כילד ונער שגדל בתוך עולם מוזיקלי רבגוני שכלל רוקנרול, בלוז, סול, שירי ארץ ישראל הישנה והטובה וכמובן צלילים מזרחיים, אהובה עוזרי תמיד נתפסה בעיניי כאחת הזמרות הטובות במחוזותינו, בייחוד אהבתי כנער את "עמק הפרחים", שתיאר בעיניי רומנטיקה נאיבית עם קצב חפלתי שאי אפשר שלא להתאהב בו.
המפגש עם אלבומה "היכן החייל?" גרם לי להכיר את אחת היוצרות המורכבות והמוכשרות במוזיקה הישראלית, לא רק בגלל הטקסטים שהיו שונים לחלוטין מהנוף שהיה מקובל בימים ההם ולא רק בגלל הלחנים שהיו טבועים בחותמה האישי הידוע, אלא בגלל העובדה שיצירתה מלאת הנשמה רקחה תמהיל שנע בין עצב לשמחה לכל אורך האלבום ובכלל.
כששומעים את "היכן החייל?", שיר קורע לב על חייל שלא חזר מהקרב ומוגדר נעדר, לא מצפים שבהמשך השיר הוא יזכה לקצב חפלתי, כמסמל במובן מסוים את המשכיות החיים למרות השכול, שכול שעוזרי ידעה מקרוב.
ההיכרות הראשונה שלי עם שמה הייתה בכיתה ג' כערך, כשבן כיתתי איתמר, בן אחיה, סיפר כי דודתו היא זמרת גדולה. בשנים ההן לא שמעתי על שמה מעולם אולם הוריי, כששאלתי אותם לאחר השיחה עם איתמר, זכרו אותה לטובה.
כשגדלתי והתוודעתי לשיריה הבנתי את הפספוס בכך שלא הכרתיה עד אותה נקודה. המפגש הראשון עם אהובה קרה לפני כשש שנים בביתו של חבר נעוריה, הזמר שאול ישראלי (המכונה "הכוכב בזמר") בליל שישי. פגשתי את שאול בכדי לתעד את פועלו המוזיקלי ואהובה התארחה אצלו ואצל אשתו ציונה בבית. אני זוכר כמה הוקסמתי מלפגוש את האגדה הזו שלא התנהגה כאגדה, אלא חייכה בצניעות ובחבר'המניות משוועות וחיממה לכולנו את הלב. זכור לי שהיא גם סיפרה על שיר חדש שהיא כתבה לישי לוי.
מאז אותו מפגש, מצבה הבריאותי של אהובה הידרדר ועם זאת, בהתכתבויותינו הפרטיות בפייסבוק, היא תמיד עודדה אותי ברגעי משבר ותמיד אמרה את המילה הטובה והחיזוקים, כאילו שאין עצב בעולם.
כששמעתי כי אהובה הלכה לעולמה לא הופתעתי מהסיבה שכבר מיהרו להספיד אותה כמה וכמה פעמים מאז שחלתה במחלת הסרטן בשנת 2000 ותמיד היא יצאה מזה חזקה ולא נטשה את הבמות ובייחוד את שמחת החיים ואהבת הקהל.
אבל באותו רגע שהגיעה אליי הבשורה, מופתע או לא, ליבי נשבר והתמלא צמרמורת של עצבות כי מי שנולדה לתוך טרגדיה של אובדן אב מילדות ובהמשך אובדן הקרובים לה ביותר, מצאה את מותה בנסיבות טרגיות. ולא, זו לא הייתה קארמה כי אם זה היה תלוי בקארמה של אהובה, היא הייתה זוכה לחיי נצח, ממש כמו שיריה.
בשנה שעברה קיבלתי הודעת פייסבוק מהבמאי עופר פנחסוב שהציע לי להצטרף למסע מוזיקלי מרתק לסרט שהוא יוצר, כותב, מפיק ומביים. בהתכתבות הוא לא סיפר לי על מה הסרט, אבל בשיחת הטלפון, כששמה של אהובה עלה, הבנתי כי זו בעצם מעין סגירת מעגל עבורי אישית, אבל לאחר התוודעות לעופר, זו סגירת מעגל עבורו אף יותר.
כסטודנט צעיר לקולנוע עופר תיעד את אהובה במהלך העבודה על אלבומה המופתי "צלצולי פעמונים" (1999) ובעצם זכה לתעד דרכה את שאר סצנת מוזיקת כרם התימנים שפרחה בסבנטיז (צלילי הכרם, צלילי העוד, בעז שרעבי, צמד צלילי שבזי ועוד) וענקי הזמר שזכו לתיעוד מרגש בעדשת המצלמה שלו.
עופר לקח את הסיכון והציע לי להפוך לתחקירן (לצדו) בסרט, משהו שעד אותו שלב עשיתי בעיקר בעצמי למען עצמי ובאופן אוטודידקטי. לאחר הכוונה והדרכה יצאנו למסע מרתק בן שנה וחצי שבמסגרתו צללנו לקטעי ארכיון מרתקים (וידאו וסטילס), ביקרנו בבתים של מוזיקאים ותושבי הכרם שגוללו בפנינו סיפורים מדהימים על חייה של אהובה ובעיקר ניסינו לצייר קולאז' מאופייה, אישיותה ויצירתה שהיו קשורות כשתי וערב.
מלבד הסיפורים הרבים שגמענו ומעבר לעובדה שבמשך כל התקופה הזו חלמתי וחשבתי רק על אהובה, הבנתי שלמרות הסטריאוטיפ שייצגה אהובה בעיני החברה הישראלית כנציגת "ארץ ישראל השנייה", אהובה הייתה ארץ ישראל האמיתית.
מי שבשיריה היטיבה לצייר את המציאות, עם המר והמתוק שבה שתמיד הלכו ביחד בחייה כמו בשיריה, היוותה אספקלריה למציאות הישראלית שידעה רגעי שכול כבדים, רגעי ניצחון, רגעי עצב ורגעי שמחה שבשיריה זכו לתיאור מדויק ומלא כנות.
אהובה מעולם לא התיימרה להפוך לסופרסטארית אלא קהל שומעיה היה זה שהמליך אותה לסינגר סונגרייטרית הראשונה של המוזיקה המזרחית בארץ ושם אותה באותה שורה עם נעמי שמר ונורית הירש (מה שהממסד סלד ממנו וסירב בכל תוקף לעשות).
במהלך התחקיר גילינו כי התפיסה של הציבור ובייחוד התקשורת את אהובה עוזרי בשנות השיא המפוספסות שלה בסבנטיז ובאייטיז לעומת תפיסתו אותה לאחר שחלתה (כן, לא אחטא ואומר מתוך "רחמים") היו רחוקים זה מזה מרחק שנות אור.
היו מוזיקאים שהספידו אותה, כאלה שלא נתנו לה את ההערכה שיכלה ליהנות ממנה בחייה הבריאים. ואז, כשהיא חולה, פתאום נזכרו לחלוק לה כבוד.
לכן בסרט השתדלנו להטיח בפרצופם של הצופים את סיפורה המרתק, המרגש, הטרגי והמצמרר של אהובה ולהשמיע, מקולה שלה, את תחושותיה לגבי נושא זה כמו גם חידות שעד הסרט נותרו כבלתי פתורות לגבי חיי האהבה שלה, יחסיה עם תעשיית המוזיקה ובעיקר יחסיה עם עצמה.
תאריכי הקרנת הסרט:
13.12 - פסטיבל הקולנוע בירושלים
17.12 - בכורה ביס דוקו
29.12 - הקרנה חגיגית אונליין עם אומנים אורחים