השבוע נפתח עם שיר חדש של נועה קירל – "יהלומים – בלינג בלינג" שיוצא על רקע רעש הפרסומת שלה ל-YES בביצוע מאכזב ל"בלדה לשוטר" (עם טקסט פרסומי גרוע) והידיעה על כיכובה בסרט הוליוודי ראשון.

השיר ממשיך את קו ה"שופוני" ("מיליון דולר" היה שירה הקודם) הצפוי והבלתי מפתיע של פופ נוסחתי עכשווי שכולל טקסט אינדיבידואלי, לחן קליט (חצי מדקלם, חצי שר) ועיבוד עכשווי שנשמע מהרגע הראשון כלהיט אינסטנט זמני (שיישאר זמני) אמנם, אך תפור למידותיה של קירל ומספק עבורה ובייחוד עבור מאזיניה את הסחורה.

אנה זק, השחקנית-דוגמנית והלא-זמרת (בעיניי) השיקה השבוע מיני-אלבום ראשון -  "רצה סולו" שכולו "חגיגה" נרקסיסטית קקפונית מזוויעה ופתטית שנעה בין שירה המאדירה את עצמה ומנפחת את האגו שלה מצד אחד, ומצד שני כולל שירה בינונית ומטה עם ניסיון נוסחתי, טכני וחסר רגש לנסות וליצור סאונד חדש אך הולך לאיבוד, גם מוזיקלית, גם טקסטואלית וגם הפקתית.

כל מה שכתבתי מתייחס בעיקר ל"בחורים יפים", "רצה סולו" ו"לילה טוב". באשר ל"כל החברים שלך", שיתוף הפעולה המסקרן עם דודו פארוק (זוכרים?) אמנם משעמם מוזיקלית אבל חצוף, שובב ומלא כימיה וחינניות הומוריסטית בין השניים ומצליח להעביר וייב טוב למאזין, כמו גם "רוק 2000" בו זק אמנם לא שרה יותר מדי טוב אבל לפחות היא מוציאה את הרגש והכנות שבה (בניגוד לשאר השירים) ללא יותר מדי שחצנות טקסטואלית ולכן רוקחת שיר שאפשר להאזין לו שוב ואפילו ליהנות ממנו, לפרקים. 

לסיכום, אם אתם חובבי פופ ומוזיקה מקורית, מרעננת וחדשנית – זה לא ה-EP עבורכם ולא ראוי להישמע על ידכם. אם אתם ילדים שמבלים את מרבית שעות היום באינסטגרם ובמעקב אחר הסטורי של זק ולא מתעניינים בתוכן, איכות, משמעות או מוזיקה – זה בדיוק ה-EP שתאזינו לו יום וחצי עד שתשליכו אותו לתא האפור של שיכחה.

יובל דיין פתחה את הלב השבוע עם "אתה בכולם", בלדה חדשה, מעין אוטוביוגרפית, המלווה בשירה בלוזית עדינה ורכה שמצד אחד מוציאה ממנה את הווקאליסטית המצוינת ומצד שני מהלכת בצורה מדויקת ועדינה בין קודש לחול, בין עולם חומרי לרוחני, בין מה שישנו למה שאיננו וכל זה תוך הודיה וגם התוודות לגבי היתרונות, החסרונות, השלמות והסדקים בנשמה.

לחן השיר שובה את האוזן והלב למן השמיעה הראשונה, אך המשמעות הטקסטואלית והרגש בו המילים מבוצעות ושזורות בין הצלילים והמנגינות מוסיף נופך ערכי חשוב לא רק בנוגע לדיין, אלא בנוגע לכל אחד ואחת מאתנו.

קובי אפללו מתאר את תמצית הישראליות בשיר אחד – "עד שיבוא", שיר שמתאר את הצדדים הטובים והפחות טובים שלנו כחברה ישראלית, תוך תפילה לביאת הגואל (לגבי אם מדובר במשיח או לא, זה ניתן לפרשנות המאזין האינדיבידואלית) וניסיון להעביר ביקורת על המציאות הקיימת.

השיר עצמו מורכב מלחן מצוין שאפללו רקח לאיכויותיו הקוליות בצורה הדוקה ומצוינת, הפזמון שבקלות יכול להפוך גם לבלדת רוק מצליח לרומם את הלב והמכלול השלם של השיר מהווה פנינת זהב מוזיקלית שהוא בהחלט יכול להתגאות בה.

רן דנקר מתפרע בחופשיות, ביטחון עצמי מופרז (בקטע טוב) ומוציא את שני כובעיו השונים אך הכה דומים: השחקן והזמר, יוצר מהם דמות חדשה, עדכנית ופופית שמצליחה לא רק לפתוח למאזין את האוזן, הלב והסקרנות, אלא גם להוציא מדנקר את המיטב שבו.

הוא משחק כשהוא שר ב"בית משוגעים", שירו החדש ומשחרר את האלטר אגו שלו בצורה הכי מוחצנת, נועזת, אותנטית וחסרת מעצורים והתוצאה עצמה? ובכן, שיר פופ מצוין פלוס, קליט, קצבי וארוז בצורה אישית וכובשת. תענוג!