"חיוך, או 'Smile', כפי שנקרא בביצוע זמרת הג'ז אלה ג'וי מאיר השיר הראשון שיוצא מהאלבום שלי, זה דבר שאנחנו זקוקים לו, בפרט בתקופה הקשה שאנחנו עוברים כעת", אומרת המלחינה אביה קופלמן, מבכירי מלחיני המוזיקה הרצינית בארץ, שמטילה פצצה מוזיקלית עם חציית הקווים שלה אל מחוזות הג'ז, המוזיקה האלקטרונית ואף הרוק. "למעשה, כתבתי אותו לפני הקורונה כדי לעודד את עצמי ולגרום לי יותר לחייך לעולם, אבל על רקע מה שקורה בימים אלה, נראה שזה מתאים לכולם".

"לכולם", את אומרת, אבל מדוע באנגלית?
"כל האלבום הוא באנגלית, דווקא, אולי מפני שכתיבת שירים היא משהו יותר חושפני וחדש לי, מי שבדרך כלל עוסקת בהלחנת יצירות יותר מורכבות. לכן, נוח לי יותר לעשות את זה בשפה אחרת, כאמור באנגלית, מה גם שרוב הקהל של האלבום הזה יהיה לצערי בחוץ-לארץ".

כמי שפלרטטה מעט עם מוזיקה חוץ-קלאסית, איך תסבירי את חציית הקווים הנוכחית?
"זה משהו שהתבשל בתוכי הרבה זמן, אולי מתוך רצון להגיע לאנשים בצורה אחרת. זאת, לאחר שהגעתי לתובנה, שכאשר אני פועלת כמלחינה קלאסית, קשה לי מאוד לבנות לעצמי קהל. כלומר, הקהל אולי קיים, אבל אני לא יודעת מיהו. כשאנשים באים לקונצרט, לא בהכרח באים לשמוע יצירה שלי, בעוד שעם השירים יש אפשרות שהקהל יגדל איתי, כולל אנשים צעירים יותר, המתעניינים באומנות חדשה".

והקהל שלך עד כה?
"קהל שבא לשמוע מוזיקה קלאסית, לאו דווקא עושה את זה מתוך עניין אומנותי ולפחות בחלקו מחפש לשמוע מה שהוא אוהב, בעוד שאני פונה לקהל שמחפש משהו חדש".

לא כך התזמורות בארץ, שמתוך רצון ללכת על בטוח, מתבססות על הקיים, למעשה על חשבון היצירה המקומית העכשווית. את מרגישה בכך?
"בטח. כמובן. הקהל של הפילהרמונית, לדוגמה, זה לא קהל שמחפש אומנות מורכבת, אלא יצירות מוכרות לו, שינעימו לו את הזמן ואילו אני מחפשת חידושים ולאתגר כמו באלבום שאני מוציאה ובו כל שיר הוא די בכיוון אחר".

מדוע קראת לאלבום "Minority"?
"כלומר, מיעוט. אני מרגישה מיעוט בכל מקום. ואני תמיד אנדרדוג, גם אם אני פונה עם האלבום פונה לקהל רחב יותר ממה שאני רגילה, קשה מאוד לקטלג אותו. כמו כן, הוא משלב שירים וקטעים אינסטרומנטליים לסירוגין, מה שעוד יותר מוזר. לכן, אני בטוחה שלא כולם יוכלו לאכול אותו".

מדוע את רואה את עצמך כאנדרדוג, כשאת בין המלחינים המוערכים ביותר בארץ?
"כי במוזיקה הקלאסית בארץ אני מאוד חריגה. אני לא כותבת מוזיקה, הדומה למה שרוב הקולגות שלי כותבים. אני בכלל לא כותבת מוזיקה אקדמית, ויש לזה מחיר, כמובן. מצד שני, אני לא חלק מהסצנה המודרניסטית של אנסמבלים למוזיקה בת זמננו. אם זה לא מספיק, בנוסף לכל אני גם מהגרת".

למרות ש-31 מ-42 שנות חייך את חיה בארץ?!
"כן, למרות. אמנם מזמן אני לא עולה חדשה, אבל אני מרגישה קצת שונה. אין לי סבא וסבתא ממקימי המדינה שלחמו בפלמ"ח, אני לא חלק ממשפחת בנאי והמנטליות שלי אחרת. אני עדיין לא מבינה מדוע נוסעים ממהרים לעלות לרכבת מבלי לתת לאחרים לרדת, מה שאפשר ללמד ילד בן שלוש. בקיצור, אני מרגישה חיזר".

אחרי כל השנים!
"אולי זה חלק ממבנה האישיות שלי".

את מצפה שהאלבום שלך יקל מתחושת הזרות שלך?
"לא נראה לי, אבל לפחות הוא יגיע לאוזניים חדשות".

איך תתמצתי את מגוון הסגנונות שבאלבום?
"אולי כאלבום רוק אומנותי פלוס".

אי אלה מעמיתייך המלחינים, הדבקים בסדר הישן במוזיקה, עלולים להתעלף נוכח דברייך אלה.
"אני לא חושבת שזה יקרה, אבל נראה שחלוקה לסגנונות ב-2020 היא משהו מאוד מיושן. מוזיקה היא מוזיקה והעולם מזמן התקדם. כל השיח הזה הוא אנכרוניסטי. הממסד הוא בפיגור גדול לעומת  מה שקורה בשטח".

מותר לומר, שגם אם את פועלת לפי דפוסים מוכרים, בעצם את עושה מה שבא לך?
"בהחלט. תמיד. מה שבא לי? - מה שאני מאמינה בו. מה שמרגיש לי נכון למוזיקה ולאמת האומנותית שלי".

משלמים על זה מחיר?
"בטח. כל הזמן. אין לי סיבה אחרת ליצור. אני מאמינה שבסוף החיים לכל אדם יש חשבון-נפש עם עצמו. אני רוצה לחיות עם עצמי בשלום, בידיעה שיצרתי את מה שהאמנתי בו. אם לא, בשביל מה  ליצור מוזיקה בכלל".

בתחילת הקורונה תמו שבע שנותיה של קופלמן כמלחינת הבית של התזמורת הסימפונית ירושלים. לכאורה, היא, הבועטת לא פעם בממסד, נשאה משרה באחד ממעוזיו המוזיקליים. האמנם?

קופלמן מבהירה: "כמלחינת הבית בתזמורת הסימפונית ירושלים, ניתן לי שם חופש-פעולה. זה אפשר לי להזמין יצירות של מלחינות ומלחינים צעירים, שאלמלא כן לא היו מגיעים איתן לידי השמעה בביצוע תזמורת סימפונית, כי הממסד, השמרני מטבעו ומנסה לשמר כוח, נוקשה כלפי מלחינות".

נושא אחר. עושה רושם, שבניגוד לאי אלה מלחינים, הבורחים ביצירותיהם מפוליטיקה כמו מאש, את משמיעה את קולך בלי חשש.
"כן, אני משמיעה, אבל נזהרת שלא להתחבר עם מה שיש בו פלקטיות".

מה היה לפני שש שנים הסיפור שלך עם יצירתך "בין עזה לברלין"?
"הכותרת של היצירה הזאת, שבוצעה לבסוף בתזמורת הסימפונית ירושלים, קצת מורכבת. אני תופסת את ישראל כמקום בין עזה לברלין.מה מנגנת פה תזמורת סימפונית? - מאהלר, רוב הזמן. מצד שני, במנטליות שלנו אנחנו רחוקים מאירופה והקונפליקט קיים פה כל הזמן".

היצירה הזאת הוצעה קודם לכן לתזמורות אחרות?
"לפילהרמונית. אבל זובין מהטה אמר, שאם אסכים לשנות את הכותרת, הם יבצעו את היצירה".

דווקא הוא!
"למה דווקא. זובין זה לא ברנבוים. הוא הכי נמנע מכל פוליטיקה".

ויצירת "יהי זכרם", שבוצעה תריסר שנים קודם לכן?
"זה היה בעיצומה של האינתיפדה השנייה והקדשתי אותה לכל נפגעי הטרור. יותר מהיותה במחלוקת, היא הכניסה קצת את הקהל לשוק, כשהתחילה עם משהו שנשמע כמו יריות. זאת הייתה המטרה שלי - להוציא את קהל הקונצרטים מהשאננות".

קופלמן נולדה במוסקבה כבת להורים ציונים וכשחיפשו לה שם עברי, בחרו בשם אביה. כמסורבי עלייה, הם עברו תקופה קשה של תשע שנים עד עלייתם ארצה ובתם סבלה מהתנכלויות בבית הספר. היא התחילה שם ללמוד פסנתר והפסיקה בגלל הנוקשות של המורה. זה היה המרד הראשון שלה כמי שמודה שהמרדנות טבועה בה מתמיד.

בארץ חזרה לפסנתר, אולי מפני שמצא חן בעיניה הפסנתרן שניגן בחוג לבלט שבו רקדה. לדבריה, כבר אז ידעה שמוזיקה זה משהו שתעשה כל החיים. הפסנתרן רונן שפירא, ממוריה, המבוגר ממנה ב-14 שנה, היה לבעלה עד שנפרדו דרכיהם והיא לא נישאה שוב. בנם בן ה-21 השתחרר באחרונה מהצבא. "הוא מקסים, מקסים, מקסים", קופלמן מחמיאה לו ברגשנות. "הוא מנגן בכל מיני כלים ויוצר מוזיקה, אך לא נראה לי כי ימשיך בכך כמקצוע. ממה שהוא רואה איך אני חיה, הוא יעדיף עבודה יציבה יותר".

כשקופלמן, רמת-גנית עם יכולת התנסחות מרשימה ושיער גולש, נשאלת מה היא אוהבת חוץ מאשר את בנה, היא משיבה: "אני אוהבת אנשים אולי כקונטרה לכך שמלחינה זה מקצוע מאוד-מאוד בודד. אם חשבתי שאני אוהבת להיות לבד, כי כל תהליך היצירה קורה לבד, בימי הקורונה הבנתי כמה זה לא נכון ואיך שאינטראקציה עם אנשים מפרה".

פרט לכך, כיצד משפיעה עלייך תקופת הקורונה?
"נראה לי שכל המקצוע כרגע בסימן-שאלה שמרחף מעלינו. בתקופה כזאת תזמורות לא מזמינות יצירות, כשבכלל לא ברור מה יהיה ויש אי-בהירות כללית. מצבי טוב, יחסית, מפני שיש לי כמה הזמנות מקודם".

מה דעתך על התייחסות השלטונות לתרבות?
"התייחסות השלטונות בישראל לתרבות מזעזעת. אני לא חושבת שזה נובע מרוע-לב, אלא מאדישות ומראש קטן. כמדינה צעירה, איכשהו זה לא בתודעה ולא בראש סדר העדיפויות, אפילו לא באמצע. דווקא בתקופה קשה כמו זאת שאנחנו עוברים עכשיו, כשהאנשים מדוכדכים, התרבות היא הדבר שהכי יכול להחזיק אנשים ולהשפיע על הרוח. אבל אין שום חשיבה יצירתית בכיוון, כמו מה שניתן לעשות באוויר הפתוח ונראה שכאילו לאף אחד לא אכפת".