מי לא היה רוצה להיות נוכח בזמן שאריק איינשטיין, שלום חנוך ולהקת הצ'רצ'ילים שרו "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?", כשאורי זוהר לימד את צבי שיסל קרטה ביידיש וכשג'וזי כץ פרטה בלדת אהבה על הגיטרה? אומנם בלתי אפשרי לחזור בזמן אל הימים היפים ההם, אבל תמיד אפשר לצפות בסרט "שבלול", שבו מופיעות הסצינות הבלתי נשכחות הללו.
הסרט, שבימים אלה מלאו 50 שנה לצאתו לאקרנים, עוקב אחרי הקלטת האלבום "שבלול" ומשלב קטעי מוזיקה. הבמאי בועז דוידזון הצליח ללכוד בעדשתו את המציאות הישראלית בנקודת הזמן שבין מלחמת ההתשה למלחמת יום הכיפורים, ימים של יצירה, מוזיקת רוק עברית חדשה ומחתרתית וחבורה שייצגה את דור ילדי הפרחים הצברים הראשונים.
כיום נחשב "שבלול" לאחד מסרטי הפולחן האהובים בכל הזמנים, אבל בזמן אמת הוא נחל כישלון קופתי ולא עורר עניין. רק שנים אחר כך הוא נכנס לפנתיאון התרבות הישראלי - בצדק - כי היטיב להגיש בצורה אמיתית ואותנטית את החברה הישראלית כמו שהייתה באמת. לאורך השנים נעשו לא מעט ניסיונות לפצח את המיתוס סביב חבורת השחקנים שזכתה לכינוי "חבורת לול", ניהלה אורח חיים תוסס וייצגה את תרבות הסקס, סמים ורוק'נרול של אותם ימים. גם היום, 50 שנה אחרי, המיתוס חי ומסקרן.
אני איש ששר
כדי להבין את הרקע ל"שבלול" ולחבורת "לול", כדאי לחזור במנהרת הזמן לשנת 1967, הימים שאחרי מלחמת ששת הימים. אריק איינשטיין, אז כבר כוכב ענק, עם שתי זכיות רצופות ב"פסטיבל הזמר והפזמון" ("איילת חן" ו"ליל סתיו") ופרידה טרייה מהשלישייה המצליחה ביותר בתחילת העשור - שלישיית גשר הירקון - חבר לשמוליק קראוס ולג'וזי כץ עם אידיאלים של רוק'נרול, שכה נמשך אליו ובער בו. כך נולדה שלישיית החלונות הגבוהים.
השלישייה ההרמונית הולידה קלאסיקות כמו "האהבה הראשונה", "אינך יכולה", "זמר נוגה" (התשמע קולי), "כל השבוע לך" ועוד, והייתה לאבן דרך בפופ־רוק הישראלי וביססה את מעמדו של איינשטיין. "שמוליק וג'וזי הפגישו בין אריק לביני", משחזר דוידזון, שהיה אז סטודנט צעיר לקולנוע ועשה את צעדיו הראשונים בתעשייה. "הקליק היה מיידי. בהמשך, כשלמדתי קולנוע בלונדון והחלונות הגבוהים הופיעו שם, נפגשנו שוב והתחלנו לדבר על כך שנעשה סרט ביחד כשאחזור".
אף על פי שחברת תקליטים בריטית התעניינה בחלונות הגבוהים, איינשטיין התגעגע לארץ והחליט לפרק את החבילה ולחזור. הוא הכיר יוצר וזמר אלמוני, חייל משוחרר מלהקת הנח"ל בשם שלום חנוך, והציע לו לשתף פעולה. העבודה המשותפת הולידה ב־1968 את האלבום "מזל גדי". במקביל, במרץ 1968 העלה המפיק אברהם דשא פשנל את המחזמר הקומי הצבאי "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ". על הבימוי הופקד שייקה אופיר, והשתתפו בו גדי יגיל, ציפי שביט, פופיק ארנון וצבי שיסל, שחקן מתחיל, משוחרר טרי מלהקת גיסות השריון.
"ההצגה לא שרדה זמן רב, כי אב שכול שלח מכתב לפשנל ואמר שאין שום דבר מצחיק בלהפוך את המלחמה הזו לפרודיה", אומר שיסל. "פשנל הוריד את ההצגה בשיא הצלחתה. רגע לפני שהיא ירדה, פופיק ארנון שאל אותי אם אני מעוניין להיפגש עם אריק איינשטיין. לא הכרתי אותו אישית וכמובן ששמחתי. הקליק נוצר בינינו מהמפגש הראשון ובסיומו קבענו להיפגש שוב למחרת ב'קפה קליפורניה' אצל אייבי נתן. כשנפגשנו, אריק הציע לי לעבוד איתו כמנהל הצגות. לא היה לי ניסיון, אבל הוא אמר שאלמד תוך כדי עשייה ועשה זאת רשמית כשהפגיש אותי עם האמרגן שלו דאז, דני דגן. באותה תקופה אריק היה בעיצומו של סיבוב ההופעות של 'מזל גדי'. אני הייתי אחראי על בדיקת הקופות, סידרתי גם חשמל ותאורה והחניתי את האוטו במקום טוב כדי שנוכל לברוח מיד אחרי ההופעה, בלי שהמעריצים יתנפלו על אריק".
כשהשניים התקרבו, סיפר לו איינשטיין על החזון שנרקם כשהוא ודוידזון היו בלונדון. וברגע שהבמאי חזר לארץ, השלושה החליטו להקים את חברת הגר, שתפיק סרטים, אלבומים ותנהל את הופעותיו של איינשטיין. החברה הוקמה רשמית ביולי 1969, והסנונית הראשונה שלה הייתה תקליט הרוק "פוזי", שבו איינשטיין שיתף פעולה עם להקת הצ'רצ'ילים, שהחלה ללוות אותו בהופעות ובהקלטות. חברי הצ'רצ'ילים באותה עת היו רוב הקסלי (גיטרה ליווי), מיקי גבריאלוב (גיטרה בס), חיים רומנו (גיטרה מובילה), עמי טרייבטש (תופים) ודני שושן, ששימש כסולן הלהקה בהופעותיה העצמאיות אך היה פחות פעיל בעבודה עם איינשטיין.
משרדי הגר התמקמו ברחוב אבן גבירול 115 בתל אביב. ישבו שם גם דוד טרטקובר, שהיה אחראי על המחלקה הגרפית ועיצוב התקליטים והפרסומות, והצלמת אלונה איינשטיין, אשתו (דאז) של אריק שהייתה צלמת סטילס. גם שיסל ישב במשרדים ובמסגרת עבודתו בהגר היה אחראי בין השאר לבוקינג להופעות של איינשטיין, הפקת תקליטיו, הפקת תוכניות "לול" (שבהן שימש גם כשותף בכתיבת התסריט) והפקת הסרט "שבלול".
"בערך באותה תקופה גיבשנו רעיון ראשוני לתסריט, שבו אריק הוא זמר שעומד לפני גירושים ותוך כדי הוא מופיע ומקליט", נזכר שיסל. "בהתחלה קראנו לסרט 'אישר' (איש שר) והגשנו ללשכת המסחר והתעשייה את הסינופסיס של הסרט כדי לקבל מהם את האישור, וקיבלנו".
"הכוונה הייתה ליצור סרט שמתרכז באריק ובסובב אותו", מספר דוידזון. "מין דוקודרמה לא מחייבת, ששואבת מהמציאות אך גם פתוחה לדמיון. מאחר שהסרט עוסק באיש שהוא גם זמר, קראנו לו 'איש שר'. במהלך העבודה שלום חנוך תיאר את אופיו של אריק כשבלול, מתכנס בעצמו. אוהב להיות בבית. התיאור היה מושלם. אהבנו אותו וכך אימצנו את השם 'שבלול'".
התעלסות במשולש
אחרי שהוחלט על שם לסרט, הצעד הבא היה גיוס מימון. כמפיק, שיסל הצליח לשכנע את אולפני הרצליה להשתתף בהוצאות, בתמורה לכך שההכנסות הראשונות מהסרט יכסו את השקעת האולפנים. אבל זה לא הספיק, ולכן איינשטיין הגדיל את מכסת הופעותיו. "עבדנו קשה כדי להשיג מימון לסרט", אומר שיסל. "אריק הופיע בכל יום, וביום שישי הוא הופיע שלוש פעמים. בסוף השגנו בקושי את התקציב ועדיין היינו בצמצום. יש למשל סצינה שצילמנו ב'כתר המזרח', שבה זאביק רווח, שגילם את מפיק התקליטים שטרקמן, לובש חליפה. לא היה לנו תקציב לחליפה, אז פנינו לארנון מילצ'ן שהשאיל לנו משלו".
"צילמנו את הסרט באמצעים הכי דלים שאתה יכול לחשוב עליהם", מוסיף דוידזון, "גודל הצוות היה כגודל המושבים במכונית שלנו". "היינו צוות מצומצם, שכלל את הצלמת נורית אביב, שעשתה עבודה נהדרת. אני, שהייתי עוזר צלם, התאורן אלי דור ואיש הסאונד שלמה פריימן", משחזר יעקב קוצקי, שעבד עוד לפני "שבלול" עם דוידזון ואורי זוהר. "הייתי חלק מהחבורה הזו, אבל אני הכי פחות מוכר ממנה (צוחק). עבדנו בחצי התנדבות, כי החברותא הייתה העניין ולא הביזנס".
רוב המשתתפים בסרט היו חלק מהחבורה של איינשטיין: אלונה אשתו, שלום חנוך שעמו עבד, הצ'רצ'ילים שעמם הופיע, שיסל ששימש כמפיק וכאמרגן שלו, דוידזון חברו, שביים וכתב את התסריט, אורי זוהר, שהיה חברו הקרוב עוד מימי להקת הנח"ל בשלהי שנות ה־50, ג'וזי כץ, חברתו מימי החלונות הגבוהים, פופיק ארנון חברו ויהודית סולה (שגילמה את גרושתו בסרט), בת זוגו של חברו רפי אדר. נוסף לאלה השתתפו גם זאב רווח, ישראל סגל, שגילם את הרופא שבודק את שיסל, ואנדרי לבנברג, החצרן של אולפני הרצליה, שקיבל את תפקיד צ'ין צ'ין, הספר והמגלח של איינשטיין.
"כולנו הושפענו ממה שקרה בעולם, ורצינו לעשות סרט שונה ממה שהיה עד אז", מסביר דוידזון, ש"שבלול" היה סרטו הראשון באורך מלא. "לכן גם העבודה על התסריט הייתה שונה. לא חשבנו לעשות סיפור אחד עלילתי, אלא התחקינו אחר הסרטים הצרפתיים מגל ה'סינמה בריטה', שציירו את המציאות דרך סרט. 'שבלול' היה אולי ניסיון הריאליטי הראשון, בלי תסריט של 120 עמודים אלא ראשי פרקים. היינו מדברים על הסצינות ומשאירים הרבה מקום לאלתורים בזמן הצילומים. לקחנו הרבה דברים מהחיים שלנו כפי שחווינו אותם ויצאנו לדרך". "היינו קמים בבוקר, מעשנים קצת ויוצאים ליום עבודה מלא דמיון, השראה ויצירתיות", מתאר קוצקי. "היום קוראים לזה חלטורה, אבל אז זה היה פרץ של חברות".
ואכן, אי אפשר למצוא בסרט עלילה קוהרנטית אלא קטעי מערכונים: מפיק חברת התקליטים שמנסה לשכנע את איינשטיין להקליט את שירי רחל בקצב הרומבה, פופיק ארנון שמגלם עיתונאי חטטן, ששואל את איינשטיין שאלות אינטימיות מוזרות, וכמובן הסצינה הבלתי נשכחת שבה אורי זוהר מלמד את שיסל קרטה. "צילמנו סצינה שבה אני הולך לרופא ואומר לו שאני מקבל הרבה מכות ושההורמונים אצלי פורחים. זה לא היה בתסריט", מגלה שיסל. "משם נולד הרעיון שאני הולך ללמוד קרטה אצל אורי כדי לא לקבל מכות. צילמנו את הסצינה בבית של אורי, ופתאום הוא התחיל לדבר ביידיש, זה גם לא היה חלק מהתסריט".
אחת הסצינות בסרט, בהשתתפות איינשטיין, שיסל וג'וזי כץ, גרמה ל"מחלקה לעידוד הסרט הישראלי" להגביל את גיל הצפייה ל־18 בשל מה שכינתה "התעלסות במשולש". "הסצינה הייתה מאוד תמימה ולא מינית", אומר דוידזון. "שלושה ילדי פרחים סוגדים לטוב, לשמש ולחופש. לא הייתה שום סיבה לשלול מבני נוער לראות אותה. אך באותה תקופה לראות ציצים היה נחשב בעיני הממסד השמרני פתח לגיהינום. אל תשכח שזה אותו ממסד שאסר על הביטלס להופיע בארץ מחשש שיוציאו את כולנו לתרבות רעה. כיום הסצינה הייתה מתקבלת בברכה, מכיוון שבאמת אין בה ניצול או תיאור פוגעני ומפלה כלפי נשים".
חדי העין הבחינו שבחלק מהסרט נראה איינשטיין עם זקן לתפארת ובחלק מהסרט הוא מגולח. "באמצע הסרט אבא של אריק נפטר כתוצאה מהתקף לב, ואחרי השבעה הוא התגלח", מגלה שיסל. "היינו מוכרחים לצלם סצינה שבה רואים אותו מגלח את הזקן כדי להשלים את הפער, וכאן נכנס צ'ין צ'ין בתור הספר שגילח את אריק".
בדיחות ואקורדים
בסופו של דבר, "שבלול" הוא בעיקר סרט מוזיקלי והאלבום "שבלול" נחשב אחד מאלבומי המופת המשפיעים ברוק הישראלי. "בדרך כלל בסרטים נוצר פסקול בהתאם לסרט, וכאן זה היה הפוך: קודם הוקלט הפסקול ואחר כך הוא שולב בתוך הסרט", מציין קוצקי. "זה נחשב לפורץ דרך לאותן שנים".
האלבום כלל את הלהיטים "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?", "אבשלום", "קח לך אישה", "אל תוותרי עליי", "למה לי לקחת ללב?", "מה שיותר עמוק יותר כחול", "טוב לי" ו"הבלדה על יואל משה סלומון". את כל הלחנים ורוב השירים כתב שלום חנוך. בנוסף, נכלל בו גם קטע מערכונים בשם "שונות". עטיפת האלבום שעיצב טרטקובר הייתה אף היא פורצת דרך: על עטיפת התקליט נראו איינשטיין וחנוך יחד, כששמותיהם כתובים זה לצד זה, מה שמעיד על הפרגון והשותפות העמוקה בין השניים.
בהקלטות שנערכו באולפני ישראקול בתל אביב, השתתפו מלבד הצ'רצ'ילים (שחברם לשעבר, סטן סולומון, שימש כטכנאי האולפן) גם נגני הברנשים של פיאמנטה, להקת הליווי של איינשטיין. היו שם המתופף אהרל'ה קמינסקי, הבסיסט שמוליק ארוך והקלידן יעקב נגר וכן הנשפן והחלילן ממלו גאיטנופולוס. המלחין והמנצח הקלאסי נעם שריף היה אחראי לעיבוד המיתרים בשיר "אבשלום".
"הייתה לי הזכות לכתוב את הגרסאות הלועזיות שאריק שר לשירים מ'שבלול': 'אל תוותרי עליי' (Time After Time), 'אני שר' (Shout) ו'טוב לי' (Oh Me), מתוך כוונה לשווק את השירים ואת הסרט לאירופה", מספר רוב הקסלי המתגורר כיום בארצות הברית. "לא הרגשתי שאנחנו שותפים לעשיית אלבום פורץ דרך - ב'פוזי' הרגשתי זאת יותר. 'שבלול' היה יותר אלבום של אריק ושלום ופחות אלבום של אריק והצ'רצ'ילים".
"רוב העבודה של לימוד השירים והעיבודים נעשתה באולפן, כששלום היה המורה שלנו", משחזר מיקי גבריאלוב. "אחרי שהיינו לומדים את השיר, היינו מחליטים על המבנה, על האקורדים והסאונד של השיר, לומדים בעל פה את האקורדים וזורמים. שלום ואריק זרמו עם הלהקה בלי בעיה. הייתה הרגשה של חברותא, היינו צוחקים, מספרים בדיחות ומעלים רעיונות מוזיקליים ביחד".
בניגוד לאווירה המשוחררת באולפן, בצילומים היו חברי הלהקה קצת חסרי ביטחון. בכל זאת, זו הייתה הפעם הראשונה שלהם מול המצלמה. "הייתה התרגשות בגלל שכל המי ומי של הבוהמה היו מגיעים לאולפן, כולל הנשים של כולם שהיו חלק מההווי", מוסיף גבריאלוב. "אני זוכר את הוויכוח על הקצב והפתיח של השיר 'מה שיותר עמוק יותר כחול', אני זוכר צילומים במועדון 'החלונות הגבוהים' ברחוב הירקון בתל אביב, אני זוכר את ג'וזי כץ רוקדת בספונטניות ואלונה איינשטיין מקפצת עם המצלמה ומצלמת כל מה שזז. זו הייתה חוויה גדולה וחתיכת היסטוריה מוזיקלית".
הרוח המתירנית של התקופה נכנסה אל הסרט. איינשטיין, חנוך והצ'רצ'ילים נראים בו כשהם עובדים על השיר "אני שר", שמילותיו היו: "יש גן בצפון העיר, בצפון העיר יש גן, שמי שמזדיין בו נשבר לו הקטן, אם את זוכרת מי אני, מי זה הוא, מי זו היא... יש במיטה אישה, אישה יש במיטה, שמי שהיא אוהבת יכול לשכב איתה". הם כנראה הבינו שהשיר לא יעבור את הצנזורה של הרדיו, ובתקליט שילבו גרסה מרוככת. "השיר נכתב עם מילים פרועות וערסיות", מספר גבריאלוב. "אני חושב שהחבר'ה לא רצו להביך אף אחד ולא להיות בוטים, ולכן שינו את הגרסה בשביל האלבום והרדיו".
"אריק, שלום והצ'רצ'ילים הגיעו לאולפן עם רצון לייצר תרבות רוק'נרול בעברית והקליטו שירים שפותחים את הלב", אומר דורי בן זאב שנכח בהקלטות. "הייתה באולפן תחושה שנעשה שם משהו מכונן. הייתה אווירה טובה ושמחה ולא הייתה מסחריות אלא דגש על נגינה טובה, על שירה טובה ועל כישרון אדיר. הרגש הזה עובר אלינו, המאזינים. החופש בא לידי ביטוי לכל אורכו של האלבום".
עוד גל געגוע
בעוד הסרט נמצא בשלבי סיום, צילמה החבורה עבור הטלוויזיה הישראלית סדרה בת ארבעה פרקים שנקראה פשוט - "לול". התוכנית הראשונה שודרה ב־17 ביולי 1970 וכללה מערכונים ושירים והכינה את הבסיס לצאתו לאקרנים של "שבלול". הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה במוצאי ראש השנה, 2 באוקטובר 1970 בבית הקולנוע "ארמון דוד" (בית פרג') בארלוזורוב פינת דיזנגוף בתל אביב.
"עשינו את כל השיווק ויחסי הציבור שיכולנו לעשות: כתבות בעיתונים, פרסומים, פלאיירים. הבאנו להקות קצב מובילות כמו הצ'רצ'ילים, האריות והעכבישים, שיופיעו לפני ההקרנה. הקרנו קליפים שצילמנו לשירים 'אובלדי אובלדה' ו'כשאת בוכה את לא יפה' - אבל אנשים לא באו לאולמות הקולנוע", מתאר שיסל. "הסרט לא הצליח. אולפני הרצליה אומנם החזירו את ההשקעה, אבל כשהסרט יצא הפסדנו כסף. אני חושב שהוא הקדים את זמנו. הקהל לא ידע איך לעכל אותו".
בן זאב, שראה את הסרט לראשונה בקולנוע "אורה" בחיפה משחזר: "שמעתי אנשים מתלחששים שהם לא מבינים במה מדובר ולא יודעים על מה הסרט. זה סרט שאפשר לדברים לקרות, הוא אפשר ליחסים להתקיים, היה בתוכו תיאטרון והיה בתוכו קולנוע והיו בו דמויות מיתולוגיות, והוא בעצם חשף את אחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה. זה היה סרט עם מלא תעוזה, חופש מיני, הומור טוב ובריא והרבה מוזיקה, והקהל לא ידע להכיל את כל זה בסרט אחד".
גם המבקרים התקשו להבין את הסרט: היו שדרשו לצנזר את סצינת העירום של ג'וזי כץ, היו שהשוו אותו לסרטיהם של הביטלס, והיו שטענו כי מדובר בפולחן הערצה עצמית של איינשטיין. "הסרט היה קשה לעיכול, והביקורת לא הרעיפה שבחים", נזכר דוידזון. "מאוד נפגעתי. 'שבלול' היה הסרט הארוך הראשון שלי, תינוק קטן שזה עתה נולד ומיד הוא סופג קיתון של רותחים. עם הזמן ותוך כדי לידות של סרטים חדשים למדתי להתמודד עם הביקורת, לא לקחתי ללב, ואהבת הקהל לסרטיי הייתה מתמשכת".
במרוצת השנים, זמן רב אחרי שחבורת "לול" התפרקה ונותרה חלק מהפאזל של תקופה מיתולוגית ונאיבית בתרבות הישראלית, ולאחר שאיינשטיין חדל להופיע והשתבלל בביתו, הסרט "שבלול" זכה למעמד של קאלט. "בשנת 1980 נסעתי לאמריקה וכשחזרתי לארץ בשנת 1987, נסעתי עם אוטו שכור ברחוב הירקון בתל אביב", מספר שיסל. "עברתי ליד קולנוע 'פריז' וראיתי המולה, תור ענק של אנשים. עצרתי את האוטו וביררתי מה מקרינים, והתברר שהקרינו את 'שבלול' ואחריו את 'מציצים'. לא הבנתי איך הסרט נהיה פתאום כזה שלאגר כ־17 שנה אחרי שהוא יצא. שנה אחר כך אריק ואני ישבנו בחדר העריכה והוצאנו מארבע התוכניות של 'לול' סרט אחד עם מיטב המערכונים".
שיסל יודע מה סוד ההצלחה המאוחרת של הסרט. "הגעגועים לתקופה ההיא", הוא קובע, ודוידזון מוסיף: "זה סרט שיש בו אמת, וכיום הוא מעין מסמך שמתאר משהו שקרה באמת. זה לא ששלום חנוך מתחזה להיות שלום חנוך או אריק איינשטיין מתחזה להיות אריק איינשטיין. בסרט גילמנו את עצמנו. בזמן אמת זה היה יותר מדי מרדני ואבסטרקטי בשבילם ואולי לא מספיק טוב, אבל עובדה שכיום, 50 שנה אחרי, אנחנו עדיין מדברים עליו. כשאני צופה כיום בסרט, זה עושה לי טוב. לא רק בגלל שזה הסרט הראשון שלי, אלא מפני שזה סרט שתיאר ימים נפלאים בחיינו. אני לא מצטער שעשיתי אותו".
קוצקי: "אורי, אריק, שלום, שיסל, הצ'רצ'ילים - זה קסם שאי אפשר היה לפספס. זו הייתה יצירה של חברות שהגיעה לאקרנים". גבריאלוב: "אני חושב שהשירים הפכו את הסרט לקאלט, אריק ושלום ביצירה המשותפת שהולידה כמה מהקלאסיקות היפות".
בן זאב: "זה סרט שמסמל תקופה של יצירה, של נאיביות, של שמחה, של רוק'נרול מהיר וקליל. מה שקורה בדרך כלל ביצירה ומה שעושה אותה לפולחנית זה ההד שלה, ומה שיש בסרט זה המון המון חדוות יצירה, אווירה טובה ותרבות ה'ביחד', דברים שלא התאפשרו לראות עד אותה נקודה. זה היה מנותק ממה שהלך אז בקולנוע. סרט ששבר מוסכמות".
שיסל ודוידזון מאמינים כי אם הסרט היה יוצא כיום, הוא היה מצליח. "אפילו יותר מאשר לפני 50 שנה", טוען שיסל, ודוידזון מסכים: "הוא היה מתקבל בהרבה יותר הבנה והתלהבות מצד הקהל. אנחנו חיים בעולם של יו־טיוב, אינסטגרם, טיק טוק. יש כיום פתיחות מלאה להתבטאויות אישיות. להשתטויות. כל אחד יכול ליצור בחופשיות". 50 שנה חלפו מאז ש"שבלול" יצא לאקרנים, וכיום הוא נתפס כרקוויאם ויזואלי ומוזיקלי לימים אחרים, שאינם עוד, ימים של חופש, שהוליד יצירות מופלאות שעד היום מהוות חלק מהתרבות.