כידוע, לעתים קורים דברים שאין לדעת לאן יתגלגלו. כך הוציא אלי גורנשטיין, אי אז ב-2011 אלבום מופתי של שירי משוררים, שנקרא "ונחיה", כשם שיר של חלפי שהוא הלחין. ברצועה מס' 9 שלו הסתתר השיר "איפה את", שבו ריגש כששר בין השאר - "מדבר אלייך כל הימים/ רק ביני לבין עצמי/ מדבר אלייך כל הימים/ בלכתי ובשוכבי ובקומי./ ולחישה אחת על שפתיי תרעד: / איפה את,/ איפה את,/ איפה את?"
לו היו אומרים אז לגורנשטיין שאלבומו חמק איכשהו מתחת לרדאר, שהוא יחגוג לו עשור עם שני מחבריו ביצירה בלתי שגרתית, "אהבת דוד", עם דוד המלך כגיבור שלה - שתבוצע השבוע ב"חג המוזיקה הישראלית", הוא היה מהמהם בקולו העמוק המהום ספקני.
"פתאום נזכרתי בשיר ושמתי אותו בפייסבוק", משחזרת אילה אשרוב, 52, מלחינתו והצעירה בין השלושה, שתמיד יקשרו אותה עם שירה "לאורך הים". "אחלה שיר', כך הגיב בפייסבוק יהושע סובול, מחבר המילים של 'איפה את' והתכוון לשבח את הלחן. 'אולי יהושע רומז שהוא רוצה שנעשה עוד שירים ביחד', כתבתי לאלי. לא יכולתי לאחל לעצמי שותפים ליצירה משותפת כמו שניהם עם הניסיון הרב שלהם".
"כשנפגשנו, לאחר כל השנים, החלטנו שאם ליצור יצירה היא תהיה סביב שני אישים, שהם שני קצוות של הזהות היהודית, היינו דוד המלך ופרנץ קפקא", מספר סובול, 81, הוותיק בין השלושה. "בסוף דוד גנב את הבכורה ונשארנו רק איתו כדמות יחידה במחזה מוזיקלי".
"אנחנו מביאים את דוד המלך כמין הוגה דעות כזה, קצת אחרת מכפי שהוא מוצג בדרך כלל", מעיר גורנשטיין בן ה-68. "סובול נגע כאן בנימים הרגישים ביותר של הדמות. זה מוציא ממני ליריות ורגשנות בעיצוב שלה".
אשרוב: "אולי קפקא יהיה גיבור הפרויקט הבא שלנו".
"אולי", מגיב סובול, כשלו ולשותפתו המוזיקלית היה ברור שאם הם יחזרו ליצור יחד, אזי עם גורנשטיין, החוט המקשר ביניהם במפגשם ב-2011. סובול איננו עושה הנחת-ידוען למלך, נעים זמירות ישראל ומפנה זרקור גם לצעדיו הלא חיוביים, בין אם בשיר-פיתוי לבת-שבע, בין אם בשיר הכאה על חטא בנוסח "חטאתי חטאתי".
אשרוב: "למען האמת, בהלחנה עשיתי בטקסטים של יהושע כרצוני והוא אמר לי 'לכי עם זה'. נפעמתי מזה שאדם בגילו, שכתב המון, יכול להיות כל כך גמיש".
סובול: "זה לא פלא. יש לי רספקט עצום למוזיקה. לדעתי, היא אם כל האומנויות. רוב בעלי החיים משמיעים מוזיקה. הנס הוא כשהמילים והמוזיקה מתאהבות אלה באלה.כלומר, המוזיקה לא הורגת את המילים והמילים לא חונקות את המוזיקה. אני מאוד אוהב את המוזיקה של אילה ולכן, נתתי בה אמון מלא, מה גם שהיא דיברה אלי".
את השירה רבת הפנים של גורנשטיין, שכהרגלו גם מנגן בצ'לו, מלווה הרכב מוזיקלי מעולה, הכולל את עידית שמר - חליל, טלי גולדברג - כינור, הילה אפשטיין - צ'לו, עינת פבריקנט - פסנתר וזיו קפלן - תוף סנר, שכמותו שומעים במצעדים צבאיים.
מה יש במוזיקה של "אהבת דוד"?
אשרוב: "האווירה ביצירה היא רומנטית, עם כאב, רגש ותשוקה. כמו כן, כשאתה מקבל מישהו כמו אלי (גורנשטיין), עם דיאפזון כל-כך גדול, אתה יכול לעשות איתו הכל, כשהשירים מלודיים ונגישים לאוזן ואם יש פה ושם צלילים צורמים, הם מתייחסים להקשרים הפחות יפים של דוד כמו לקיחת אשת איש".
סובול: "התרומה של אלי היא עצומה. למעשה, כמי שכתב מחזות, אף פעם לא כתבתי יצירה כזאת לזמר-שחקן בודד, שמבצע מונודרמה בשירה עם מוזיקה בהרכב קאמרי. יצא משהו שצמח מהמפגש של שלושתנו".
אשרוב: "אל נשכח, שהיצירה שלנו חוברה בימי קורונה ולא כל כך יכלו להיות חזרות כפי שיש בימים רגילים. כל אחד מאיתנו בעולם שלו, אבל מתגייסים למען מטרה משותפת. אבא שלי היה מספר על שתי צפרדעים, שזרקו אותן לתוך כד חלב. בעוד שאחת מהן צעקה - 'אני טובעת, אני טובעת!', השנייה אמרה לה - 'תמשיכי לצעוק ולצווח'. כשהחלב הפכה לחמאה, היא הצליחה להיחלץ. זה המצב בתקופה הנוכחית. מי שמוותר, טובע".
אזכור אביה של אילה, מישא אשרוב, מי שהיה משחקני הבימה הדגולים, מעלה את הקשרים הסמויים בין השלושה מעבר לשיר "איפה את", שכינס אותם. ב-78' כיכב אשרוב האב ב"הביתה הביתה" וב"ליל הכלולות", שני מחזותיו של סובול, שהועלו בהבימה בזה אחר זה בבימויו של עמרי ניצן. כעבור שנתיים כיכב גורנשטיין בתיאטרון בית ליסין בתפקיד א.ד. גורדון במחזה של סובול "אחרון הפועלים" בבימויה של נולה צ'ילטון. ב-2015 שיחק גורנשטיין את הספרן ב"גטו", מחזה אחר של סובול, שהועלה בקאמרי בבימויו של עמרי ניצן. וזה לא הכל. ב-77' הוציא גורנשטיין עם השחקנית דליה פרידלנד, אמה של אשרוב, את תקליט הילדים "דליה ואלי ביער הקסום".
אשרוב: "כילדה, הייתי בחזרות על התקליט מטורפת על אלי, שהקסים אותי בתום ובשירה שלו. כעת, היה מאוד מעניין לתת לו הוראות לאחר למעלה מ-40 שנה. לא עשיתי לו הנחות, הוא יודע".
גורנשטיין: "לא רק 'אחרון הפועלים' ו'גטו'. לפני 11 שנה יהושע הטיל עלי להציג את דמותו של אבא שלו בהצגת 'קולות בלילה', שהועלתה בקאמרי".
לבסוף, מהנוסטלגיה להווה המביך. "מה שקורה כעת, בימי הקורונה, לתרבות הוא ביזיון גדול לחברה הישראלית ולשולטים בה", מאשים סובול. "המונים מצטופפים בנתב"ג ובכל טיסה לדובאי טסים 300 איש - וזה מותר. לעומת זאת, באולם הרבה יותר גדול, עם הרבה יותר אוויר, אסור להציג הצגה. זה אבסורד. הכל מותר ותרבות אסור. שיהרגו אותי אם אני מבין את זה. האנשים שקובעים את הדברים האלה, התרבות בעיניהם היא כלום, היא אפס".
אשרוב: "אני מסכימה עם כל מילה של יהושע. יש לו הרבה יותר ניסיון בלמחות ממני. אני לא טובה בזה. אבל בעיניי המחאה הנכונה ביותר היא לעשות. עם דמעות בעיניים אני יכולה לספר לך שגם בזום השקעתי את כל האנרגיה שלי. כמו כן, אני חייבת לציין את עודד זהבי, המנהל האמנותי של 'חג המוזיקה הישראלי', שנלחם כמו אריה כדי שה'חג' הזה יתקיים השבוע הזה במתכונתו הנרחבת".
סובול: "חשוב לי להזכיר את המחזה שלי "גטו", ערב השמדה אנשים קיימו בו תיאטרון ותזמורת בתנאים הרבה יותר נוראיים מהקורונה המצחיקה. ומה אצלנו? - חור שחור בתרבות זה מה שיישאר לנו מהשנה האבודה בתרבות, כשבגלל וירוס קטנטן, טראח, סגרו הכל. אם לא ההופעות המאולתרות בחצרות ובמקומות חלופיים אחרים, התרבות הייתה מתה".