איך, איך יובל גורביץ' כביכול עבד עלינו באוזניים? כשהוציא לפני כמעט שנה, רגע לפני הקורונה, את שירו "ראה בעיניים", ניתן היה לחשוב שהבנ'דם, המוכר כטורנדו של רוק בלתי מתכלה, התמתן משהו. ברם כעת, בהגיע שירו "כן! לא", שאותו הקליט עם חבריו להרכב "המדור לחיפוש קרובים" (אסף אנגל, טל מרקוס ורועי צעדי) ובו הוא מסתער עלינו במתקפת דציבלים מענגת, ניתן להבין שלא התמתן ולא נעליים. על סף ה-70 שלו מוכיח גורביץ' שהוא נשאר צעיר לנצח.

"הגיל לא משפיע עלי", הוא מצהיר בחדווה. "נשארתי אותו דבר. 70? - אני לא מרגיש ככה. הרי זה עניין של הרגשה פנימית. עד שלא ארגיש שאני מזדקן, לא אהיה כזה. מה כן? - יש קורונה, אין הופעות, מה גם שבדרך כלל אין לי בשפע, כי לא רבים יודעים עלי".

ואשר ל"כן!לא"?
"השיר בא להביא את הנון-סנס של החיים. איך אני שר בו? - 'אנשים קמים בבוקר/ משלמים על כך ביוקר/ והולכים לישון וככה שוב מהתחלה'. כלומר, זה מצב בלתי משתנה שבו...חמור אופטימי מכולם, אפילו אם יצטרך להביא את המשיח" (צוחק צחוק מתגלגל)".

והקורונה?
"אם היא עצרה את כולם, אותי היא שחררה. אני ממש לא מתלונן. יש השלמת הכנסה והחזרים - ובתור בנ'דם אחד זה מספיק לי. אם הייתה לי משפחה, זה אולי היה אחרת".

אתה נשמע אופטימי, אבל בעבודתך כ...משחיז סכינים, בעיקר למסעדות, נראה שניטלה ממך פרנסתך.
"המסעדות אמנם סגורות, אבל יש כאלה שעובדים כאילו מתחת לאדמה, כל מיני קייטרינג וכאלה. אז אפשר להסתדר".

כפי שאתם שמים לב, הטרובדור גורביץ' הינו טיפוס ססגוני למדי, בן קיבוץ גינוסר שעל שפת הכנרת. מצד אמו, צוריה בן-נון, הוא נכדו של הסופר יהודה בורלא. "סבא מתוק להפליא", אומר הנכד יובל. "אצלנו במשפחה היו קוראים לו 'יוהוסף'. למה? - אני לא יודע? - זה נדבק לו. אנחנו משפחה עם הומור מטורף, שאולי ניכר בכתיבה של הסופר עודד בורלא, אח של אמא, שבעיניי היה פלא מהלך וגאון טוטאלי".

קיבוץ גינוסר מקושר בתודעה עם דמות אחרת.
"אכן, זה הקיבוץ של יגאל אלון, מי שהיה מפקד הפלמ"ח. אבא שלי, בתור פלמ"חניק לשעבר, היה בין החבר'ה שמדי שישי אחרי הצהריים היו הולכים ליגאל ועל וויסקי מספרים מאז. הייתה שם סחבקייה לא נורמלית בטעם של פעם עם 'אהלן!' על הכתף ו'מה נשמע חביבי?'".

מעניין, שכמי שבא מתרבות הלדינו ומסיפורי הפלמ"ח, מוזיקלית נסחפת לכיוון אחר.
"כל החיים שלי אהבתי רוק'רול. כבר ב-66' ידעתי בעל-פה את שירי 'פליטווד מק' של פיטר גרין. אני חושב שאני הבנ'דם הראשון במדינה ששמע את 'סרג'נט פפר' של הביטלס שבועיים אחרי שיצא, כשכל הארץ התמוגגה מ'הר הבית בידינו!' בזמן מלחמת ששת הימים".

גורביץ', ארטיסט לא קטן. בצבא שירת בצוות הווי סיני. שלושה מחבריו התפרסמו - מוני מושונוב, יצחק קלפטר ושלמה יידוב - ואילו הוא דומה שמחפש את עצמו עד היום. האמת? - אז הוא לא חשב להיות זמר ואפילו ניסה להיות חקלאי במשק. גורביץ' עבד בדיג ובבננות - ובערבים היה תופס גיטרה ויוצא לעשות שמח במשקי עמק הירדן.

בגיל 27 הפך לתרמילאי. נסע לחו"ל לשנה-שנתיים כדי לראות עולם וחזר כמעט אחרי 20 שנה. רוב הזמן התגלגל באוסטרליה, עם גיחות לאסיה ולאירופה, לצד הופעות פה-ושם עם להקות פאנק ורוק. 

משם קולו הצרוד. "זה אצלי בילט-אין, תוצאה של אינצידנט, כשלא בטובתי נקלעתי באקראי לקטטה בפאב באוסטרליה", הוא מספר. "אגרוף תועה התפלק לכיוון הגרון שלי וכמעט גמר לי את מיתרי הקול. שם הלכו לי הפלצטים לתמיד..."

בנדודיו כמעט לא החמיץ מלאכה מוזרה שנקלעה לידיו. מאחת מאותן מלאכות - השחזת סכינים על מתקן, הצמוד לאופנועו - הוא מתפרנס עד עצם היום הזה.

כשנמאסה עליו שגרת הנדודים, שב ארצה ב-95' כדי להשתלב, כדבריו, באופוריית השלום ו"תוך חודשיים שלוש יריות ארורות הרסו הכל". תחילה היה פעיל בלהקת הרוק "כמעט אפריקה", שממנה עבר לקריירה סולנית. רק בהיותו בן 53 הוציא את אלבום הביכורים שלו בהפקת אסף שריג, מלהקת "איפה הילד".

תחילה הוא התגורר בקרוון זרוק במושב, עד שעבר ל"צנטרום של הפיילה", בלב תל-אביב ומודה ש"אפילו חובב טבע מושבע כמוני מסוגל להיכנע לפיתויי החיים האורבניים". גורביץ', קירח אה לה יול בריינר, מסתפק בדירת חדר וחצי, כי "זה מספיק לי בתור רווק שלא מבחירה".

קורה שאתה מתחרט על הרווקות הזאת?
"לא יודע. כאילו זה נהיה מצב קיים. התרגלתי לחיות ככה. וואלה, בסדר. אני משלים עם זה".

עד מתי תוכל להשתולל בהופעות?
"אולי אין לי אותו מרץ כפי שהיה, אבל הוא לא נגמר בינתיים. כשזה ייפסק, אפסיק".