פרדי דורה (1922-2006) נחשב לאחד מכוכבי ז'אנר הריקודים הסלוניים בשנות ה-40, ה-50 וה-60, בדרן, זמר ושחקן שהיה גם לאחד ממייסדי תרבות הבידור בעיר נהריה.
מאחורי ההומור והחיוך שבשיריו, מסתתר סיפור טרגי של נער שאיבד את כל משפחתו בשואה והצליח להיות היחיד שנמלט לארץ במסגרת עליית הנוער. בכדי להתפרנס החל דרכו כמתופף וכזמר בבתי קפה ובמועדוני ריקודים בשנות ה-40 עד שקיבל את הצ'אנס לשחק ולככב בתיאטרון הסאטירי "לי לה לו" ובהמשכו "דו רה מי".
בשנות ה-50, לצד היותו מנהל של מועדוני ריקודים סלוניים, הצליח דורה לבסס מעמדו כפרפורמר וכזמר מצליח בזכות להיטים סלוניים כמו "אושר", "לילה בהיר", "אב יקר" (עם בתו אריאלה דורה), "בובה מקובה", "מריה מנהריה" ו"קליפסו במזרע". בתחילת שנות ה-60 עבר לנהריה והקים יחד עם אשתו תקווה את "פרדי'ס בר" שהפך מרכז עלייה לרגל לכל אמני הבידור והזמר של אותן שנים.
לאורך שנות ה-60, ה-70 וה-80 הרבה להופיע והעלה מופעים, בהם "פרדי דורה ללא צנזורה" (1973), "דלות הדולר" (1985) ועוד ובעצם הופיע עד שלקה באלצהיימר, מחלה עמה התמודד עד פטירתו בשנת 2006.
בפרק של "מילים ולחן" שהוקדש לשיריו ולסיפורו המרתק של דורה, ראיין דודי פטימר בראיון נדיר את בתו של פרדי, מוניקה, שסיפרה על האדם מאחורי הקלעים ועל האבא שהכירה אך גם את חוסר ההערכה לו זכה בשנותיו האחרונות וכן את המוזיקאי אבי זלצברג שניגן והופיע עם פרדי בתזמורתו בתחילת שנות ה-70.