בדרך כלל, יום העצמאות מביא עמו בכלי התקשורת השונים את מצעדי השירים הישראליים הגדולים ביותר, בהם השירים הנבחרים הם בדרך כלל כאלה בעלי נופך לאומי-ממלכתי ("הרעות", "ירושלים של זהב") או פוליטי ("מחכים למשיח"), שירים חשובים שחצבו את הדרך לז'אנר מוזיקלי שלם ("הפרח בגני"), או סתם כמה ממתי מעט הקלאסיקות שנכנסו לקונצנזוס הישראלי ("עטור מצחך").
אנחנו החלטנו, כמו שאמר בזמנו ג'ורג' הווטרינטור ב"הפרלמנט", לא ללכת על האובייסט. במקום דירוג חגיגי, שמונה מעורכי וכותבי "מעריב אונליין" בחרו את השיר הישראלי הקרוב לליבם. לא שירי מלחמות ולא המנוני שלום, בלי אווירת חג. סתם שיר של חול. הפסקול הישראלי האלטרנטיבי. האזנה נעימה.
לשיר איתך – שושנה דמארי ובועז שרעבי 1987
מרעיד לי את הלב כל פעם מחדש/ שי רובין
"לך רציתי להודות מזמן", כמה מדהים ששיר ישראלי נפתח ככה. דווקא בימים האלה, שהשיח בין הקטבים השונים, בין הצדדים השונים, כל כך קיצוני ומסית, נחמד תמיד להיזכר במוזיקה שהיא מאחדת. מכבד. שברפרטואר של המוזיקה הישראלית יש גם נימוס, אהבה ואחדות. "לשיר איתך", שביצעו בועז שרעבי ושושנה דמארי, הוא עבורי תמצית של ישראליות. ואם לא די בשני אלה, מי שכתב את המילים היפות של השיר הוא לא אחר מאהוד מנור.
לטעמי, בסופו של יום, שיר נמדד לאורך הזמן בכמה הוא ממשיך לרגש את לבבות האנשים. אותי, הוא מרגש כל פעם מחדש. שני קולות, של שניים מהזמרים הגדולים של מדינת ישראל בכל הזמנים, משתפים פעולה בדואט שמבחינתי הוא חד-פעמי, שמרעיד לי את הלב כל פעם מחדש. מה זה מרעיד? הוא מעודד אותי כשאני עצוב, מרגיע אותי כשאני מתוח ומהווה עבורי מכפיל כוח כשאני שמח.
אבל "לשיר איתך" הוא לא רק דואט מרגש, כמו שיר אהבה, שיר תודה, הוא בהמון מובנים שיר הלל לשפה העברית (אהוד מנור כבר אמרנו?). כל כך נעים לדקלם את מילות השיר הזה. מילים שנותנות תקווה, תקווה בשפה העברית ליום טוב יותר, למחר טוב יותר.
השיר הזה זכה לכמה וכמה ביצועי כיסוי, האחרון שבהם של מרינה מקסמיליאן ושמעון בוסקילה. על פניו, שילוב מדהים של קולות שיכולים, לכאורה, להיכנס לנעליים הגדולות של שרעבי ודמארי. אבל רק לכאורה. יש גרסאות כיסוי שמשכיחות את גרסת המקור. במקרה של "לשיר איתך" גרסת המקור משכיחה כל גרסה אחרת.
ערב עירוני – יוסי בנאי 1987/ יוני רכטר, גידי גוב, מזי כהן, חיים צינוביץ' ויובל זמיר 1991
שלוש מילים מספיקות כדי להסביר/ חנן דרוקמן
מספיקות שלוש מילים כדי להסביר למה "ערב עירוני" הוא השיר האהוב עלי: אלתרמן, רכטר, בנאי. נתן אלתרמן תיאר נפלא את תל אביב ב-1934, יוסי בנאי קרא ב-1987 והביא אותו ליוני רכטר, שהלחין בגאונות.
אלתרמן הוא המשורר האהוב עלי. אני לא מבין גדול בשירה, אבל אני כן אוהב שירים מולחנים. לתחושתי, למעט יוצאי דופן, כשכותב המילים והזמר הם לא אותו אדם, התוצאה יוצאת יותר טובה, וכמובן שזה עדיף שכותב המילים הוא מישהו כמו אלתרמן, שאיכשהו השירים שלו נראים לי קשים להלחנה, מה שהופך את השיר שמולחן ליצירה עוד יותר מרשימה בעיני.
איכשהו נראה לי שאלה של אלתרמן תמיד מולחנים יותר יפה מאחרים. זה אולי יישמע ארכאי, אבל יוני רכטר הוא מוזיקאי בחסד עליון, ואיכשהו תמיד נדמה לי שהוא קצת נשכח, ואולי כך הוא רוצה, כשמדברים על גדולי הזמר העברי, למרות שהוא עבד עם הגדולים ביותר וגם הוציא שירים נפלאים בעצמו.
יוסי בנאי המנוח, למרות שהוא לא בדיוק זמר, הוא אחד הזמרים הגדולים שקמו לנו, והביצוע שלו ל"ערב עירוני", כמו לכל השירים שהוא שר לאורך השנים, הוא יפהפה.
אבל עם כל הכבוד ליוסי בנאי, הביצוע האהוב עלי לשיר הוא מתוך המופע "העיקר זו הרומנטיקה" – רכטר על הפסנתר, וגידי גוב, מזי כהן, יובל זמיר וחיים צינוביץ' שרים בליווי מקהלת העפרוני. אצל בנאי הביצוע איטי וקצת נוגה. החידוש, שהגיע זמן לא רב אחרי הביצוע המקורי, הרבה יותר קצבי, אולי כי מדובר בהופעה חיה, וההרמוניה הקולית בין הזמרים מרימה את השיר עוד יותר.
סלסולים – סטטיק ובן אל תבורי 2016
תמהיל הישראליות בשיא תפארתה/ דודי פטימר
השיר "סלסולים" מסמל בעיניי את תמהיל הישראליות בשיא תפארתה, קיבוץ גלויות של מזרח ומערב, ייצוג של ארץ ישראל העכשווית בצד היפה שלה ולא לשווא הפך ללהיט ענק (ולדעתי גם במרוצת השנים יהפוך לקלאסיקה).
סטטיק, בן אל תבורי וג'ורדי (כמובן) השכילו בדרכם ההומוריסטית בעלת הוייב הכיפי והמהנה ליצוק לתוך השיר את כל מה שמרכיב את החברה וההווי הישראלי: הם מדגישים את היופי בנופי ובמקומות הבולטים בארץ ישראל (הכנרת, הבריזה של אילת, החום של הנגב, החרמון), את האהבה העזה של הישראלים לבלות בשבת במגרש הכדורגל, הנשים היפות של ישראל, ההסתפקות והגאווה בלהיות ישראלים.
הם גם מציגים בשיר את קיבוץ הגלויות בצורה אולטימטיבית, מה שמרכיב את הדנ"א של כל ישראלי: "אלכוהול מרוסיה, אוכל מרוקאי, כינור אשכנזי עם טיפה 'טינאנאי נאי' (רמז למוזיקה מסולסלת)", והכל בחינניות ובכישרון עם פזמון קליט, ביצוע נוטף כריזמה וכימיה שאי אפשר שלא ליפול שבי אחריה.
מבחינה מוזיקלית יש בשיר גם ייצוג לישראליות: מצד אחד פופ, מצד שני היפ הופ, מצד שלישי קצב ים תיכוני, שלוש הסגנונות ששולטים במפה המוזיקלית של כולנו. בכך קלעו לטעם של כל חובבי המוזיקה בטקסט איכותי עם סלנגים עכשוויים, ערבוביה מוזיקלית מעודנת ואפויה טוב והפקה מושקעת, מרהיבה ובינלאומית אך עם טאץ' ישראלי שהיא אחת הסיבות שהצמד הזה הוא אחד הדברים הכי טובים שקרו למוזיקה הישראלית בעשור האחרון.
בשל סיבות אלו, "סלסולים" הינו אחד השירים הכי ישראלים בעיניי, או לפחות מייצג אותי כישראלי גאה ופטריוטי שנהנה (לעתים) מהאבולוציה שהזמר העברי עובר בדרכו הרלוונטית לטפח את הדור הבא של ישראל. כן ירבו!
נוף אחר – יוני בלוך 2007
למי לא מתחשק קצת נוף אחר לפעמים?/ צוף ישראלי
השנה היא 2007. זוכרים? חלוץ מתפטר מתפקידו, אורי גלר מחפש יורש, "בופור" מועמד לאוסקר וקורונה, כמובן, היא רק עוד משקה אלכוהולי שאסור היה לי לצרוך אז. באותה שנה רגילה למדי (במונחי מלחמות ומגפות), הושק גם "הרגלים רעים", האלבום השני (והמצוין) של יוני בלוך, מי שהיה אז אחד מהשמות היותר מוכרים בתעשיית המוזיקה הישראלית ואחראי, יחד עם הכותב ברק פלדמן, לאין סוף שירים שהפכו להמנונים בקרב דור ה-Y (שירי הפתיחה של "הפיג'מות" ו"השיר שלנו" הם רק חלק מהם).
בין שלל להיטיו מאותן שנים מסתתר "נוף אחר", שאולי לא מוכר לכם בשמו – אך אם היו לכם אוזניים בתקופה הזו, כנראה שתזהו אותו במהרה כשתשמעו את ה"לה לה לה" של סוף השיר. מדובר בשיר פשוט, כן וישיר (כמו כל השירים של בלוך) שכבר בבית הראשון שלו אומר את מה שכולנו מתים להגיד, ואף אחד לא ממש מבצע:
"לילה
בואי ונברח רחוק מכאן
בואי ונשאיר את העולם
מאחור להסתדר"
לאורך כל השיר בלוך, בביצוע מתוק ואינטימי, מנסה לשכנע את אהובתו לעזוב הכל, לברוח איתו ולבנות יחד חלום שבו יש חיים נטולי דאגות. בסגנונו הרגיש הוא ממשיך להפציר בה להצטרף אליו, ספק חושק בחיים איתה-ספק חושש להישאר לבדו ובסוף, מסיים את השיר בביצוע משותף עם הקהל, שנרתם כביכול לעזור לו לשכנע אותה להצטרף אליו למסע.
14 שנים עברו והרבה דברים השתנו בארץ, ובייחוד במוזיקה שלנו. כמות הזמרים-יוצרים פחתה משמעותית, משמעות הפכה להיות מצרך נדיר בשירים שלנו (צ'ינג צ'ינג בלינג בלינג) ושירים לא הופכים ללהיטים אם אינם מתהדרים במיליוני צפיות. ועם זאת, החלום הישראלי הבלתי ממומש - לחיות בלי דאגות – נשאר חי ופועם. תמיד, ובמיוחד עכשיו, למי לא מתחשק קצת נוף אחר לפעמים?
ימי הפרח והאהבה – קורין אלאל 1992
רוח מן הים וצמרמורות של אושר/ אורי מינץ
זה קורה מדי פעם בסופי שבוע. הרדיו פתוח על 88FM, שכהרגלה משדרת שירים משנות ה-60, 70, 80 ו-90 ברצף מחזורי. מסתיים לו "טייק און מי" של להקת א-הא, או שיר אייטיז אחר. ואז הוא מגיע. תמיד הוא מגיע בסוף. פתיח הגיטרה המענג של שמוליק בודגוב, שמכניס בך אוטומטית את אותו ריגוש ואותו קסם, גם בהאזנה המיליון.
יש הרבה מאוד שירים יפים בעולם. יש מעט מאוד שירים מושלמים, כאלה שלא יימאסו עליך לעולם. כאלה שיישמעו רעננים בכל פעם מחדש. "ימי הפרח והאהבה" הוא שיר מושלם. הטקסט החכם של יענקל'ה רוטבליט, הסיפור שמשלב את הכמיהה לעבר הוודסטוקי ולאהבה נכזבת עם התגלית החדשה נכון לתחילת הניינטיז שהיא רוחניות ומסעות להודו. העיבוד, שמצליח להישמע בעת ובעונה אחת גם כמו קלאסיקת רוק מהסיקסטיז וגם כמו שיר שיצא לרדיו אתמול. ומעל הכל, הלחן והביצוע של קורין אלאל, עוד תזכורת כמה מוכשרת ומיוחדת היוצרת והמוזיקאית הזו, שלמרבה הצער בעשור האחרון קצת נעלמה מהנוף.
ב-1998 הפיק הערוץ הראשון את המופע "חברים שרים קורין", בו מיטב המוזיקאים הישראליים חברו לאלאל וביצעו איתה את שיריה הגדולים. יהודית רביץ שרה את "זן נדיר", אביתר בנאי ביצע היטב את "כשזה עמוק", ואפילו אורנה בנאי הפתיעה עם "חזקה מהרוח". את "ימי הפרח והאהבה" אף אחד לא ביצע. לא היה בזה שום טעם. אף אמן ואף גרסה מחודשת לא יכולים להשתוות לקסם של הביצוע המקורי.
נחזור לרדיו. פעם, לא זוכר באיזו תחנה, השמיעו את "ימי הפרח". אחרי שהוא נגמר, השדרן אמר את שלוש המילים הכי מדויקות שניתן לומר עליו: "צמרמורות של אושר". בהיכל התהילה הצנוע שלנו יש לו מקום של כבוד, כזה ששמור לקלאסיקה ישראלית אמיתית. ממש כמו לאה גולדברג, אלתרמן וזך, ועמוס עוז.
דרך הכורכר – אריק סיני 1980
כמיהה למשהו שהיה קיים ואיננו עוד/ ליאת שניידר
השיר "דרך הכורכר" של אריק סיני הוא השיר הכי ישראלי בעיניי, השיר שהכי מחזיר אותי הביתה. למרות שעודני מתגוררת כיום באותו היישוב בו נולדתי וגדלתי, באותו נוף ילדות, בכל פעם שאני שומעת את השיר הוא מעורר בי פרץ נוסטלגיה שגורם לי להתגעגע ולהתרפק על זיכרונות העבר, על מה שהיה וכבר אינו.
בשיר, שמתכתב עם העבר, מתאר הכותב את הדרך שמובילה לביתו כשהיה ילד. התיאורים כוללים מראות של הטבע ועצמים שנותרו במקום מאז ומתמיד, ומהווים את תמצית הישראליות והחיים בכפר: דרך כורכר, צרצר, שיח הצבר, ברושים, עמוד בטון עליו הטביע המשורר את שמו כשהיה ילד, ריח מלונים עם דבק אורנים.
אולם, למרות כל הדברים המוכרים שעודם קיימים ניכר כי דברים השתנו מאז היה הכותב ילד: ילדי הכפר שהכיר גדלו וכבר לא נמצאים בסביבה, השיר ששרק כבר לא מזכיר דבר לאף אחד, באופניים שחצו שדות בעבר חסר גלגל והכנפיים שלהם חלודות ועל העץ בחצר בית אימו תלויות שתי נדנדות מיותמות.
השיר, אותו כתב יעקב גלעד ב-1980, מעורר בי כמיהה למשהו שהיה קיים ואיננו עוד, לילדות נהדרת שופעת תמימות, למציאות בה שיחקנו "קלאס", "גומי", "מחבואים" ו"תופסת" - המשחקים הכי ישראלים שיש, לימים בהם חיפשנו פרפרים ושבלולים בשדות, לזמנים בהם לא נעלנו את דלת הבית, לא ידענו מה זה סמארטפון או טאבלט ולא פחדנו משום דבר.
אבל היום, הכל הפך לכאן ועכשיו, ורצוי כמה שיותר מהר. וזה בסדר, כי הזמנים השתנו, הטכנולוגיה התפתחה. כולנו נמצאים באיזשהו מרוץ. אבל כשמתנגן לפתע שיר כמו "דרך הכורכר" עוצרים לרגע, נזכרים בערגה בימים ההם ומחפשים את הפשטות של הילדות. מתגעגעים לישראל של פעם.
ברוש – אריאל זילבר 1973
נשאר לבד מול הסערה ומוכיח שהוא חזק ממנה/ שי רגב
יש שירים כאלה שהם מוחשיים. שבכל פעם כששומעים אותם הם מעוררים מין תחושה שהם נכתבו כדי ללוות כל שלב בחיים, לעצום עיניים ולהתחיל מעין דמיון מודרך שכזה. השיר "ברוש", שכתב אהוד מנור והלחין וביצע אריאל זילבר, הוא השיר הזה בשבילי - זה שגורם לבטן להתהפך, לגוף להרגיש מלא עוצמה ולפנים לזרוח.
הברוש הזה בשיר, עץ אחד בודד שעומד "בחמסין, בקרה, אל מול פני הסערה" ונשאר חזק מול איתני הטבע. אותו העץ שהכה שורשים באדמה, צמח לגובה והתייצב בגבורה מול כל המכשולים - הוא בעצם הדרך שהייתי רוצה לראות בה את עצמי. החוזק של העץ הוא נמשל להתמודדויות האין סופיות שכל אחד מאיתנו נתקל בהן בדרכו שלו, השורשים הם הבית והמשפחה, וגם כשהעץ הבודד נשאר לבד מול הסערה הוא מוכיח שהוא חזק ממנה.
מעבר למסר הברור שזילבר שר במשפט שחותך לי את הלב: "לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד", ישנם גם כאלה סמויים יותר, כאשר הרבדים הולכים מתגלים מפעם לפעם יותר. הברוש הירוק והרם דווקא כן מרשה לעצמו להתכופף, יש שיראו זאת ככזה שיודע להילחם את המלחמות שלו, אבל אני דווקא מדמיינת אותו נותן לעצב לקנן בתוך ליבו מבלי להישבר עד שהסערה חולפת והוא שב להזדקף ולהסתכל על הנוף מלמעלה.
מעבר למילים המרגשות, הלחן של זילבר הוא דווקא החלק שהכי מסקרן אותי בשיר. הגאון הזה לקח את הטקסט העדין ונוגה והצמיד לו קצב קופצני שיכול לבלבל ולהישמע כאילו נלקח מתוך קלטת ילדים, וכשהמילים מבצבצות מבעד למנגינה - קורה הקסם. לצערי, הברוש האמיתי בבנימינה עליו כתב מנור בשנת 1973, אמנם שרד את החמסין והקרה, אך נכרת לבסוף כדי לפנות את השטח לבניית מגרש כדורסל חדש. אבל אין סיכוי שנישאר עם הטעם המר. החוזק של העץ הגיע מבפנים, וכשאני עושה את הדמיון המודרך הקטן שלי אני הופכת לעץ היציב והחזק ביותר בעולם. אז תאזינו לשיר, ואל תשכחו לעצום עיניים.
הכבש השישה עשר- אני אוהב 1978
משהו בהוויה הכחולבנית שלנו הוא מאוד ילדותי/ אוהד רוזלסקי
כיאה למדינה הזאטוטה שלנו (בסה"כ 73), מן הראוי הוא לבחור שיר ילדים ככזה שיתיימר לייצג את הישראליות. בין אם זו הנרגנות, ההתרגשות חסרת כל הבסיס, והקלות הבלתי נסבלת שבה אנו מוצאים סיבה להיעלב (שירה האס לא זכתה באמי? אנטישמיים!), משהו בהוויה הכחולבנית שלנו הוא מאוד ילדותי. תמים ולא מעמיק, אבל מורכב וחינני משהו.
והשיר שהעניקה לנו אחת החבורות המוכשרות שיצרו כאן (קצרה היריעה מלהכיל את רשימת המשתתפים), הוא בדיוק כזה. כי המילים והלחן הם די פשוטים, אך קסם ההרמוניה הווקאלית כאילו הופך את השיר, ולו לרגע אחד, לוויטלי.
והלוא חרף השנאה והקיטוב שמביאות איתן מערכת בחירות אחר מערכת בחירות, אנחנו עם שבבסיסו הוא די אוהב. שוקולד, ועוגות גבינה, ואת זאת עם הנמשים ואת זאת עם הגומות. גם אם בסוף זה תמיד מגיע ל"אבל הכי הכי הרבה, אני אוהב אותי".
דודו אלהרר, שזכה להפיק את נכס צאן הברזל המוזיקלי, אמר בעבר כי יצירת האלבום הייתה "רגע קוסמי שלא ניתן לשחזר". 81 שעות של מחול טירוף. חשבו על זה רגע, אפילו אם אתם אפיקורסים מוחלטים או חסרי כל גרם של ציונות. גם הכרזתו של בן גוריון האמביציוזי, ביום שישי ההוא, ה' באייר תש"ח, רגע לפני תחילת השבת, בינות זוועות השואה ותלאות המלחמה שעתידה לבוא, היא רגע די קוסמי. לא?