"על החתום, מאיר אריאל": הסודות של הזמר האגדי נחשפים

למשרד שהקים ושבמסגרתו פעל קרא מאיר אריאל "אריאל הוצאות", "הוא אמר שהוא רוצה שמס הכנסה לא יחשבו שיש לו הכנסות, חס ושלום", צוחקת בתו הבכורה שירז אריאל, שכיום עובדת באותו משרד בשימור מורשתו של אביה. 21 שנה אחרי שנפטר, פועלים כעת בני משפחתו להקים את "מרכז מאיר אריאל", מקום שיכלול ארכיון של כתבי יד וקטעי וידיאו וגם תערוכות מתחלפות. "המרכז יוקם ברוחו של אבא, עם הצניעות הרבה שהייתה לו והיופי הזה שקרן ממנו. מספיק שהוא היה מסתכל עליך והיית מתרכך", היא אומרת. "לא ימצאו שם פולחן אישיות".

ואיך אפשר שיהיה פולחן אישיות? אריאל שהלך לעולמו במפתיע בגיל 57 היה איש עניו, מספרים מכריו, זאת אף שהיה מגדולי היוצרים שפעלו בארץ, שעל שמו חתומים עשרות שירים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהישראליות. במסגרת ההכנות להקמת המרכז שאמור להיות מוקם בפרדס חנה, היישוב שבו הוא התגורר ואותו אהב, מתחילים להיחשף חומרים שכתב וששכבו בארגזים אשר בעיזבונו, בהם תמונות, כתבי יד וטקסטים. למשל כתבי היד הסופיים של השירים "ארול" ו"שיר כאב", וטיוטה ראשונה לשיר "לא יכול להוריד ממך את העיניים".

מימון המונים: הקמת מרכז מאיר אריאל - פרדס חנה

"יש לנו כ־20 ארגזים המכילים טקסטים, כתבי יד ומחברות ועוד כ־20 ארגזים המכילים קטעי וידיאו, בכל אחד מהם יש איזו פנינה שאבא אמר", אומרת שירז. "אני מאמינה שאנשים אוהבים לראות כתבי יד, מכיוון שזה מחבר אותם לכותב, כאילו שהוא הראה להם שיר לדוגמה ושאל לדעתם. לעתים כתב היד של אבא היה כל כך קטן וצפוף, שיש צורך בזכוכית מגדלת לקרוא אותו. לדעתי זה נבע מרמת הריכוז הגבוהה שבה הוא היה כותב את הטקסטים. אמא הייתה אומרת לו שכאילו חסר נייר בעולם, ולכן הוא כותב כל כך קטן".

מלבד מסמכים יהיו בארכיון גם אלבומי תמונות מכל התקופות, בעיקר מסוף שנות ה־80, אז עזבה משפחת אריאל את קיבוץ משמרות ועברה להתגורר בדירה ברחוב הירקון 70 בתל אביב, שם היו נערכות מסיבות מרובות משתתפים. "גרנו שם 13 שנים, וההורים נהגו לקיים אירועים ומסיבות עם חברים, אם זה בחגים או בימי הולדת. אלה היו מסיבות שלא היה אחד שהעז לפספס", אומרת שירז. "צולמו המוני תמונות במסגרת הזאת, וכל מי שהיה אז בברנז'ה התל אביבית נמצא שם".

באחת מהן מתועד אריאל עם סשה ארגוב, תיקי דיין וטליה שפירא. "מדובר על שנת 72'", אומרת שירז. "מאיר אריאל בן 30, אפילו עוד לא בשנת החופש שלו בעיר, והוא מכיר את טליה שפירא, שקולטת את הייחודיות שלו. היא מבקשת ממנו עזרה עם ההצגה שהיא רוצה להעלות עם תיקי דיין והם מתחילים לחפש מי ילחין את המוזיקה. ככה שלושתם מגיעים אל סשה ארגוב. תמונה נוספת שלו יחד עם טליה שפירא, כנראה אחרי אחת ההצגות שלה, כשהוא נפגש עם שלום חנוך. האיכות לא גבוהה, אבל אנחנו מאוד אוהבים את התמונה הזאת".

בין המסמכים גם דפי יומן עבודה. בתו מספרת כי בזמן שהתגורר בתל אביב, ייצר יומן שולחני גדול, שבו היה מסמן את האירועים שצפויים לו בכל חודש. "הוא ציין שם ימי הולדת, חגים, פגישות עם חברים, פרשות השבוע וימי מילואים, אנחנו למדים המון על החיים שלו מיומני השנה שאותם נציג בארכיון", אומרת שירז. "הוא כתב ביומנים הללו גם בערבית. אבא חשב שאנחנו כישראלים צריכים לדעת ערבית, ולכן גם למד אותה בעצמו. מצד שני כשהוא אמר לנו שיכריח אותנו ללמוד ערבית, היה ברור שהוא מתלוצץ - כי הוא היה נגד כפייה כלשהי. המטרה היא להנגיש לקהל את החומרים. יהיו בארכיון סריקות של כל שירי מאיר אריאל, כולל טיוטות וחלקי שירים, ולצדם גם טקסטים שונים שכתב במגוון נושאים כמו אמונה, מדינה, פוליטיקה ואהבה. יהיו שם גם מכתבים מרגשים שהוא כתב".

הוא באמת ידע למות

כדי לצאת לדרך עם הפרויקט השאפתני, שהצפי לפתיחתו הוא ביום השנה ה־22 לפטירתו ביולי 2021 - פנתה המשפחה לקמפיין מימון המונים (הקמת מרכז מאיר אריאל - פרדס חנה באתר fundme). כרגיל בקמפיינים מסוג זה, כל אדם יכול לבחור בתרומה חודשית ולקבל תשורות שונות, ברוחו של אריאל. למשל מפגש סיפורים וניגונים עם חברו יהודה עדר, הרצאה עם איש השפה העברית רוביק רוזנטל והספר "ד"ר התחכמות", ספר הכתבים של אריאל שגם עבור הוצאתו לאור נערך פרויקט שכזה בשנה שעברה.

"שם הספר הוא הברקה של אמא. אנחנו כעת אוספים חומרים לספר נוסף שאני מתלבטת אם לקרוא 'הוא באמת ידע למות'", צוחקת שירז. "אנחנו לא משפחה עם הון, ואין לנו מאיפה להביא את הכסף להקמת המרכז, ולכן פנינו אל הדרך של מימון המונים. הכוונה היא להתחיל בהכנות עכשיו על מנת להגיע מוכנים לקיץ. זה יהיה בדיוק הזמן הצפוי להחזרתם של אירועי התרבות ולפתיחת המשק, ויהיה אפשר להרוות את הצמא האדיר של הציבור הישראלי לחברה, מוזיקה ולתרבות".

אתם מצפים שהמדינה תעזור לכם במימון המיזם?
"מצב המדינה כיום לא מאפשר סיוע לפרויקט כזה, חשוב ככל שיהיה. אנחנו מעדיפים לפנות לאוהבי מאיר אריאל, לאוהבי השפה העברית והתרבות הישראלית, כאשר לנגד עינינו עומד שימור יצירותיו של אבא. המטרה שלנו הוא שהמרכז ישמש גם כמקום לימוד תרבותי ושיתקיימו בו לימודי כתיבה, סדנאות, עיון בפרשת השבוע וגם לימודי שיטת ימימה. אני מאמינה שעם הזמן יהיה אפשר לבקר במרכז בספונטניות, כאשר רק הישיבה בארכיון תהיה מתואמת, וזאת על מנת לתת לכל אדם שיחפוץ בכך מספיק זמן כדי לשבת ולצלול לחומרים".

כיום שירז היא הרוח החיה מאחורי הפרויקט, אבל במשך שנים רבות המנוע מאחורי מפעל ההנצחה למאיר אריאל היה אשתו תרצה. בין היתר הייתה אחראית לארגון ערבי ההופעות מרובות האומנים מהשורה הראשונה, שהתקיימו בכל יום שנה לפטירתו על הדשא בקיבוץ משמרות שאותו כל כך אהב. "הקרדיט לכך שאבא הפך להיות מוכר לאחר מותו יותר מאשר בחייו, מגיע לאמא ללא ספק", אומרת שירז. "הכל בזכות מה שהיא עשתה בשנים הראשונות לאחר לכתו, כולל הזמנת אנשים למפגשים, תערוכות וכמובן שחרור שירים מעיזבונו לאומנים שונים".

"כל דבר שקשור במאיר זו חשיבות עליונה", אומרת תרצה. "תמיד ידעתי שמאיר יוצא דופן גם בין יוצאי הדופן, ולכן דאגתי שיעשה מה שהוא יודע לעשות - לכתוב. בן אדם ששומעים אותו, רואים אותו ולומדים אותו - הוא בן אדם חי. זה אומר שהוא צריך להמשיך לעבוד, כלומר ליצור ולפגוש אנשים".

במשך כמעט 20 שנים היית כל כולך בהנצחה. מה הסיפוק ששאבת מהעשייה הזו?
"כל מפגש, כל מופע עם מיטב אומני ישראל, כל אירוע עם קהל או בלי - זו התודה הגדולה שלי, עבור זה אני חיה. כל שנה לקראת הקיץ הייתי עוזבת את העבודה שלי בנדל"ן ומתפנה להרמת המופע. תמיד בדם, יזע ודמעות, אבל גם עם תוצאה של אהבה גדולה".

אלא שהשנים האחרונות לא היו פשוטות לתרצה, שהתמודדה עם הכרזה על פשיטת רגל ונאלצה לעזוב את בית המשפחה, "בית אריאל" בפרדס חנה. בנוסף לכך היא גם התמודדה עם סרטן. "החיים לא קלים", היא אומרת. "כל יום אני בקרב כדי לצאת מהמיטה. החלומות הגדולים שלי מול המציאות זה התפוצצות, אבל שני דברים בכל זאת מצליחים להרים אותי: הנכדים המתוקים ויציאה החוצה לחיפוש פטריות".

תרצה (75) מייחלת כעת לחזור לארח במשכן החדש שיוקדש לבעלה המנוח. "כשגרנו בבית הגדול, היו מגיעות קבוצות מקיבוצים, מבתי ספר וגם אנשים פרטיים. לצערי כבר כמה שנים שאין לנו איך לארח את האוהבים, ואני בטוחה שכאשר יהיה מקום רבים יחזרו", היא נאנחת. "החלום הגדול שלי הוא לרכוש את הבית הגדול שבו גרנו ולפתוח שם אולפן הקלטות, אבל זה רחוק מהמציאות. עד אז, אפשר להתחיל עם מקום שבו נוכל להיפגש, ללמוד ולשמוע סיפורים. זו התחלה טובה. בסוף גם אוציא את הספר שאני כותבת כבר כמה שנים, זה ספר עם הרבה מפצים על החיים שלי עד מאיר וממאיר".

אמונה בדרך

"ניסינו לעזור לאמא בכל דרך שיכולנו", אומרת שירז. "עד 2003 עדיין עבדתי בתחום חינוך הגיל הרך וחשבתי ששם מתחילה להיבנות הקריירה שלי, אבל אז אמא ביקשה שאבוא לעבוד איתה בשימור המורשת של אבא שלי". שירז נכנסה לתמונה באופן חלקי, כששני אחיה שחר ואהוד מסייעים לה ובמקביל פועלים להנצחת זכר אביהם דרך מופעי מוזיקה משיריו ובהשראתו. לאחרונה כאמור הועבר השרביט אליה באופן כמעט בלעדי. "אפקט האיחוד שהיה לו עלינו בחייו ממשיך עד היום", היא אומרת. "אחרי שנפטר, אמא צנחה למשבר קשה ביותר, ועשינו כל מה שאפשר על מנת להקל עליה".

עד כמה נשאבת למפעל ההנצחה לאביך?
"בהתחלה שאלתי את עצמי: רגע, עם תרצה מצד אחד ומאיר מצד שני, איפה החיים שלך, איפה שירז בכל זה? אז כן, עשיתי ניסיונות להשמיע את הקול שלי דרך מיזמים שונים, אבל בסופו של דבר הבנתי שככל הנראה אחת מהמטרות המרכזיות בחיים שלי היא לרשת מאמא את ניווט הספינה שנקראת 'מורשת מאיר אריאל'. אמא השקיעה את כל חייה בדבר הזה ומגיע לה לנוח ולעשות את מה שכיף לה לעשות".

מה למדת מהעבודה עם אמא?
"לפני עשור אמא חלמה להוציא את ספר השירים הגדול, 'עצמאי בשטח', ולא הייתה מוכנה שנעשה שום דבר אחר עד שהוא ייצא. זו הייתה ההפקה הראשונה שחוויתי איתה ולמדתי ממנה המון. כך כשבהמשך, כשהוצאנו את 'ברכות והספדים', הספר שבו אספנו את הברכות האישיות ודבר הפרידה שכתב לחברים, כבר ידעתי איך לגשת לזה. במקביל למדתי הפקה כשסייעתי לה להפיק את מופעי הזיכרון. כיום אם מישהו ירצה להתייעץ איתי לגבי כל דבר שקשור להפקה בתחומי המוזיקה, ספרים ותקשורת, אדע לתת לו מענה".

האחים שלך חזרו בתשובה, כל אחד בדרכו. איפה את נמצאת ביחס לדת?
"אני קוראת לעצמי חילונית מאמינה. אין לי שום ספק בקיומו של אלוהים, ואני אומרת שכדי להוכיח את זה, בוא ותקראו את אבא שלי. יש לו טקסט שבו הוא מנסה להסביר שאלוהים חייב להיות קיים, כי יש מה שנקרא הוכחות בשטח המעידות על כך. בשבת שלי אני בחופש ומנוחה מהיומיום, לא מתעסקת בכסף או בעבודת חול, אבל נוסעת, צופה בטלוויזיה, מציירת ונהנית מכל רגע. הכל מתוך כבוד לזה שאבא שמר שבת בדרכו, לאו דווקא בדרך שהממסד הדתי אומר. אבא שתה קפה, עישן את הסיגריה שלו וראה סרט טוב בשבת, ואחר כך ישב וחפר בתורה והתפלל. היופי בעולם החילוני הוא שלכל אחד יש את המדרגה הרוחנית שלו. כאב לאבא שיש הבדל בין קהילה לקהילה, ושאדם חושב רעה על אדם רק עקב סגנון אמונתו וחייו".

לעשות קלוז'ר

בין חומרי הארכיון שמתגלים לאטם, מספרת שירז על המחברת שבה כתב אביה בזמן שהתגורר בדטרויט שבארצות הברית, בין השנים 1968 עד 1970. הוא פעל שם כשליח עלייה מטעם איחוד הקיבוצים והקבוצות, והושפע מהמוזיקה האמריקאית, בראש ובראשונה מבוב דילן. "כתובים במחברת הזו הבתים הראשונים לשירים שייצאו באלבום הראשון שלו, 'שירי חג ומועד ונופל' שיצא ב־1978", היא אומרת. "אנחנו לומדים מזה כמה זמן לקח לשירים האלה להתבשל, ומתי הם התחילו להיכתב".

יש חומרים שאתם יודעים שקיימים אבל עדיין לא מצאתם אותם?
"עדיין לא מצאנו את כתב היד המסודר ל'מודה אני', ואת יתר כתבי היד של השירים שיצאו באותו אלבום בשנת 2000, לאחר מותו. אני בטוחה שנמצא אותם, כי אבא היה שומר הכל, כולל את הטיוטות שמרוב המחיקות בהן לא רואים מה כתוב".

בין החומרים שנמצאו בארגזים מעניינת פסקה קצרה שבה כתב אריאל על חופש הביטוי: "בין חוקי הטבע, חוקי אדם, מוסכמות, מקובלות, צווי אופנה, מסורת בית אבא, מסורת מוצאי עדה, מחזור גימנסיה, יחידה צבאית, חובות המעמד, מקום עבודה - בין כל אלה איזה חופש ביטוי יכול להתקיים?". "הטקסט נמצא לפני כחודש", שירז מספרת. "המלל מופיע באופן שצריך להתעמק בו מאוד כדי לקרוא אותו. זו אמירה חכמה בעיניי, על איך בן אדם תחת כל המגבלות שהוא נמצא בהם, תחת המסגרות השונות של החיים, יכול להפגין חופש ביטוי בלי שירימו אותו על טיל".

אפשר לתהות בסוגיה הזו גם בנוגע לאמירתו נגד הקהילה הלהט"בית שהובילה לגל גדול של מחאה נגדו ושגרמה לו להודיע על פרישתו מהופעות.
"אבא עונה בטקסט באופן כללי על מה שקורה עם חופש הביטוי לכולם ולא רק לעצמו. למשל, אם מישהו כותב או אומר משהו נגד חלק מסוים בציבור, אז מספיק אדם אחד שיקום ויגיע עד רמת האיומים ברצח רק בגלל שמישהו חושב אחרת ממנו. אין ספק שאם האמירה שלו הייתה נאמרת בתקופה של הרשתות החברתיות, הוא היה עובר לינץ' הרבה יותר גרוע ובוטה. מצד שני, אנחנו לא מתנערים מהנושא הזה. כל הפרשה הזו וכל מה שקרה לפניה ואחריה מקבל מקום בארכיון שלנו, כי אחרי הכל זה חלק מחייו וכל מי שרוצה ללמוד את הפרשה הזאת מוזמן. המטרה היא לעשות קלוז'ר, והיינו שמחים שאחרי כל כך הרבה שנים הפרשה הזו - שלא הגיעה לסיומה מבחינת ציבור קטן וקיצוני מאוד, שלא הצליח לסלוח לאבא שלי על אמירותיו, על אף התנצלותו הכנה - תסתיים. יש לנו חברים רבים בקהילת הלהט"ב שיודעים שאבא לא היה מסית, לא היה הומופוב ולא רצה לפגוע במזיד".

מה אביך היה אומר על מה שקורה היום?
"אני מאמינה שהוא היה יותר מבוהל ועצבני, מה שהיה מוביל אותו לכתוב בתים נוספים ל'עברנו את פרעה' או שירי מחאה נוספים. הוא היה מגדולי המתנגדים לטכנולוגיה. כשרק נכנס המחשב לחיינו הוא מאוד פחד, אז תאר לך איך הוא היה מגיב היום. לדעתי הוא היה מתנתק בהתחלה, אבל אני בטוחה שהייתי מצליחה למשוך אותו להצטרף לפייסבוק ומוציאה ממנו בכוח פוסטים על מצב הרוח שלו. בסופו של דבר הוא היה מבין שזה עוד אחד מערוצי התקשורת שדרכם אפשר להגיע לקהל, מה שהייתה המטרה המוצהרת שלו, והוא היה עושה את ההתאמה הנדרשת, חי בשלום עם הרשתות ומביע את זעמו דרכן. מצד שני, אני שמחה שכל הדבר הזה נחסך ממנו".

חלק מהאמירות שלו נשארו רלוונטיות. "המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון", הוא כתב בשיר "קוצים א'". "השיר נכתב כנראה בתקופה שבנימין נתניהו רק נכנס לפוליטיקה, ולכן יש סבירות גבוהה יותר שהוא נכתב על אריאל שרון", מסבירה שירז. "הייתה תקופה שאבא מאוד פחד ממנו, שנים ארוכות לפני מה שמכונה תקופת ההתרככות שלו בקדימה. אגב, שרון ואשתו לילי היו מהראשונים ששלחו מברק תנחומים אחרי שאבא נפטר. יש לנו את המברק הזה עד היום. התברר ששרון מאוד אהב את מאיר אריאל".

באותו שיר כתב אריאל את המשפט האלמותי: "כל האסונות הולכים בסוף למעדן חלב". "המשפט הזה רלוונטי היום יותר מתמיד", מציינת שירז. "כמה פעמים רואים סרט מזעזע ופתאום חותכים לפרסומות? החיתוך הזה כל כך חד, שאת אבא זה הרגיז. השיר עוסק בקהות החושים שנכנסנו אליה, עקב עומס הטרגדיות והקטסטרופות בחיינו ועל המרקע, עד שהמוח כבר לא יכול להכיל את הדברים האלה והאנשים הופכים לאדישים".