להתחמש בנשק גרעיני, אלפים ממשיכים להיטבח בבוסניה ומייק טייסון הכריז על קאמבק לעולם האגרוף, עוסקים הצהובונים ועיתוני האיכות כאחד בשיגעון הבריטפופ", נכתב ב-NME. את הקרב ניצחה בלר: הסינגל Country House מכר 274 אלף עותקים, לעומת 216 אלף בלבד שהשיג Roll With It של אואזיס. תוצאותיה של המלחמה כבר היו שונות בתכלית.
השנה נשאל נואל גלאגר על הזכרונות שלו מהתקופה, והשיב באופן כנה ומשעשע: "הבושה הכי גדולה היא ששני השירים היו פשוט חרא. אם הקרב היה בין Cigarettes & Alcohol (של אואזיס) לבין Girls and Boys (של בלר), אז Fair Enough. אבל שני השירים האלה פשוט היו איומים, אף אחד לא זוכר אותם היום".
האלבום שהפך את אואזיס לכוכבי פופ: מה הסיפור של What's The story? / ספיר פולק
באמצע שנות ה-90, כבשו נואל וליאם גלאגר, זוג אחים מבית לא יציב במנצ'סטר, את המצעדים ואת לבבות מאזיני העולם. הם הצליחו, פעם אחר פעם, לסקרן את הקהל, ולא רק בשל ההתקוטטויותיהם הבלתי פוסקות, אלא גם בשל הסאונד הייחודי שהצליחו להפיק. גם היום, ההייפ סביבם מסרב לדעוך, וניתן למצוא שלל ידיעות עליהם לאורך השנים, הטוענות כי השניים הצליחו סוף סוף, להתגבר על חילוקי הדעות, להגיע לעמק השווה, ואז לפצוח במריבה נוספת, להתפייס – וחוזר חלילה.
ב-28 באוגוסט 2009, הגיעה הסאגה לסיומה באופן רשמי כביכול, בעקבות הריב ששבר את גב הגמל, במהלכו תקף ליאם פיזית את אחיו הגדול ואף ניסה להכות אותו באמצעות גיטרה. באותו ערב היה אמור להתקיים מופע שבוטל מיד לאחר התקרית, וזמן קצר לאחר מכן התפרסמה ההודעה הרשמית, ובה נמסר מטעמו של נואל המותקף כי הוא לא מסוגל להמשיך לעבוד עם אחיו ולו יום נוסף. אם חשבתם שזהו – טעיתם. בדצמבר האחרון החלו לצוץ שוב חדשות על פיוס אפשרי בין האחים שיוביל לאיחוד הלהקה, אלא שאז באה הקורונה וחירבה את כל העסק, נכון לרגע זה.
אז מה הפך את העסק המשפחתי המעורער, המנוהל על ידי קפריזות של שני אחים כועסים, לאחת הלהקות המצליחות בעולם? וברמת המיקרו – מה הפך את האלבום השני שלהם, (What's the Story (Morning Glory, ליצירה ראויה ורלוונטית גם כיום? לפני שאנסה לענות, הנה עוד קצת היסטוריה, למי שזקוק.
אואזיס הוקמה ב-1991, כשמלבד נואל וליאם, היו חברים בה גם הבסיסט פול מקוויג'ן, והמתופף טוני מק'קרול, שהוחלף במהרה על ידי באלן וייט. לאחר שנתיים של פעילות והופעות קטנות ברחבי בריטניה, הם התגלו על ידי מנכ"ל הלייבל "קריאיישן סטודיו", שהתלהב מההרכב, אך בעיקר מהתעוזה של האחים, מה שסלל במהרה את הדרך לאלבום הבכורה שלהם, Definitely Maybe, שזכה לביקורות מהללות.
האלבום השני הגיע שנה לאחר מכן, ב-2 לאוקטובר 1995, כשמעמדה של הלהקה בממלכה מבוסס וברקע מתרחש קרב איתנים עם יריבתה המוזיקלית בלר, שמספק אינספור כותרות לצהובונים. האחים לבית גלגאר אף תועדו כשהם משתלחים בסולן בלר ללא מעצורים, ומאחלים לו מחלות שונות וחשוכות מרפא במספר הזדמנויות. על רקע הסכסוך, נולד אלבום המריבה.
השיר הקליל Roll with it, שהיה הסינגל הראשון, יצא באותו היום שבו יצא סינגל הבכורה מהאלבום של בלר. זה היה מהלך חצוף, וגם לא כל כך השתלם בטווח הקצר, כאשר הסינגל של אואזיס דשדש מאחור. עם זאת, בטווח הרחוק, הלהקה הצליחה להתנער די מהר מהכישלון הרגעי, ובעשרת השבועות הבאים כיכבו בראש מצעד הפזמונים הבריטי.
בין השנים 1995 ל-1996, בהמשך להצלחה הכבירה ולהיקף המכירות העצום, יצאו חברי הלהקה לסיבוב הופעות שנמשך מספר חודשים, במהלכו הצליחו למלא עד אפס מקום את האצטדיון הגדול ביותר באירופה בזמנו, לילה אחר לילה. שבוע לאחר אותן הופעות ענק, הם המשיכו לשבור שיאים והופיעו מול רבע מיליון איש בהרטפורדשייר, שני לילות ברציפות. כדי לסבר את האוזן, יצוין כי מדובר ב-4.4% מכלל אוכלוסיית בריטניה בזמנו. בקיצור - סיפור הצלחה.
אז מה סוד הקסם של התקליט, שנותר עד היום האלבום הנמכר ביותר שלהם? ראשית, אתחיל בגילוי נאות. את הדיסק של What's the Story קניתי בחנות 'טאואר רקורדס' בקניון גבעתיים, מדמי כיס שקיבלתי קצת לפני שעליתי לכיתה ח'. הקשבתי לו חודשיים ברצף עד שנשחק. אפשר לומר שהתאהבתי, וגם כיום, אחרי לא מעט שנים, ההתאהבות נותרה בעינה. עבור מי שהתחילה לגלות שלעולם המוזיקה יש יותר להציע מהבקסטריט בויז והספייס גירלז (כבודם במקומם מונח), מדובר בלא פחות מהתגלות. כל שיר הצליח להותיר רושם, להשאר זכיר ולהשמע מלהיב מקודמו. כל זה נובע ככל הנראה מאופיו של האלבום. נואל אף הודה בעצמו כי זו הייתה המטרה מלכתחילה, כשאמר: "מדובר בניסיון שלי להגשים את חלומי להיות כוכב פופ ולייצר המנונים". נתוני המכירות העידו שהצליח לו.
ב-What's the Story נוצר תמהיל מדויק שמשלב בין הסגנון האואזיסי מלא הפאתוס, שמתגלה בשירים כמו Cast No Shadow, Don't look Back in Anger ו-Champagne Supernova, לבין יצירות פופיות יותר כמו Some might say, שהצליחו להפוך את האלבום לחוויה לא אחידה אך מעניינת, ולהשאיר אותנו כמאזינים – סקרנים. גם כיום, כלל השירים הללו, למעט Wonderwall, שהפך מאוס בשל השמעות בלתי פוסקות ברדיו, מצליחים לעורר געגוע כל פעם מחדש.
בתקופתו, חלק לא מבוטל מהמבקרים היו יוצאים בחריפות נגד הטענה שהצגתי. ההצלחה המסחרית של האלבום והפופולריות שלו בקרב המאזינים לא הצליחה לשכנע את מרביתם כי מדובר ביצירה ראויה, והם העניקו לו ביקורות פושרות ומטה. הם טענו כי מדובר באלבום נחות ביחס לאלבום הבכורה; את המילים הגדירו כבנאליות ואת הסאונד כקיטשי. בביקורת שפורסמה במגזין סקוטי נכתב כי רוב הרצועות באלבום הן לא יותר מ"חומר מוזיקלי למילוי חורים", וגרוע מכל, האשימו את הלהקה באובדן אותו אטיטיוד וחוצפה שהעלתה אותם למודעות מלכתחילה. אירוני, בהתחשב בהתרסה נגד בלר, שליוותה את הפקת האלבום מראשיתו.
מעטים היו רכים יותר וטענו כי מדובר במהלך אסטרטגי מצוין, אפילו מבריק. בביקורת שפורסמה במגזין הרולינג סטון, הרגיעו את ההתלהמות וטענו בצדק כי מדובר בתוצר של תהליך גדילה טבעי: "מדובר ביצירה המעידה על תהליך צמיחה אישי, קפיצה לעבר תצוגות מוזיקליות נועזות יותר, כל זאת על רקע מערכת היחסים הקודרת בין האחים גלאגר. המתחים וחוסר היציבות ביניהם ניכרים בשירים ומעניקים להם מימד אחר".
לסיום נשאלה השאלה - האם האמירה הזו היא כל מה שעומד מאחורי סיפור ההצלחה של ענקית הבריטפופ? סקרנות טבעית סביב מערכת יחסים רעועה, בתיבול שירים קליטים? רבים ניסו ליישב את הסוגיה, וב-1996, בשיא הצלחתם, התפרסם ב'אייריש טיימס' מאמר שעסק בדיוק בזה, וכותרתו הייתה – "אז מה כל כך מיוחד באואזיס"?. הכותב כתש את הליריקה שלהם, האשים אותם בחוסר ייחוד ובשאיבת השראה חסרת בושה מלהקות אחרות, אך התקשה לענות על השאלה שעמדה בבסיס הכתבה, ולכן אענה במקומו.
התקליט השני של אואזיס מוכיח יותר מכל כי חלומו של נואל התגשם. בסופו של יום, התשובה פשוטה – What's the Story מכיל שירים שקל להתחבר אליהם: קליטים, נדבקים לראש, נשמעים טוב ברדיו וממשיכים לתת עבודה גם היום. אצטט את אותו מאמר אירי קשה, בו נטען: "בתור להקה שזוכה להצלחה פנומנלית, אין בהם שום דבר פנומנלי". צריך להודות - זו כנראה האמת. לא מדובר בהרכב יוצא דופן, או ביצירה יוצאת מן הכלל, ובכל זאת, היא מצליחה לזכות באהדה על-זמנית, בעיקר בשל נוסטלגיה נעימה, חסד נעורים וגם אסטרטגיה מוזיקלית חכמה שמצליחה לעמוד במבחן הזמן.
"לא רע בשביל תקליט 'אסון'" - הסיפור מאחורי The Great Escape / אורי מינץ
עם עובדות קשה להתווכח: קיץ 1995 היה קיץ של התרסקות עבור בלר. אלברן ושות' נכנסו אל קרב הבריטפופ הגדול כפייבוריטים, ויצאו עם הזנב בין הרגליים. אבל לא רק שבסופו של דבר הכישלון עשה טוב ללהקה ועזר לה להתפתח ולהפוך למגוונת יותר, אלא גם ממרחק הזמן ניתן לקבוע ש"The Great Escape", האלבום שבזמן אמת הוכתר כאם כל הפלופים, הוא למעשה יצירה מצוינת וחשובה.
קיצור תולדות הזמן: בלר פרצה לתודעה בבריטניה ב-1991 עם להיט גדול (There's No Other Way), אבל אלבום הבכורה היה בינוני, וסיבוב ההופעות בארצות הברית שבא בעקבותיו היה קטסטרופה גדולה עוד יותר. אבל בלר הצליחה, ולא בפעם האחרונה, להפוך את הלימון ללימונדה: אם באמריקה זה לא הלך, נחרות על דגלנו את הזהות האנגלית, ונהווה אלטרנטיבה לגל הגראנז' של תחילת הניינטיז. "חשבנו שנירוונה היו מצוינים, אבל לא הרשנו לעצמנו לומר את זה בקול רם", אמר אלברן בעבר. "ידענו שהם האויב. היה לנו הרבה כבוד לאויב, אבל ידענו שאנחנו חייבים להיות שונים בתכלית".
בלר עשתה את אותו מהלך ש-30 שנה קודם לכן עשו אבותיהם הרוחניים, הקינקס, שהורחקו מארצות הברית ב-1965 ועברו לכתוב שירים על גשר ווטרלו ועל הכפר האנגלי הירוק. האלבום "Modern Life Is Rubbish" מ-1993, שעל עטיפתו הופיעה רכבת קיטור אנגלית ישנה, שם את בלר על המפה. "פארק לייף" שהגיע ב-1994 כבר היה להיט היסטרי והפך אותה ללהקה החמה בבריטניה. בטקס פרסי ה"בריט" שנערך בפברואר 1995 הארבעה קטפו את פרס להקת השנה, אלבום השנה, שיר השנה (Girls and Boys) וקליפ השנה (פארק לייף). באותו חדש התרחש אירוע משמעותי לא פחות: ריי דיוויס, מנהיג הקינקס, הזמין את אלברן להופיע לצדו בתוכנית אירוח בערוץ 4, והשניים ביצעו את הלהיט הקלאסי של הקינקס, "ווטרלו סאנסט", במה שנראה כמו טקס העברת הכתר מהמלך ליורש העצר.
לכאורה, בלר הייתה יכולה להרשות לעצמה לנוח מעט על זרי הדפנה של "פארק לייף" ולא למהר כל כך להקליט אלבום חדש, אבל אלברן המשיך לכתוב שירים בקצב מהיר. "כל מה שרצינו היה לעשות עוד ועוד אלבומים כדי להראות כמה אנחנו מבריקים", העיר לימים הבסיסט, אלכס ג'יימס. וכך, בין ינואר למאי 1995 התכנסה החבורה באולפן מייסון רוג' בלונדון במטרה להקליט את יצירת המופת הבאה.
ביוני 1995 בלר הופיעה בפני כ-27 אלף צופים באצטדיון האתלטיקה במייל אנד, וביצעה לראשונה חומרים מתוך האלבום הממשמש ובא. השיר שזכה להתלהבות הגדולה ביותר היה Country House (שהוא מחווה מוזיקלית ותמאטית לשיר House in the Country של הקינקס מ-1966), והלהקה השתכנעה לבחור בו כסינגל הראשון שיצא לרדיו ולחנויות, ראש בראש מול אואזיס. במבט לאחור, אפשר לומר שכאן התחילו הצרות. כאמור, Country House ניצח את אואזיס והגיע לפסגת המצעדים בשלהי אוגוסט, אך גיטריסט הלהקה, גרהאם קוקסון, לא אהב את השיר, ואף פחות מכך את הקליפ שהופק עבורו, בהשתתפות שורת דוגמניות ועם מחווה לקומיקאי הסלפסטיק הידוע בני היל. גם חלק ממעריצי הלהקה לא התעלפו על החומר החדש. בעוד אואזיס המשיכה לייצר המנוני רוק פשוטים, המוניים וקולעים, בלר נשמעה פתאום לחלק מהמבקרים פומפוזית מדי, יומרנית מדי, ואפילו מנותקת.
האלבום עצמו יצא לחנויות ב-11 בספטמבר 1995 (וברשותכם נימנע מהבדיחות הצפויות). הוא מכר לא רע, אבל במבחן האמיתי אואזיס השאירה אבק לחבורה מקולצ'סטר, הן בקצב המכירות של שני האלבומים, והן בתגובה מצד התקשורת. הביקורות המשיכו את הקו המאוכזב: בלר הואשמה באובדן החינניות שאפיינה את האלבום הקודם, בחוסר מקוריות, בשבלוניות. "כולם ראו את 'פארק לייף' כחגיגה ואת 'דה גרייט אסקייפ' כהתנשאות. אבל הוא מכר כמיליון וחצי עותקים, זה לא רע בשביל תקליט 'אסון'", אמר לימים אלברן.
נבהיר: לא מדובר באלבום רע. למעשה, כששומעים היום את "דה גרייט אסקייפ", הוא לא נופל בהרבה מרמתם של האלבומים האחרים של בלר. הוא נפתח עם Stereotypes המקפיץ, ונמשך עם Charmless Man שהפך למיני-להיט, He Thought of Cars הבודד והנוגע ללב, Best Days הנוגה, Dan Abnormal המשעשע (ששמו הוא שיכול אותיות של דיימון אלברן), "יוקו והירו" הציני-סנטימנטלי על פועלים יפנים שמתאהבים על רקע הניכור והקדרות של שגרת יומם האפרורית במפעל, It Could Be You שלועג להגרלת הלוטו ולמפנטזים להתעשר ממנה, Top Man שהביא לידי ביטוי את אהדת הכדורגל של אלברן עם יומנו של אוהד אנגלי חוליגן, ועוד ועוד.
והיה כמובן הלהיט הענק The Universal, אחד השירים הגדולים והבולטים ברפרטואר של בלר, אותו שיר שמצליח להיות בו זמנית גם שיר אירוני שמדבר על שימוש בתרופה דמוית פרוזק, ובמקביל גם המנון אופטימי, סוחף ומנחם לקראת סוף המילניום שמעלה תחושה חמימה גם למי שמאזין לו בפעם ה-4,000. ולמרות כל זאת, כשאתרי ועיתוני מוזיקה עורכים מצעדים ודירוגים למיניהם של אלבומי שנות ה-90 או אפילו כל הזמנים, את בלר ייצגו האלבומים שיצאו לפניו ואחריו, בעוד ש"גרייט אסקייפ" לרוב יישכח.
אז לא מדובר באלבום מושלם, ואולי יש כמה שירים שאפשר היה לוותר עליהם (בעיקר בחצי השני), אבל בהחלט מדובר ביצירה יותר משמעותית מאשר המקום המקובל שלה בהיסטוריה כ"אלבום הכושל ההוא". ברטרוסקפטיבה, אפשר לכנות אותו כ"ראבר סול" של בלר - אלבום שסימל מעבר בין תקופות מובהקות בחיי הלהקה, אבל מחזיק מעמד מספיק טוב בזכות עצמו.
ובכל זאת, הכישלון גרם לאלברן לשנות כיוון, ולהתפתח לסגנונות נוספים מלבד פופ קינקסי עם טקסטים שנונים על ההווי הבריטי. ב-1996, בעוד אואזיס נוסקת לשחקים ומופיעה בפני חצי מיליון צופים בפסטיבל נבוורת', בלר ארזה את פקלאותיה ונסעה לאיסלנד. במהלך חצי שנה של הקלטות באי הנורדי גילו הארבעה שבעצם רוק אמריקאי הוא לא הדבר הכי נורא בעולם, ויצרו אלבום כבד, אפל במקצת, שונה לחלוטין מקודמיו (ששמו היה בפשטות "בלר"). ב-1997 הבריטפופ מת ובלר נולדה מחדש. על כך, אולי, כבר נרחיב בחגיגות חצי היובל ב-2022.