ראש השנה עוד רגע כאן. מלבד העובדה שזה אומר שצריך לדאוג לתפוח ודבש, מתנדב שיחזיר את סבתא מהארוחה ובין היתר להתפלל שלא יהיה סגר – גם המצעד השנתי מגיע! אז החלטתי לקפוץ אחורה בזמן ולנסות להבין מה קרה למוזיקה שלנו בשנים האחרונות, ויתרה מכך – האם אנחנו במגמת שיפור או שמא כדאי שנתחיל לארוז את הדברים כי סוף העולם מתקרב?

מ"עטור מצחך זהב שחור" ל – "היי, זוט עני"

ייאמר לזכות שנת תש"פ, שמגמת הזנחת הטקסט לא החלה דווקא במשמרת שלה, אך במהלכה – התוודענו לכמה מהטקסטים ההזויים והמטרידים שהיו פה: "היי, זוט עני, אם אתה לא יודע. פסיכי זה הקטע, פסיכי זה הקטע", וזה ממשיך: "הולה סניוריטה, אולי נזמין לך עוד כוסית, אה? ואז כנסי לי לסוסיתא, את מהממת מאמאסיטה, אה". כל חרוז מלמיליאן. גם הפנינים האלה חרכו את תחנות הרדיו השנה. 

איך זה קרה לנו? איך הגענו למצב שבו את "צל עץ תמר ואור ירח" ו"עטור מצחך זהב שחור" שומעים אולי ביום העצמאות וכמעט כל מה שנותר לנו מהמוזיקה הישראלית העכשווית נשמע כמו הדוגמאות הנ"ל? לכך, למען האמת, מספר סיבות הגיוניות למדי.

ראשית, בדומה לכל דבר, אנחנו ניזונים ממה שקורה אצל הדוד סם, אי שם באמריקה. בזמן שאנחנו מזדעזעים מהמילים של טובי שירינו, השיר שצועד בצמרת המצעדים בארה"ב נקרא WAP (ר"ת של Wet Ass P*ssy), כך שתמיד יש עוד לאן לרדת. שם, הטקסטים כ"כ לא קריטיים שברוב המקרים אפילו לא נדע מי כתב, ולעתים מדובר גם בנבחרת של 12 כותבים שיצרו יחד את גיבוב המילים הזה. 

שנית, כמות הפלטפורמות דרכן המוזיקה מגיעה לאוזנינו הפכה אין סופית, ודחקה את הרדיו בעיקר לאוכלוסיות הבוגרות, כשהטיקטוק, היוטיוב והאינסטגרם הפכו השליטות המרכזיות בתעשייה. ושם, מה שהכי נועז, חשוף וקיצוני – זוכה להצלחה. העדין והנעים נשאר אי שם מאחור. אז כשהמלחמה על האוזן שלנו כזו אינטנסיבית, מוכרחים להעלות את רף הבוטות והגסות כדי לזעזע, לסקרן ולהישאר בתודעה. בסוף, בצמרת המצעד – יש מקומות בודדים בלבד. 

טקסטים אאוט, הפקה מוזיקלית – אין 

אף על פי כן, מוכרחים להודות: זה ממכר. בנוסף לשניים שציינתי מעלה, כמעט כל להיט פופי ישראלי שמשוגר לאחרונה מהמפעל של ג'ורדי ודומיו ששרים קירל-מרגי-סטפן וכ"ו, הופך לאורח קבוע בפלייליסט שלי מהסיבה הפשוטה – שקשה להישאר אדישים אליו. הקצב האלקטרוני, הנגיעות מהרגאטון ולאחרונה גם הפופ הקוריאני שהגיח – כל אלה הפכו את השירים הישראליים ממשהו שמלווה מדורות ל"ג בעומר ונסיעות לצפון בשבת, לשירי מסיבות מרימים שמעלים את האנרגיות ומחייבים אותך לרקוד לצליליהם. מה שמביא אותנו למסקנה העיקרית – הלחן וההפקה המוזיקלית הם אלה שקובעים כיום את מדד הצלחתו של שיר, וגם אם יחליף מרגי את מילות שיריו במתכון לרגל קרושה, הוא יישאר אחד מהאמנים המושמעים ביותר שהיו פה השנה. 

גירל פאוור

אז מהי בכל זאת נקודת האור? את טבלת השירים המושמעים ביותר בספוטיפיי בקיץ האחרון  מובילות שתי זמרות מוכשרות. האחת התגלתה ממש השנה, אלה-לי להב, והשנייה איתנו כבר מספר שנים ולא עתידה לצאת מהם בקרוב – הגברת קירל. ובכלל, מלבדן, פרצו לחיינו השנה נבחרת של יוצרות מוכשרות עם פוטנציאל אדיר, שחלקו כבר מומש, כדוגמת נגה ארז המדהימה (""Views", "No News On TV) ויסמין מועלם המוכשרת ("מסיבה", "תל אביב") שחרכו גם הן את תחנות הרדיו ומובילות את סצנת האינדי-פופ בארץ בכבוד בחודשים האחרונים.

אגב, זה מעודד משתי סיבות: א' – כי הצמיחה שלהן לא נוצרה הודות לטיקטוק, תוכניות ריאליטי או כל מקפצה מלאכותית אחרת, אלא הגיעה מעבודה קשה ואינטנסיבית. ב' – כי עצם הצלחתן מצביע על אופטימיות זהירה בכל זאת בציבור הישראלי, שעוד יודע להעריך טקסט איכותי ומוזיקה מקורית. לא מובן מאליו. 

אז מה נאחל לנו השנה? שעוד ועוד יוצרות ישראליות ימצאו את מקומן בטבלת ההשמעות, שהדור הוותיק והמוכשר לא ייעלם וייכנע למפלצות הטיקטוק האימתניות וכן שיידעו יוצרינו לספק טקסטים ראויים יותר, נטולי רמיזות מיניות ומבלי לפגום בהפקות המוזיקליות המשוגעות שהם יודעים ליצור בהצלחה כה גדולה.

האם זה יקרה? מי יודע. אני בכל אופן מחזיקה אצבעות. 

עד אז, בחרו את אלה שעשו לכם את השנה במצעד השנתי הרשמי של מעריב: