מסתתרים בעננים: מעטים יצליחו לדמיין את עצמם עושים בגיל 16 בלבד, את מה שאורי קליין-אשר מיפו עושה כמעט כבדרך אגב. בגיל 14 הוא הגיע להופעה בחנות בגדים בדרום תל אביב כשהוא לבוש "בסטייל הנכון", והצית תהליך שבסופו הפך בכמה חודשים להיות ראפר מוכר בקרב רוב בני גילו בארץ. "היו לי קלאוט גוגלז (ע"ע משקפיים עגולים בעלי מסגרת רחבה) וראסטות", סיפר לי קליין-אשר, AKA ילד פלקסר, בבית קפה בצפון תל אביב. מסתבר, שזה כל מה שהיה זקוק לו כדי להתחיל קריירה, לגמרי במקרה (או שלא): "איזה מפיק מבוגר יחסית (לירן גולדשמיט, הידוע בכינוי "לוקי דלוקי") בא אליי ואמר לי - בוא נעשה שיר".
מאחורי קליין-אשר כבר אלבום אחד ("כולם כוכבים") ועוד אחד בדרך, לצד שיתופי פעולה רבים עם אמני היפ הופ מהשורה הראשונה (ובכן, מהשורה הראשונה של חלק מהקהל) בישראל. קשה לשים את האצבע מתי הוא באמת התחיל את הקריירה שלו, וקל להבין מדוע - כי הוא רק עולה לכיתה י"ב.
"לוקי הזמין אותי לבית שלו, ליד אלנבי כזה", סיפר פלקסר בביטחון שלא מאפיין ילדים בגילו. "קצת פחדתי אז באתי עם חבר, בכל זאת הוא בן 30 כמעט ומעשן, ואני עוד כמה ימים רק בן 15 באותו הזמן". באותה הופעה, הוא "נראה נכון" לגולדשמיט, בגלל הקלאוט גוגלז והראסטות, והוא דחף אותו לבוא ולהקליט אצלו בדירה. "הקלטנו את פיטר צ'אן באותה הזדמנות", סיפר פלקסר. למעשה, זה השיר הראשון שכתב וביצע בו בית (או: ורס) קליין-אשר. "תמיד אהבתי וכתבתי ראפ, מגיל קטן", סיפר. רצה הגורל, ופלקסר עלה על הבמה בפעם הראשונה בשנת 2018 בלבונטין 7 בתל-אביב, כשהוא בקושי בן 15.
מסתתרים בעננים
בסצנת הראפ הישראלית ישנו חלק נסתר מעיני רוב, המורכב ברובו מנערים ונערות מתחת לגיל 21 - ויש לו קהל לא מבוטל, שנמצא אף הוא בטווח הגילאים הזה. אם לא נמוך מזה. אם תשאלו בקרב האוכלוסייה המבוגרת יותר, ככל הנראה תתקלו במבטים מבולבלים. יכול להיות שאפילו לא ידעו איך לבטא "פלקסר" נכון, או מה משמעות השם. האמנים האלו עשויים להתחיל את דרכם "המקצועית" ברשת החברתית סאונדקלאוד (לשם הם מעלים שירים ואלבומים שלמים) ללא פילטרים, וללא בקרה או הכוונה מקצועית. הם עושים את הכל בעצמם - החל מלכתוב מילים, להמציא לחנים (ולפעמים אפילו לגנוב אותם בלי בושה), לעצב עטיפות לאלבומים, לבחור שמות לעצמם ובסוף גם להעלות ולגרוף תשומת לב בצורת לייקים ועוקבים. מול המסך, בבית שלהם או ב"האנגים" עם חברים, הם מצליחים להניע מאות ואלפים בני גילם להופעות.
ההשראה לסצנה הזו באה, איך לא, מארצות הברית, שם אלפי אמנים שכבר הספיקו לגלוש לקידמת המיינסטרים חצבו את דרכם הראשונית בתעשיית המוזיקה דרך הרשת החברתית המדוברת. שם, יכלו לבחור לעצמם שמות, וסגנון אופנה, ליריקה ולחנים מוזיקליים, המאופיינים לחלוטין עם ז'אנר חדש משלהם. אמנים כמו ליל פאמפ, טריפי רד, ליל יאכטי וסיקס-ניין כולם התחילו שם. אבל האמנים האקצנטריים מהסאונדקלאוד, עם הלוק המשוגע שלא נכנע לאף תכתיב חיצוני שמהווה מעין תנועת מרד המזכירה את תנועת הפאנק שחתרה תחת הרוק הקלאסי, לא עובדים לבד.
חובבנים, אבל חברים טובים
"פרשתי מהלימודים, כן. חלאס", מספר עומר שפריר בן ה-18 מתל אביב. "גם בחרתי לא להתגייס לצה"ל. זה קל, היום כבר לא צריך להשתין על עצמך כדי לעשות את זה". שפריר הוא מפיק מוזיקלי, ביט-מייקר וטכנאי סאונד בהתהוות, שעובד מהחדר שלו בבית של ההורים שלו במרכז תל אביב. "התחלתי לעשות מוזיקה בגיל 15, פשוט ישבתי על אבלטון", סיפר. אבלטון היא תוכנה ליצירת מוזיקה. היא לא פשוטה כמו שאתם ודאי חושבים, ולימודים שלה על בורייה יכולים לקחת מספר שנים לאדם הממוצע. אבל לא שם התחילה הקריירה המוזיקלית שלו: "גלעד כהנא הוא דוד שלי, והשיג לי מורה לגיטרה כבר בגיל 7".
שפריר למד להפיק ביטים (המקצב המלווה את שירי הראפ, ומהווה 50% מהם) לבד לגמרי. הוא ראה אנשים אחרים עובדים, ישב מול יו-טיוב וניסה וטעה שוב ושוב. היום, בגיל 18, הוא נחשב לאחד ממפיקי המוזיקה המבטיחים שעובדים עם הכי הרבה אמנים בסצנת הראפ הקטנה בישראל. "כשהייתי נוסע סקייט ב"גולדה", הכרתי כל מיני חבר'ה גדולים ממני שכבר עשו ראפ, והיו חלק מגאנג שקראו לו GCG (ע"ע Grape City Gang, חבורה אמנותית של ראפרים, אמני גראפיטי, מעצבים וסקייטרים מראשון לציון). אחד מהם, סלימה (סלימפים) נתנו לי את הדחף לעשות ביטים. הוא עבד אז בחנות ג'יפה בקינג ג'ורג'".
"שמע, תכל'ס זה התחיל מזה שלא ידעתי מה לעשות בשיט, פשוט פתחתי אבלטון", סיפר שפריר, ילד המסתמן כגאון מחונן שבילה שעות ארוכות מול המחשב בלי לזוז, עד שקלט את רזי תוכנת ההפקה המורכבת. הרגשתי שלא הייתה לי ברירה, והייתי צריך להוציא שירים. הייתי מוציא מוזיקה ושומע אותה במקומות ורק אז מבין את הטעויות שעשיתי בהפקה. באחת ההופעות שהגעתי אליהן וניגנו טראקים שלי, לא ידעתי מה עשיתי במיקסים והסאונד היה על הפנים. שמעתי מיקסים טובים אחר כך בלבונטין והסאונד שלי לא היה קרוב". שפריר מספר שלאחרונה עשה קצת תיקוני אקוסטיקה בחדר והוא עובד עם שני מחשבים ביתיים ומיקרופון נחמד, אבל לא משהו "מפוצץ", לדבריו.
"לעבוד עם שפריר מרגיש אותנטי", התייחס קליין-אשר לעניין הציוד בחדר הקטן במרכז העיר. "אתה בא לבית שלו, זה לא באמת אולפן. אתה בא לבנאדם לחדר שהוא ישן בו. אני חושב שזה קשור לזה שהוא בגיל שלי וגם גר אצל ההורים, שנינו באותה סיטואציה בחיים. זה לא מרגיש כמו אולפן, יותר כמו לשחק במחשב".
נחזור לסיפור של פלקסר. קליין-אשר לא חסך מההורים שלו מידע, הוא סיפר להם הכל על זה שהוא מתרועע עם כל מיני מפיקים מוזיקליים שגדולים ממנו הרבה בשביל לקבל הזדמנות להגשים חלום. המצב שלו בבית ספר בו לומד "גימנסיה הרצליה" בצפון תל אביב, השתפר פלאים הוא סיפר: "בהתחלה הייתי מאוד קשור לחבר'ה שבאו איתי מיפו לשם. היפואים. היינו חבורה סגורה כזאת. אחרי שהתחלתי עם הראסטות ולהופיע, כולם התחילו להכיר אותי כפלקסר וקראו לי ככה. לא הכרתי אף אחד ואז פתאום כולם הכירו אותי. זה נתן לי פול ביטחון עצמי". כאן נכנס אור אביב, ראפר נוסף הידוע בכינוי "אוראו", ששידך בין שפריר לפלקסר. "אוראו כבר ניסה להציע לי שיתופי פעולה לפני לוקי, אבל לא ידעתי מה הוא רוצה. אחרי זה הוא אמר לי לבוא לשבת אצל שפריר, וככה הכרנו". כמה חודשים אחר כך, כבר הגיע לעבוד עם אחד המפיקים הבולטים ביותר בארץ בתחום ההיפ הופ - אורי שוחט.
אבל לא תמיד המצב היה אותו דבר מבחינה חברתית עבור פלקסר, והרקע שהגיע ממנו שונה פלאים מהאווירה שהוא נמצא בה כעת בצפון העיר. "היום יפו זה עוד תל אביב", סיפר הראפר. "פעם זה לא היה ככה. אתה לא מבין איזה בית ספר גדלתי בו. מכות, משפחות פשע בבית ספר, הרביצו למורים". קליין-אשר למד בבית ספר וייצמן, שנסגר, לדבריו, כי "היו שם 70% ערבים". חלק מהחברים שלו מתגעגעים לאווירה, אבל נדמה שלפלקסר טוב בגימנסיה: "אני תמיד התרחקתי מהצרות. יש לי חברים שהיו להם עסקים עם המשטרה. לא הרבצתי ולא הרביצו לי, אבל תמיד זה היה מסביב. בלי החוויות מיפו, כנראה לא הייתי עושה מוזיקה והייתי ילד אחר לגמרי".
ראפר נוסף בטווח הגילאים של פלקסר ושפריר הוא ברונז אדישן, הילאי בן גל בן ה-14, גם הוא מתל אביב, איתו גם שיתף פעולה באלבום "כולם כוכבים". שפריר סיפר עליו: "זה ילד שיודע לעשות הכל לבד, הוא מפיק את השירים שלו, ממקסס וממאסטר אותם לגמרי בעצמו. מעריך אותו בטירוף - שאאוט אאוט". פלקסר: "ברונז אדישן ממש חלק מהדרך שלי. הוא חבר ממש טוב. ואני והוא מקליטים מלא זמן. התחלנו בתור מפיק וראפר, ואז הוא גם עלה על המיקרופון והתפוצץ לגמרי. השראה גדולה מאוד. אנחנו עדיין משחקים כדורגל וצוחקים באינסטגרם. כאילו, זה ממש לא 'יחסים עסקיים'".
ארה"ב מכתיבה את הטון
"ניסינו לחקות אנשים מאמריקה, לא מתביישים בזה", סיפר שפריר על ההשראה שהם לקחו מהראפר האמריקאי המפורסם. "מפיקים בארה"ב מתחברים בטוויץ' (רשת חברתית לשידורי לייב) ועושים מלא כסף. עכשיו כל ילד בן 12 שם מגיע לאלבום פלטינה ועושה בוכטות. מגיעים לטופ טן בילבורד", מספר המפיק המוזיקלי הצעיר על התופעה המקבילה מעבר לים. פלקסר: "אם היינו עושים ראפ באנגלית, זה היה הרבה יותר ביג. אף אחד לא יבוא לסצנה של ישראל כשהוא שר באנגלית".
ומה עם היחס לבחורות? זה גם חלק בלתי מבוטל מהתרבות בארה"ב
פלקסר: "אני למשל לא אומר ביץ' בשירים שלי".
למה?
פלקסר: "כבוד לבנות, מה הכוונה? בארה"ב לא התגברו על זה בכלל, אבל כבר התרגלתי לזה. אם אתה שומע שירים כאלה, זה לא בהכרח אומר שאני חושב שבנות זה ביצ'ז והואוז. זה מצחיק ומשעשע, אבל לפחות בישראל אני חושב שרוב הראפרים לא מתייחסים ככה לבנות".
ויד על הלב, לא רציתם לעשות מוזיקה כדי לקרוא לבנות ביץ' כמה שבא לכם?
שפריר: "אף פעם לא חשבתי שהמוזיקה זה מה שיגרום לביצ'ז לבוא".
פלקסר: "אצלי זה גרם. בעקיפין או במישרין".
ואיך זה קרה?
פלקסר: "האינסטגרם זה חלק גדול. אתה לא יכול לנהל קריירה היום בלי להיות אקטיב. אני מת להעיף את זה, כי זה מציק לפרסם כל הזמן. זה לא לוקח לי זמן אקטיבי מהיום, זה לוקח לי חלק אקטיבי בראש. אני חושב על מה יחשבו על מה שאני אעלה".
ומה לגבי מוזיקה ישראלית? אתם אוהבים בכלל?
פלקסר: "בטח. זוהר ארגוב, פורטיס, סחרוף, איפה הילד, גזוז".
שפריר: "גם אני מת על פורטיס. ג'ירפות זה השפעה גדולה שלי. אני הכי אוהב אותם בארץ".
ז'אנר לילדים
רוב המבוגרים לא כל כך מכירים את המוזיקה שפלקסר ושפריר עושים. טראפ, שהוא תת-סוגה של ראפ, ובייחוד כזה שצמח ברשתות החברתיות. "כל עוד הטראפ נשאר אני איתו", הצהיר שפריר. "זה הסגנון שאני אוהב לשמוע ולעשות, זה הדחף שלי. אבל בלי קשר אני מחפש את עצמי בעוד מקומות".
מה אתם חושבים על הז'אנר הזה?
פלקסר: "הטראפ הולך להתיישן. אני כבר רואה אותו מתיישן. גם בארה"ב מתחילים להיתפתח מזה, והרבה אמני טראפ הולכים למקומות אחרים. זו המוזיקה שאני אוהב לשמוע, אבל כמה עוד אפשר לסחוט את זה? אבל גם אם אעבור לרוק או משהו כזה, אני לא אתכחש שעשיתי טראפ".
ותלך למקומות אחרים?
פלקסר: "אני לגמרי רואה את עצמי עושה גם מוזיקה אחרת, אבל עדיין חושב על זה. אני לא נועה קירל שאומרים לה מה להגיד. אני לא סתם זורק מילים ומבקש משפריר שישים עליהן אוטוטיון. יש מחשבה מאחורי זה, לפחות אצלי".
זה לא קל מדי לעשות שירי טראפ?
פלקסר: "זו הסיבה שצעירים מצליחים בזה".
שפריר: "אולי זה קל, אבל זה תלוי כמה אתה טוב".
פלקסר: "מה זה פלייבוי קרטי (ע"ע אמן ראפ אמריקאי)? אתה לא חושב יותר מדי. אתה סתם עולה על המיקרופון. זה חלק מהקטע של התרבות הזו. זה מה שיפה בטראפ. זה איזי ליסנינג ממש".
"אני חושב שכל דור שעובר, הקודם יגיד עליו 'מה זה הנוער הזה, מה הוא עושה'", הסביר הראפר הצעיר. "אם תחזור אחורה לתקופה שאבא שלי היה צעיר, אז אבא שלו אמר שהמוזיקה שהוא אהב זה זבל. הם אוהבים כל מיני סיפורים כאלה - 'אני הייתי הולך לבית ספר על חמור'. אין מה לעשות.
ביטים, עבודה
תקופת הקורונה לא פסחה גם על קליין-אשר, שהתוכניות שלו להופיע שוב התבטלו: "רציתי לעשות השקה לאלבום אחרי הקורונה, זה לא יצא". שפריר סיפר: "אני מתקלט לפעמים, ורוצה לחזור לעשות את זה. יוצא לי בקטנה במסגרת ההגבלות, אבל לא יותר מדי".
וממה אתם מתפרנסים עכשיו?
שפריר: "כסף מזדמן. עשיתי קצת מהתקלוטים, אבל אני לא מבזבז הרבה".
פלקסר: "אני עובד במסעדת זלמניקו ביפו. עושה עבודות במטבח ומלצר. זה דוכן כזה, לא ממש מסעדה. מוזיקה זה בשבילי כמו תחביב. אני לא אתנגד להיות ראפר, אבל אני גם לא אתאבד על זה".
ואיפה אתם רואים את עצמכם עוד 10 שנים?
פלקסר: "אני רואה את עצמי בדירה קטנה פה בעיר. אני אדאג לעצמי, אני יודע לעשות כסף. אני רוצה להיות שף ולעשות מוזיקה. וגם ספורט".
שפריר: "אני חושב שאני נשאר במוזיקה כמובן. אני רואה את עצמי שם לפחות עוד 20 שנה. איכשהו, בתור משהו. בין אם זה מפיק, טכנאי אולפן, ואעשה גם מוזיקה משלי תוך כדי. יהיה לי אולפן ודירה. אתפרנס מהפקות, תקלוטים וכו'. וגם אסע סקייט. משאיר קצת זמן לזה בסופ"שים".