כשהמוזיקאי ארז לונברג שמע על מותו בטרם עת של הזמר דוד-רפאל בן-עמי ממחלת הקורונה בהושענא רבה, הוא חש צער כפול ומכופל - הן על אובדנו של חבר יקר, שכיבד והוקיר, הן על שעמיתו לא זכה לקצור את פירות אלבומו האחרון, "בוקע חלוני רקיע", שלונברג הפיק לו מוזיקלית.
השיחה עם לונברג לקראת ה-30 לבן-עמי, השבת - מצמררת. "משום מה מתחילת העבודה על האלבום הטרידה אותי המחשבה שייתכן שזה הדבר האחרון שהוא עושה בחייו", מספר לונברג. "המחשבה הזאת העיבה על החיבור החזק שנוצר בינינו, לאחר שהכרנו דרך הרב יצחק גינצבורג, מלחין כל ניגוני האלבום. זה כל כך היה מוחשי שכמה פעמים הייתה לי הרגשה שהולך לקרות לדוד משהו באולפן. הוא נתן את כל-כולו בהקלטה עד שהתעוררה תחושה שהוא הביא את עצמו עד לכלות הנפש ועוד רגע אולי צריך להזמין אמבולנס".
"לכן, מוסיף לונברג, "כשסיימנו, היה בי מין רצון כזה לעכב את הדברים אולי כדי לדחות את הקץ. במחשבה שנייה אני מודה שאם לא מנעתי את ההשתהות בהוצאת האלבום, זה היה מהסיבה הזאת. אולי לא יאמינו לי. אולי זה הזוי עד כדי להישמע כמו מחלת נפש, אבל זו הייתה הרגשתי. כששמעתי לבסוף שהוא נלקח מאיתנו, התנחמתי בעובדה שהאלבום לא יצא לפני שנתיים, עם סיום העבודה עליו וכך אולי היו לו עוד קצת חיים".
מרתקים דבריו של לונברג על התייחסותו של בן-עמי למוזיקה: "אם יש כאלה שבשעה שהם חוזרים בתשובה, הם הופכים להיות מעין ת"פ של המערכת ושרים מה שנקרא חסידי קורקט, חס וחלילה לא לחרוג מהשטאנץ, לא כן דוד. הוא, יוצא להקה צבאית, שר רק שירי-קודש, אבל ניגש אליהם ממקום מאוד-מאוד פתוח, בלי להפנות עורף למה שהוא עבר בדרך. הדבר לא התנגש עם חרדת הקודש שניכרה בשירה שלו עד כדי יצירת הרושם שהוא דיבר עם השמיים כשהוא שר. באותו רגע שום דבר לא עניין אותו, רק הוא והשם יתברך".
אם בדבריך ניכרת נימה של הערצה כלפיו, האם בעבודה באולפן גם היו ויכוחים ביניכם?
"בוודאי. ר' דוד היה חרד לכל פיפס בהקלטה, אבל גם כשהתווכחנו, הצלחתי לשכנע אותו להכניס להקלטה כל מיני אמצעים אלקטרוניים, שמהם הוא נמנע בהקלטות עד אז. השוויתי את מה שעשינו במוזיקה לצורך באיפור בטלוויזיה שבלעדיו אנשים נראים חיוורים עד כדי לגרום לחוסר חשק להסתכל עליהם".
"העבודה המשותפת שלנו לא הסתכמה רק במוזיקה", מוסיף לונברג. "היו לנו המון שיחות בענייני אמונה. הוא היה חסיד ברסלב ובמקור מושבניק מנהלל ואני - חב"דניק, במקור קיבוצניק מגונן שבגליל העליון. תאר לעצמך שר' דוד כל כך השפיע עלי עד שלפני שלוש שנים מצאתי את עצמי בהשראתו באומן. כל אחד מאיתנו נשאר בחסידות שלו, אבל דרך המוזיקה נעשינו חברים".
לונברג (ל' ו-ו' בסגול), בן 52, גדל מגיל תשע בגונן, לשם עבר עם משפחתו מקיבוץ תל-יצחק. לדבריו, הגיע למוזיקה בעקבות אביו שניגן בקלרנית. הוא עצמו התביית על הפסנתר וניגן בלהקות גליליות. אחרי הצבא למד ברימון והקים בשנות ה-90 עם חברו מהקיבוץ, גידי דבוש, שנהיה חסיד ברסלב, את להקת "רוך", שכשמה כן הייתה להקה של רוק רך, שבחמש שנותיה היו לה מעריצים משלה.
והחזרה בתשובה?
"כל הזמן חיפשתי משמעות יותר עמוקה בחיים ואותה מצאתי בהודו. הרי כשמגיעים לשם, מרגישים ירידת מתח במרוץ אחר המיליון. שם הבנתי שכל מיני רצונות שהיו לי לא ממש חשובים. זה הביא אותי לבית חב"ד. אולי ברגע הראשון לא התחברתי, אבל קלטתי דברים שחלחלו לתוכי. כשחזרתי ארצה, כבר לא יכולתי לחזור לחיים שלי מקודם. התחתנתי עם מי שהייתה בתהליך של תשובה כמוני, למדתי בכולל ואז נסענו לשנה בניו-יורק וחזרנו".
לפני כשנתיים סגר לונברג מעגל. הגעגועים לגליל עשו את שלהם והוא עבר עם זוגתו ענבל ועם ששת ילדיהם מירושלים לקיבוץ להבות הבשן, הסמוך לגונן, שם התמקמו כתושבי-חוץ ומשם יוצא לונברג לפעילותו המוזיקלית במרכז הארץ, בעיקר בהוראת פיתוח קול בשיטה העובדת לדבריו הן על הגוף, הן על הנפש. "אני מרגיש שחזרתי הביתה ואולי גם בכך הושפעתי מדוד", אומר לונברג.
בכלל העשייה שלך היכן תמקם את שיתוף הפעולה שלך עם דוד-רפאל בן-עמי?
"למקם? נראה לי שזה שינה לי את החיים בכך שדברים שקיבלתי ממנו נכנסו לי לעומק של הנשמה והיוו בשבילי בית-ספר שאין שני לו".