עדי-קשת כהן מודעת לכך שלפני שמתייחסים לשירתה האיכותית, תוהים על כפל השמות הבלתי שגרתי שלה. "כשנולדתי, הורי התלבטו בין השמות עדי וקשת", היא מספרת בפעם המיליון. "בסוף הם נתנו לי את שני השמות וכך כתוב בתעודות, אבל כל אחד קורא לי איך שבא לו..."

"התלבטו", היא מתנסחת ואולי היא מתכוונת לכמעט מלחמת עולם שפרצה בין הוריה בגין שמה והסתיימה בכי טוב. עכשיו הם, כרבים אחרים, יכולים ליהנות מהביצוע היפהפה של העדי (התכשיט) הפרטי שלהם לשירה "Battleships", שעלה לרשת בדרך לאלבום-בכורה שאמור להרים עוגן בעוד כחודשיים.

איזו מלחמה?

"השיר נכתב מתוך מערכת יחסים עם תחושה של מלחמה בתוך...זוגיות. הרגשתי בחזה את כובד המשקל בין דברים שמתנגשים וכואבים. למרות שהסוף היה ידוע, עלה בי הרצון לעצור לרגע את המאבקים ואת שקיעת הספינה הזאת. זה הדימוי שהיה בי בראש עם הרצון להניח בצד את המציאות הקורסת".

"רק לספר על עצמי ידעתי", כתבה המשוררת רחל. ואת מה מלווה את מה שעובר עלייך בשירים?

"לגמרי".

אם מה שאת כותבת מסב לנו הנאה, מה הכתיבה הזאת עושה לך?

"אני מרגישה שכשאני ניגשת לכתוב שיר, הרבה פעמים זה נובע מהצורך לפענח אצלי דברים שהם לא ברורים. אם המוזיקה באה לי מאוד מהר, במילים הרבה פעמים אני חופרת וחוצבת באבן עד שמתבהרת לי איזו תמונה. בדרך כלל יש שם פורקן והתפכחות, כשהכתיבה הזאת כאילו ממלאת לגביי תפקיד של ...פסיכולוג".

נחזור לשיר שהוצאת כעת?

"נחזור. זה השיר שיחתום את האלבום והוא שיר הנושא שלו. הוא נכתב בהשראת בלדות אהבה משנות ה-50 וה-60, עם מעין רצון לחזור לזמנים שהיו פעם, כשעם כל הנוסטלגיה יש גם ניחוח ממה שקורה עכשיו. מצחיקה אותי האידיאליזציה המוגזמת של כל מה שהופך נוסטלגיה למתוקה. אם יש כאן כעין ביקורת על הנוסטלגיה, אני דווקא אוהבת אותה ולא מוכנה לשחרר אותה".

מוזיקלית, היכן את ממצבת את עצמך?

 "היום החלוקה לסגנונות היא נורא בעייתית. לכן, קשה להגדיר את האלבום שבדרך. אם אתה עומד על שאלתך, אז אצביע על מה שנקרא ארט-פופ, כלומר פופ אמנותי. כמי שלמדה בעבר מוזיקה קלאסית וגם ג'ז, אני מתארת לעצמי שההשפעה ניכרת".

כמו בשירים אחרים שלך ששמעתי, את פותחת בעדינות ופתאום זה משתחרר ומתפרץ לך.

(צוחקת) "כנראה, אני דינמית במנעד התחושות שאני מביעה בשירים שלי".

ובאשר להפקה המוזיקלית?

"האלבום הוא הפקה משותפת  שלי ושל המתופף יואב ארבל. בסך הכל זהו אלבום של תופים ופסנתר, בדיוק כמו בהופעות שלי. אחרי חיפושים, אני מרגישה שהשירים נופלים למקום שנכון להם".

כהן נולדה בקיבוץ עין-חרוד מאוחד, נדדה עם משפחתה בכל מיני מקומות ולבסוף התמקמה ברחובות, "אם כי בתחושה נשארתי קשורה לקיבוץ". לדבריה, בת למדען במכון ויצמן ולמורה לעברית, "גדלתי במשפחה של אוהבי מוזיקה". היא התחילה ללמוד פסנתר בגיל שמונה ולדבריה שרה כל השנים. בתיכון תלמה ילין נחשפה לג'ז והיא מודה: "גם כשהתעמקתי שם במוזיקה הזאת, היה לי ברור שזה לא העולם שלי". כהן מופיעה מקצועית מאז תקופת התיכון, אם כי היא מדגישה שזה היה רק כזמרת, עדיין לא עם מוזיקה משלה. למרות שעם גיוסה לצה"ל קיבלה מעמד של מוזיקאית מצטיינת, העדיפה שירות רגיל, כי "רציתי להיות עם אנשים מחוץ למוזיקה".

מהצבא הגיעה כהן בישיר לרימון, "שם פיתחתי את הכתיבה שלי וזכיתי בכל מיני תחרויות עד שהחלטתי לצאת משם ולשחות במים העמוקים של ההופעות ולמצוא דרכן מקום משלי". לצד ההופעות, היא מתפרנסת משיעורי פיתוח קול.

זהו סיפורה של עדי-קשת כהן, שאם תיחשפו לשירתה, תהיו שותפים לתמיהה כיצד היא עדיין לא התפרסמה. "יש לי הרגשה שזה הולך להשתנות", היא מעירה. "אני מקווה שהאלבום יעשה את העבודה".

עם הקורונה קרה לה משהו מוזר. "במאמץ לסיים את האלבום, היא תפסה אותי כשאני ממילא סגורה בבית לרגל העבודה עליו", היא מספרת. "אם אחרים נלחצו ממה שקרה, לי דווקא היה הרוגע הנחוץ להשלמת המשימה שלקחתי על עצמי וזאת לאחר שהייתי על טורבו במהירות של 200 קמ"ש".

יש געגוע לקהל?

"מאוד! אני מאוד מקווה שהופעת ההשקה לרגל הופעת האלבום תוכל לצאת לפועל בינואר. איך אומרים? - עד אז אלוהים גדול. עם זאת, כדי לא להתאכזב יותר מדי, אני מוכנה גם לאופציה שזה לא יקרה".