כששרית שליי-זונדינר, מהבולטות בדור הצעיר של מלחיני המוזיקה הרצינית בארץ, נשאלת אם המוזיקה שלה נובעת רק מתוכה, או שיש לה גם יצירות שלנושאיהן אין קשר ישיר אליה, היא יורה מענה מהיר: "מבחינתי, הכל אישי. כך היה גם כשהלחנתי לפני חמש שנים טקסט של המשוררת האיראנית פריבא שש-בלוקי, שמאוד התחברתי אליו, כאשר הוא דיבר על דיכוי של נשים".
אם אצלך "הכל אישי", כדברייך, נראה שהאופרה הקאמרית "ASD", שאת מעלה השבוע ב"חג המוזיקה הישראלית", היא מבחינתך הכי אישית.
"אכן, רציתי לומר כאן משהו על תקשורת בין בני-אדם בכלל, בפרט בתוך משפחה, כשהם קרובים זה לזה, אפילו מלופפים זה בזה, כמה היא יכולה להיות דחוסה ומורכבת, בטח ובטח כשיש הלקות האוטיסטית - המופיעה כאן בשם היצירה - משהו שאני מכירה מאוד מקרוב".
כששליי-זונדינר אומרת מקרוב, היא מתכוונת למקרה הפרטי שלה, כאם לבן אוטיסט, שעליו היא מעדיפה שלא להכביר מילים, אלא מלינה: "יש יחס כמעט מנוכר של החברה מסביב, כשהוא מלווה באי-הבנה מאוד גדולה לגבי מהות הלקות הזאת ואיך להתמודד איתה. כך, למשל, יש החושבים שאוטיסטים, או אלה שעל הספקטרום, אין להם רגשות, דבר שהוא מאוד רחוק מהמציאות, שבה יש להם רגשות אף יותר מהאנשים הרגילים".
איך זה בתכלס?
"לשפה המוזיקלית של האופרה שלי יש שני קצוות. בקצה אחד, הנוכח בשירת הזמרים, יש משהו מאוד קצבי וריתמי, שהוא קצת כמו שיר-ילדים, עם קצב קבוע, החוזר על עצמו. ואילו הקצה השני, החריף יותר, בא בסאונדים אלקטרוניים, המבטאים את האוטיסט, שלפעמים כל אוושה הכי קטנה יכולה להפריע ולהציק לו ולהוציא אותו מאיזון".
לצד ההלחנה, שליי-זונדינר היא גם מחברת הליברטו. הבימוי הופקד בידיה המנוסות של שירית לי וייס, במאית האופרה הישראלית. ניצוח וניהול מוזיקלי: דור מגן. התפאורה של מאיה נידר-מורן, שהיא גם מעצבת התלבושות, מצביעה על הקושי לתקשר. עודד רייך, בריטון האופרה הישראלית, הוא בדמות האב הפנים המוכרות על הבמה. האופרה מועלית בשיתוף עם תזמורת הרחוב הירושלמית בניהולו של עידו שפיטלניק ובתמיכת מפעל הפיס.
שליי-זונדינר, 36, הינה ירושלמית זה מכבר. "גדלתי בנס-ציונה בבית חובב מוזיקה", היא, בתם של אחות ומורה, מספרת. הרומן שלה עם הפסנתר החל בגיל חמש, "מרצוני", היא מדגישה. בגיל 15 עברה לפנימיית התיכון למדעים ולאומנויות בירושלים, שם היו המלחינים אנדרה היידו ומיכאל וולפה מוריה המובהקים והמשפיעים. לדבריה, הם ומוריה באקדמיה למוזיקה ולמחול, ארי שבתאי ומרק קופיטמן, תרמו לעיצוב המלחינה שהיא.
מלימודיה של שליי-זונדינר, כיום דוקטורנטית לקומפוזיציה, יצאה מלחינה רב-סגנונית, המשייטת בין מוזיקה תזמורתית, קאמרית, תיאטרלית ואלקטרו-אקוסטית. "אני עושה מה שמעניין ומסקרן אותי", היא מצהירה. "כעת, אני עוסקת במוזיקה אלקטרונית, שהיא עולם אינסופי, שהוא כמו חנות צעצועים ענקית, שאפשר לשחק בה ולמצוא איזה סאונד שרוצים. זה לא מפריע לי לאהוב שירים עבריים, במיוחד של נעמי שמר, יוני רכטר ומתי כספי, כשבכך ניתן להבחין ביצירה שלי".
לדבריה, גם היותה ירושלמית משפיעה על היצירה שלה. "כמלחינה ירושלמית, נכנס לתוך המוזיקה שלי בליל של קולות ואמירות - דיסוננטיות, סותרות וחסרות מנוחה. מצבים דרמטיים מעורפלים מוצאים את ביטויים בצירופי הצלילים שאני יוצרת, שהם על הגבול שבין הנורמטיבי והמטורף, כשצלילים נעימים ורכים יכולים בו-בזמן להכיל של כמעט לפני פיצוץ".
לטענתך, המוזיקה הקלאסית בישראל זקוקה ל...מכונת הנשמה. הסבירי נא.
"כדי להסביר, אני צריכה לספר על 'תזמורת הרחוב ירושלמית'. הם חבר'ה צעירים, שרוצים לעשות מוזיקה אמנותית, קלאסית גבוהה ולהוציא אותה מתוך הקבעונות שלה. לפני הפרויקט שלי הם העלו אופרה בתוך...מוסך. קהל אוהב שמאתגרים אותו. מי אמר שיש לקיים קונצרט רק באולם קונצרטים ואסור להרעיש ול...רשרש עם הסוכרייה. מוזיקה אומנותית צריכה להיות רלוונטית, בועטת ולטלטל את המוסכמות. זה מה שקורה בחג המוזיקה הישראלית, אבל במוסדות המוזיקליים המכובדים והוותיקים זה לא קורה ככה.
"אם תשאל מדוע, אז זה בגלל החשש שלא יבוא קהל. במובן הזה יש משהו מנוון בתרבות הממסדית. מה שיכול להסדיר את העניין זה חוק מוזיקה, כפי שיש חוק קולנוע, שעשה ממש טוב לקולנוע הישראלי וקידם אותו. אני מאמינה כשמעמידים תקציבים ראויים, יש לכך תוצאות חיוביות".
אמרת ש"יוצרים צעירים הפסיק לעניין אותם מה זה ישראלי"?
"אתן לך דוגמה מהאופרה שלי. כשסיפרתי לאנשים שאני כותבת אופרה בעברית, אחת התגובות שקיבלתי הייתה 'מה, נורא קשה להלחין עברית!' ושכביכול היא לא שפה מוזיקלית. אני לא מסוגלת לקבל דברים כאלה. עברית זאת שפת האם שלי וגדלתי בה. אם יש גם צלילים דיסוננטיים ורבעי טונים, אין כאן סתירה. הכל יכול ללכת יחד ואין להעדיף מוזיקה שבאה מהחוץ".
וכרגע, בעידן הקורונה, כביכול אין תרבות.
"זה מאוד קשה. חברים שלי מטפסים על קירות. זה קשה גם נפשית לאנשים שרגילים לבמה ולאנרגיות של יצירה משותפת. זה קשה נפשית וגם כלכלית. לדעתי, הממשלה הייתה צריכה אתמול, שלשום ולפני חצי שנה למצוא איזשהו מתווה, שלא יסכן את הבריאות של המופיעים ושל הקהל - ויאפשר חיים כלשהם לעולם התרבות. חג המוזיקה הישראלית, המועבר לקהל באופן מקוון, הוא דוגמה מצוינת למה שכן אפשר לעשות. צריך עוד הרבה מזה".
את משתתפת בהפגנות?
"לא, אני לא משתתפת בהפגנות, למרות שאני מסכימה עם חלק מהמסרים של המוחים. עם כל החשיבות בהפגנות, לא פחות חשוב לשמור על הבריאות של האנשים. כמו שהייתי מצפה שלא יתקהלו בבתי-כנסת, אני מצפה שייזהרו גם במקומות אחרים".