למרות שמו הלועזי המובהק, "Reflections -Cello Solo", אלבום סולו הצ'לו המרהיב "השתקפויות", הוא כחול-לבן למהדרין ומאפשר ליוצרתו המחוננת, מאיה בלזיצמן, נסיכת הצ'לו של הרוק הישראלי, לסגור מעגל עם שורשיה המוזיקליים.
"האלבום הזה, האלבום הכלי הראשון שלי שמגשים לי חלום ישן, למעשה לא נוצר ביוזמתי", חשוב לה להבהיר בהגינותה כי רבה. "היה זה אורי וינוקור, מחברת Artlist Original, שאתגר אותי, כשאמר לי 'בואי, נעשה אלבום-צ'לו'. זה משהו שמזמן רציתי לעשות אותו, אבל לא הייתה לי הפלטפורמה. העניין התמהמה עד שפרצה הקורונה אי-שם במרץ. 'טוב, תקליטי בבית', אמר אורי כשהכל נסגר".
"האלבום הזה נתן לי פריבילגיה מטורפת לנגן מה שאני רוצה, בהלחנה, בעיבודים ובתזמורים שלי", היא מציינת. "הדבר החזיר אותי לקו ההתחלה שלי במוזיקה הקלאסית, שם עושים מוזיקה לשם מוזיקה. זאת, לאחר שנים של נגינה לשירים, שמבחינתי הטקסט בהם הוא משמעותי. כאן אין טקסט ויכולתי להתרכז במוזיקה עצמה בקטעים שחלקם מאולתרים ולחלקם יש פרטיטורות סדורות".
לקורונה הייתה השפעה על ההלחנה ועל הנגינה שלך?
"בטח, בטח. פתאום הכל נעצר וגם לא היה שום אופק, משהו שהיה קשה להכיל אותו. האלבום הזה כאילו העניק לי מעין טיפול פסיכולוגי, כשהוצאתי כל מה שיש לי להגיד לתוך האלבום הזה. זאת, אגב הבעת קשת של רגשות - עצב, שמחה, אפילו כעס - ובלי מילים".
אם אנחנו כעת ערב כיפור, ייתכן שיש כאן גם מעין בקשת מחילה שלך על שבפנייתך אל הרוק סטית מדרכך המקורית במוזיקה?
"שאלה טובה. לא חשבתי על זה. למען האמת, אני לא מרגישה שסטיתי מהדרך, אני מודה, אלא ההיפך, כשהעולם הקלאסי הביא אותי לאן שאני נמצאת כיום. אני עדיין אוהבת אותו, מכבדת אותו והוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. כך לאחר שאני מנגנת באולפן בהקלטת שיר של שלום חנוך, לדוגמה, כשאני חוזרת הביתה, קורה שאני מנגנת להנאתי שוברט, דבוז'ק, או שוסטקוביץ'. בסך הכל האלבום החדש בנוי מכל מה שאני".
וסגנונית?
"אני לא חושבת שניתן לקטלג אותו בסגנון מסוים. אם מצד אחד נשמע בו הבסיס הקלאסי שלי, מצד שני יש בו השפעות אחרות. בסך הכל יש כאן פס הקול של החיים שלי בתקופה הזאת".
לאחר שזה מכבר נהיית לנו גם זמרת, רצית לחזור ולהוכיח שאת מסוגלת בלי שירה?
"השירה מהווה אצלי עוד כלי כמו שהצ'לו הוא כלי. פה הביטוי נתון כל-כולו לצ'לו, בלי שום מחסומים, תוך נגינה של כל מה שבא לי".
לאחר שנים של עשייה מוזיקלית משותפת עם בעלך, המתופף ונגן כלי ההקשה מתן אפרת, אולי רצית לשוב ולהוכיח שאת מסוגלת בלעדיו?
"אמנם אני ומתן עושים הרבה דברים יחד, אבל כאן מתן רק הקשיב והביע את דעתו, מבלי להיות מעורב כלל. זה בסדר מבחינת שנינו, כשאנחנו פועלים ביחד ובנפרד, כשהכל משפיע על הכל".
אם הוצע לך להוציא אלבום, יכולת לעשות לעצמך חיים קלים ולבצע להיטי-צ'לו, כמו קטע הברבור ב"קרנבל החיות" של סן-סאנס, אבל נראה שרצית לתת הפעם מקום למלחינה שבך.
"אכן, כאן יכלה להתבטא המלחינה שאני, לא רק הנגנית. כמי שלא מצטמצמת בדבר אחד, אני אוהבת לכתוב מוזיקה ולעבד. כשניתנה לי ההזדמנות לכך, פשוט לקחתי אותה בשתי הידיים".
כמלחינה, את מאפשרת מרחב תמרון לנגנית, כשבהקלטה במספר ערוצים שומעים אותך במקביל מנגנת עם הקשת, כמקובל בדרך כלל ומצד שני מנגנת גם פיציקטו, תוך כדי פריטה עם האצבעות.
"זה ממש ככה. אצלי זו לא רק נגינת צ'לו נטו בלבד, אלא שאני מבצעת באמצעות הכלי גם כל מיני אפקטים, כנדרש מהמוזיקה המולחנת".
בלזיצמן, 34, עם הכלי של חייה מגיל שש וחצי. היא תל-אביבית, בתם של פיזיותרפיסטית ושל אדריכל חובבי מוזיקה. כשהם שאלו אותה באיזה כלי תרצה לנגן, היא דחתה על הסף את הפסנתר, כדי לא להיכנס לטריטוריה של אחותה, גל. זו הייתה שנים פסנתרנית ורקדנית. כיום, היא עושה דוקטורט בבלשנות בשפת הסימנים. כשהיה עליה לבחור בין הכינור לבין הצ'לו, בחרה בצ'לו, "כשכמי שקצת עצלנית, העדפתי אותו מפני שהנגינה בו מתבצעת בישיבה".
זאת הסיבה?!
"לא רק. מלכתחילה אהבתי את הבאסים ואת כל הצלילים הנמוכים של הכלי, מה גם שמרגיש לי שהצ'לו קצת כמו הקול האנושי בכך אפשר לטפס איתו לצלילים גבוהים".
כשלמדה בתיכון האמנותי תלמה ילין, בגבעתיים, חוותה את המעבר לצ'לו-של-הגדולים: "לא אשכח את השיעור, שבו המורה שלי, הצ'לן הנודע הלל צורי, הציע שאנסה צ'לו יותר גדול ונתן לי לנגן בצ'לו שלו - וזה היה מדהים, משהו מטורף".
לדבריה, לא פזלה במרוצת השנים לכלים אחרים. מה שכן, כבר בתיכון שלחה מבט אל מעבר לערוגה הקלאסית. עם סיום לימודיה שם עשתה שלא מיוזמתה את הצעד הראשון בדרך להיותה הצ'לנית-של-כולם בתעשיית הפזמונים. היה זה יוני בלוך ששמע את נגינתה באיזו הופעה של חבר'ה ושאל אם תיאות לנגן לאלבום של זמרת צעירה שהפיק. זו הייתה אפרת גוש. בלזיצמן קפצה למים הגם ששירתה בצה"ל על תקן מוזיקאית קלאסית מצטיינת. כשהשתחררה, "נחטפה" לתעשיית המוזיקה הקלה ומאז היא שם בגדול.
ברם, בנשמה נותרה בלזיצמן הצ'לנית הקלאסית שהייתה. היא, מי שהצדיעה בעבר בהופעה לרוק של מועדון "רוקסן", מצביעה על ז'קלין דה פרה כאהובה עליה מבין כל הצ'לנים. "היה בנגינת הצ'לו שלה משהו אמיתי שיצא החוצה עם כל הנשיות שלה", היא אומרת. "כשרואים אותה מנגנת בקטעי הווידאו שהותירה אחריה, רואים את האדם שהייתה עם עוצמות של רגש שהקרינה".
מבין צ'לני ההווה מהווה לה השראה יו-יו מה, וירטואוז הצ'לו הסיני-אמריקאי. "מדהים איך הוא מתפרס על סוגי מוזיקה מגוונים", היא מתפעלת. "הייתי עם קבוצת מוזיקאים מישראל שנפגשה איתו מאחורי הקלעים של קונצרט שלו בקארנגי הול, בניו-יורק. עם כל גדולתו, הוא הקסים באנושיות שהפגין. כשתוך כדי הפגישה איתנו, ניגש אליו מישהו חשוב, מתוך ידיעה שאני הצ'לנית שבחבורה, הוא הפקיד בידיי את הצ'לו שלו. לא האמנתי שאני אוחזת בצ'לו היקר בעולם".
ההצלחה שלך ברוק נראה שהיא פרי של עיתוי ששיחק לטובתך. הרי אפילו לפני 20-30 שנה הצ'לו היה עדיין "שבוי" בחיק המוזיקה הקלאסית.
"אתה צודק, אם כי לפניי הצטיינו ברוק יובל מסנר וקרני פוסטל. הרוק בארץ נפתח לצ'לו כחלק מגל עולמי. למזלי, הגעתי בזמן הנכון".
וכשהקורונה פרצה?
"אז הרגשתי שאני לא יכולה רק לשבת בבית ואני מוכרחה לעשות משהו עם המוזיקה. יום אחד הפכנו מתן ואני את החדר של רוני, התינוקת בת השנה וחצי שלנו, למיני-אולפן, כשאותה העברנו לחדר שלנו. כדי לא להפריע לה, הבאנו הביתה כלים אלקטרוניים, שבהם ניתן לשלוט בעוצמת הקול שלהם. 'בוא, נקליט שיר, משהו לנפש שלנו', הצעתי למתן, בהנחה שאם זה יהיה טוב, נעלה לרשת, לפייסבוק. 'שיר ערש' של אלתרמן וארגוב זרם לי מאליו, שיר של מופע משירי אלתרמן שאני חולקת עם שילה פרבר. מהתגובות החמות ברשת זה פשוט התגלגל לאלבום דיגיטלי".
"בחרנו שירים שמתאימים לתקופה, כמו 'אני מאמין' ('שחקי שחקי') של טשרניחובסקי ו'היו לילות' של אורלנד וזעירא", היא מוסיפה. "נראה לי שהביצועים הושפעו מהאווירה שהייתה, כשהרחוב הנשקף מהחלון שלנו היה שקט, כמו בשעת הערב שבה אנחנו משוחחים כעת".
התיאום בין הצ'לו שלך לבין התופים וכלי ההקשה של מתן מעורר התפעלות.
"מוזיקה היא בעיניי רגש ומה ששומעים באלבום משקף את האווירה שהייתה בינינו בזמן ההקלטה, תוך כדי הקפדה על כל צליל וצליל. כי כמי שבאה מהמוזיקה הקלאסית, חוסר דיוק עלול לשגע אותי".
לדבריה, בהיותם אומנים יוצרים הם מצליחים לצלוח כלכלית את התקופה הקשה של הקורונה. אין להם עיניים גדולות מדי. צ'לנית-העל של הרוק הישראלי מתגוררת בדירה שכורה ביפו. "זה מה שיש כאן", בלזיצמן מעירה בלי נימת טרוניה, אם כי היא יודעת שבמדינה אחרת היו נושאים מוזיקאית שכמותה על כפיים. "ככה זה כשבישראל תקציב התרבות אפילו לא מדגדג את האחוז מתקציב המדינה וענף התרבות הוא האחרון בתור לכל דבר", היא מסכמת.