כבן להורים יוצאי עירק, המלחין והפסנתרן ד"ר דורון קימה, שמחר יופיע אלבומו "פרלוד לשלום", גדל בבית על מוזיקה ערבית מסורתית, אבל כל מהותו המוזיקלית התרכזה במשך שנים רבות במוזיקה קלאסית ובג'ז. כך היה עד שבלימודים לדוקטורט בארה"ב, כשהתבקש לקחת קורס בחירה בהיסטוריה, בחר בקורס שעסק במוזיקה של המזרח התיכון.

"כמוזיקאי, היה עלי להגיע לצד השני של העולם כדי להתחבר לשורשים שלי", הוא מתפעל. "בעקבות הקורס הזה חזרתי אל הצלילים שליוו את ילדותי ולשתף פעולה עם מוזיקאים ערבים, כולל אפילו נגן נאי סורי, שהשתתף בביצוע יצירה שלי על-ידי התזמורת הפילהרמונית של מלטה. שם הבנתי איך המוזיקה מסוגלת להוות גשר בין העולמות. לא מוכרחים להגיע רחוק בשביל זה. אם להתייחס לאלבום החדש, בין נגניו, נגן יוצא רוסיה, נגן ערבי נוצרי מיפו וזמרת ערבייה מוסלמית מלוד".

בן 49, ד"ר קימה, יליד ותושב גבעתיים, המשמש כמנהל האקדמי של בית הספר למוזיקה בקריה האקדמית אונו. "מה שבאופן טבעי הייתי שומע בבית זה פאריד אל-אטרש, אום כולתום, עבד אל-וואהב, פיירוז וכאלה", הוא מעיד. "הורי קנו אורגן לאחותי, כי זה מה שהיא רצתה. היא לא התחברה לכלי והוא עבר אלי. אל המורה הראשון שלי הגעתי כשאמא מצאה על עץ ברחוב פרסום שלו. הכול היה דרך המקרה, כולל השירות בתזמורת חיל האוויר".

בתזמורת הצבאית התחבר לג'ז וכשהשתחרר, הוא נסע להולנד לשם תואר ראשון במוזיקה הזאת, כשבמקביל השתתף במופע סובב אירופה שבאמצעותו מימן את לימודיו. את לימודי התואר השני והשלישי עשה בארצות הברית, כשהדוקטורט שלו עסק בקומפוזיציה קלאסית. לפני חמש שנים חזר ארצה משהותו הממושכת בחו"ל עם רעייתו, רינת, מרצה לרובוטיקה בטכניון ושלושת ילדיהם.

כאן צצה הפתעה. לדברי קימה הוא שאב את ההשראה ליצירתו "ואלס לתו אחד", הסינגל האחרון שלו ערב צאת האלבום מ"עלייה לגרדום", יצירתו של מוריס ראוול הצרפתי. "זאת יצירה, שתו אחד, סול, חוזר בה כל הזמן במעין צליל של פעמון", הוא אומר. "את השם ליצירה שלי לקחתי מ'סמבה לתו אחד' של קרלוס אנטוניו ז'ובים הברזילאי, יצירה שאולי לא תאמין, אבל נזכרתי בה בחלום".

אתה חולם על מוסיקה?
"כשאני בתהליך של הלחנת יצירה אני עד כדי כך טוטאלי בעניין".

שמתם לב - ראוול, ז'ובים, אפילו קטע של שופן הפולני בעיבוד לעוד - והכל באלבום שיצא בחברת "אודיו-מייז" ההולנדית, בהפצה בינלאומית של "סוני".

המוזיקה שלך משווקת כמוזיקת עולם?
"אתה צודק, גם אני מחשיב אותה כך, אבל עם השתקפות של כל המסע המוזיקלי שלי עד היום וכשאני מאפשר לכל נגן להוסיף 'קישוטים', האופייניים לכלי שלו ובצורה הכי טובה לו. זה לא ג'ז, זה לא מוזיקה קלאסית, גם לא מוזיקה ערבית, אלא משהו בין-סגנוני, קרוס-אובר בלעז".

תלמידיך הצעירים במוסד האקדמי שבו אתה פועל נוהים אחרי הקו שלך?
"הם מתחברים למעין כור-היתוך שאני לא יודע אם נוצר בו משהו חדש, אבל זה בוודאי משהו אחר, שמרענן ומעשיר את הנוף המוזיקלי כאן".