בקיץ 1981 יצא לאוויר העולם "רוק תל אביב", אלבום הבכורה של מני בגר, וסימן את היוצר - שכתב והלחין את רוב השירים - כהבטחה הגדולה של הרוק הישראלי. עם להיטי הענק, בהם "זה היה ביתי", נחשב האלבום לנועז ולפורץ דרך מבחינת הסאונד הבועט וההפקה המוזיקלית המפוארת, והגדיר את הדרך האומנותית של בגר.
"רוב שירי האלבום נכתבו בחודשים הראשונים לאחר שעברתי מקריית אתא לתל אביב של תחילת שנות ה־80", משחזר בגר. "השירים עסקו בחוויות ובהשראה שהעיר הגדולה הביאה לי".
כיוונת מראש ליצור אלבום רוק בועט וחסר מעצורים יותר מהמקובל באותה תקופה?
"משחר נעוריי אני רוקר. לפני שכתבתי שירים מקוריים והקלטתי חומרים משלי, הייתי מחובר ללהקות רוק, שרנו וניגנו שירים לועזיים. היה ברור לי שאני רוצה את הקו הזה. למפיק ירוסלב יעקובוביץ' היה רקע של רוק'נרול מהתקופה שהוא עבד בניו יורק עם פול סיימון וריי צ'ארלס. הוא הביא את ההשפעות האלו לאלבום, ולקח את השירים לכיוון אקסטרימי ובועט יותר, כי קלט את הפוטנציאל. הוא הבין שיש לו זמר שיכול לעשות את זה. כשהוא שמע אותי, הוא אמר שאני רוקר אמיתי. הייתי הפרויקט הראשון שלו בארץ".
איך הייתה העבודה איתו?
"הוא מקצוען אמיתי, ובשבילי זה היה בית ספר. ירוסלב היה מנטור שלימד אותי איך להתאים את המשפטים למקום הנכון בלחן. הוא לא היה בן אדם קל, נוקשה באופן שהוא הפיק דברים, אבל הבנתי שאם אני רוצה להצליח, אני צריך לזרום עם המוח שלו".
על השיר "זה היה ביתי", ששרד את מבחן הזמן ועד היום הוא חביב הרדיו, מספר בגר: "כתבתי את השיר כשחייתי בהולנד בשכירות באיזו עליית גג. הגעתי לשם במהלך טיול תרמילאים באירופה. היה לי מצב רוח עגמומי והתגעגעתי הביתה, אז לקחתי את הגיטרה וכך יצא השיר".
השיר ליווה את תקופת פינוי ימית בשנת 1982, וב–2004, הוקלט מחדש על ידי בגר, הזמרת הילה הררי וההרכב "כלא שש" והפך למזוהה עם ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות: "אכן, המון אנשים התחברו אליו במהלך השנים והפכו אותו לאייקון, זה שיר שעד היום מושמע ללא הרף.
כאחד שכתב אותו, אני רק יכול לומר שאין מאחוריו שום מסר פוליטי כזה או אחר. די לי בכך שאנשים, ואין זה משנה מאיזה מקום, מוצאים בו איזו נחמה ומשענת רגשית. אם זה קרה עם אחדים משיריי, אני רואה בכך זכות גדולה".
איך האלבום כולו התקבל?
"הוא הצליח מאוד גם אומנותית וגם מסחרית".
הרגשת כוכב?
"אני עד היום לא מרגיש כוכב. באתי מהפרובינציה, מקריית אתא, ומה שהיה חשוב לי זה להיות זמר בלהקה. לא חשבתי אף פעם שאהיה זמר סולן. כל הלהקות שהייתי בהן התפרקו ויצא שהמשכתי לבד והצלחתי בזכות עצמי. לא תכננתי את זה כך".
ובכל זאת, איך התמודדת עם התהילה?
"אני טיפוס ביישן, מופנם ומאופק. עד היום, אגב. אז היה לי קשה עם הפרסום והטררם מסביב. מהר מאוד הבנתי שזה חלק מהעניין ושאני חייב להשתלב כי אין דרך חזרה. ההצלחה הגיעה בבום, זה היה שוק עבורי. פתאום הופעות במקומות גדולים וקהל עצום והערצה ברחוב. לאט־לאט התרגלתי ואפילו התחלתי ליהנות מהעניין".
אתה מאזין לאלבום לפעמים?
"לאחרונה אני מאזין לו הרבה, כי החברה שמחזיקה בזכויות המאסטר לשני אלבומיי הראשונים אישרה לי סוף־סוף להשתמש בהם כדי להוציא מארז. יש לי רעיון להוציא אוגדן של כל האלבומים שעשיתי עד היום. מה עוד ש'רוק תל אביב' לא ראה אור עד היום על גבי תקליטור".
דיסקים הם כבר פאסה, זה לא מפריע לך?
"לא אכפת לי. הפרויקט הוא סגירת מעגל עבורי, פנטזיה שלי של הרבה שנים. אני לא הולך להתעשר ממנו. אם היה לי תקציב, הייתי מוציא הכל על ויניל, ואז אולי אתעשר. בינתיים יש ביקוש ויש אנשים שמחפשים את העותק הפיזי".
להיות כמו הביטלס
בגר (68) נולד באיסטנבול שבטורקיה. "בבית שמעו המון מוזיקה, לאו דווקא מוזיקה טורקית", הוא מספר. "היה הרבה מוזיקה איטלקית, צרפתית ומוזיקה יוונית מסגנון רבטיקו שאבא שלי היה שומע. אמא שלי אומרת שמילדות היה לי קול יפה ושתמיד אהבתי לשיר".
אחיו הוא מוזיקאי הג'אז אלברט בגר, מרצה באקדמיה למוזיקה בירושלים ואביו של המוזיקאי והמפיק סתיו בגר, החתום בין השאר על יצירת השיר זוכה האירוויזיון "Toy". "אלברט הוא פנומן", אומר האח הגאה, "אחד האנשים המוכשרים שאני מכיר. הלוואי והיה לי חצי מהידע שלו במוזיקה. הוא ניגן בלא מעט מההקלטות שלי".
בשנת 1963 עלה עם משפחתו לישראל וגדל בקריית אתא. באותה תקופה שמע ברדיו צלילים ששינו את חייו: "ברגע ששמעתי את הביטלס בפעם הראשונה, החלטתי שאני רוצה להיות כמותם: להיראות ולהישמע כמו הביטלס".
אז התחלת לנגן?
"לחבר שלי הייתה גיטרה, הייתי נוסע אליו כדי לנגן. אחר כך אבא שלי קנה לי את הגיטרה הראשונה והתחלתי ללמוד דרך חברים כמה אקורדים בסיסיים. לא למדתי מוזיקה באופן מקצועי, בעיקר לימדתי את עצמי לנגן. אולי חבל שזה לא קרה, אבל זה מה שיש".
בגר הרחיב את הידע המוזיקלי שלו ועקב אחרי להקות הקצב מאנגליה ומארצות הברית. ואף על פי שבאותה תקופה שלטו בארץ הלהקות הצבאיות, הוא חיפש ומצא את יוצרי הרוק הישראלים, החלונות הגבוהים, אריק איינשטיין, שלום חנוך, אחרית הימים וכוורת.
בנעוריו בפנימיית הנוער בבן שמן עמד בפעם הראשונה על במה: "הקמתי להקה עם חברים מהפנימייה, הופעתי עם גיטרה חשמלית ומגבר ושרתי קאברים לשירים של הרולינג סטונס".
להקתו הבאה חול הוקמה עם גיוסו לצבא ושירותו בגרעין נח"ל. "היינו שלישייה וניגנו כמו להקת CREAM: בס, גיטרה ותופים", הוא אומר.
לא ניסית להתקבל ללהקה צבאית?
"לא, כי תמיד הייתי Loner (אדם שנמנע מאינטראקציות חברתיות - ד"פ). לא השתלבתי אף פעם במסגרות, ולשיר על פי פקודה כמו שהיה בלהקות הצבאיות וכל ההעמדות והכוריאוגרפיה לא היה בשבילי. לא ראיתי את עצמי משתלב. הלכתי בדרך המקבילה של להקות קצב".
לבד על הגג
ב־1974, עם שחרורו מהצבא, הצטרף בגר ללהקת הקצב הלהבות, שהופיעה בעיקר באזור הצפון. "לא היינו מוכרים כמו האריות או הצ'רצ'ילים. היינו די בשוליים, אבל הופעתי כבר כזמר מקצועי", הוא מספר.
כשהלהקה התפרקה, יצא לטיול תרמילאים באירופה שנמשך כשנה וחצי. "הייתי תופס טרמפים ממדינה למדינה, עובד כדי לממן את המגורים וישן באכסניות", הוא מספר. "ראיתי הופעות חיות של כל להקות הרוק שאהבתי וכשחזרתי לארץ, הגעתי טעון בתשוקה לעשות רוק'נרול כמותן".
עם שובו מהטיול זכה בגר להזדמנות פז שלה ייחל. "האמרגן והמפיק החיפאי יעקב מירקין אמר לי שיש להקה נתנייתית בשם גן עדן, שהסולן שלה עוזב", הוא משחזר. "נסעתי לצריף שבו הלהקה עשתה חזרות לשירים לועזיים של להקות כמו ג'נסיס ופינק פלויד. שרתי באודישן את 'מדרגות לגן עדן' של לד זפלין והתקבלתי".
עם הצטרפותו ללהקה הציג בפניה רעיון חדש: לשיר בעברית. "הלהקה שרה רק בלועזית וגם אני הייתי בראש הזה", הוא מסביר, "אבל אז הבנתי שהרדיו לא ישמיע אותנו אם לא נקליט בעברית. הבאתי כדוגמה את להקת אחרית הימים שיצרה רוק בעברית. בהתחלה הם עשו לי פרצוף, אבל הסברתי שאין מנוס. התחלתי לכתוב, והשיר הראשון שכתבתי, 'התקרבי אליי', היה גם הסינגל הראשון שיצא לרדיו והפך ללהיט".
הצלחת השיר הובילה את מאיר אזולאי מחברת התקליטים קוליפון להפיק לגן עדן אלבום בכורה. "מאיר אהב את הסאונד שלנו. יצרנו רוק מורכב ולא קל, וטכנאי הסאונד שלנו באולפן, גרי אקשטיין, עשה עבודה נהדרת", הוא אומר.
הלהקה הצליחה להתברג לתוכניות רדיו וטלוויזיה. "לא היינו מפורסמים כל כך, לפחות לא במונחים של היום", הוא מודה. "השיא היה הופעה ב'פסטיבל נביעות', שלמחרת התנוססה תמונתנו בשער הראשי של 'מעריב'".
כשאלבומה היחיד של הלהקה יצא ב־1979, היא כבר לא הייתה פעילה. "סופן של להקות להתפרק", מסביר בגר. "מה שהשפיע עלינו היה המצב הכלכלי. לא עשינו כסף, וחברי הלהקה היו מתוסכלים. כל אחד משך לכיוון אחר. שלושה נסעו להופיע בחו"ל. חיפשתי חברת תקליטים שתסכים להוציא את האלבום ומצאתי את גלרון. לטעמי האלבום הזה הקדים את זמנו".
הצעד הבא של בגר היה להצטרף למחזה הרוק "טרמפ למוות" של עידן סובול: "גרי אקשטיין הזמין אותי לשמוע את שירי המחזה שהוא ומשה לוי הלחינו. למרות שהייתי בעניין של כתיבה והלחנה בעצמי, אהבתי את מה שהם עשו והסכמתי לקחת חלק במחזה. אני לא שחקן, פשוט התאמתי לקונספט ולשמחתי אנשים אהבו לשמוע בפעם הראשונה את מני בגר לבד, ללא להקה".
המחזה, שגולל את סיפורן של שתי אחיות חרדיות משכונת מאה שערים בירושלים ששמו קץ לחייהן, לא זכה להצלחה המצופה. "זה היה כבד לעיכול", מנמק בגר. "מחזה קשה, שהשירים שבו נכנסו כמו מכה לתוך הבטן. בגלל סיפור ההתאבדות והרוק נוצר רעש תקשורתי סביבו, אבל הוא לא הצליח. עבורי הוא היה פריצת דרך, כי רוני בראון ויוריק בן דוד מחברת התקליטים CBS שראו אותי במחזה, חיברו אותי לאמרגן והמפיק אבי פרץ, והוא התחיל לעבוד איתי על אלבום".
פרץ היה גם זה שהכיר לבגר שני חיילים אלמוניים מגלי צה"ל, יזהר אשדות ויאיר ניצני: "אבי אמר לי 'הם ילדים מוכשרים ועושים דברים יפים. בוא נלך לשמוע אותם'. הלכנו לאולפני גלי צה"ל ושמענו אותם עובדים על ההפקה של 'תנו לי רוק'נרול'".
אחרי הפגישה הפיק יזהר אשדות לבגר את שיר הסולו הראשון - 'הלילה לבד': "השיר מתאר את הלם התרבות שחוויתי כשעברתי לתל אביב. זה היה עולם אחר עבורי. אחר כך הוא הוכתר כאחד השירים שהכי מזוהים עם תל אביב".
לונדון לא מחכה לו
בשנת 1981, לאחר שיצא אלבום הבכורה המצליח, הקליט בגר עם גלי עטרי את השיר המצליח "דואט פרידה", שהעפיל למקום השישי במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג'. "מכיוון שירוסלב הפיק לגלי עטרי את האלבום שלה במקביל לאלבום שלי, הוא עשה את החיבור בינינו", מספר בגר.
"את 'דואט פרידה' הוא כתב עם רחל שפירא, וממה שהבנתי השיר היה מיועד לדואט של גלי עם גידי גוב. עד שאבי פרץ שכנע את גלי שכדאי לה לשיר איתי. הגעתי לאולפן של ירוסלב ושמעתי את הטראק של גלי. 'תעשה טייק שירה', ירוסלב אמר לי. 'מה אכפת לך?'. זה לא היה הסגנון שלי אבל שרתי, וכולם באולפן התלהבו. הם אהבו את השילוב הקולי בין גלי לביני".
כעבור שנה החל בגר ללקט חומרים לאלבום שני, הפעם במטרה לכוון אותם לאוזניים בינלאומיות. "החבר'ה בחברת התקליטים רצו שהמוזיקה שלי תלך לחו"ל, כי הם חשבו שהיא יכולה להתאים. הם טענו שאין בישראל את האמצעים המתאימים להקליט באיכות שתצליח מעבר לים, ויצרו קשר עם המפיק האוסטרלי דז דייר. הוא אמר שיהיה מוכן להפיק לי אלבום בינלאומי בתנאי שאקליט באולפן שלו בלונדון".
מה עשית?
"טסתי במימון חברת התקליטים ללונדון, מה שהיה נדיר באותו הזמן. הקלטתי אלבום בעברית ואלבום באנגלית בהפקה יוקרתית באולפן רציני. חלק מהשירים נכתבו על ידי וחלק כתבו יוצרים בריטים. מכיוון שהיה זמן קצוב של שבועיים לסיום ההקלטות, הקלטתי את טייק השירה בעברית ובאנגלית ביום אחד. הבריטים היו המומים מההספק המהיר".
בסופו של דבר חברת התקליטים החליטה לגנוז את האלבום הלועזי - "לא קידמו את העניין כמו שצריך", מסביר בגר - והוציאה את האלבום בעברית בישראל. "עוד מילה לפני שאת הולכת" נחל כישלון מסחרי, לטענת בגר בגלל "סינדרום האלבום השני". אבל עם להיטים כמו "הולך למערב", "אהבה בוערת" ו"רוצה להיות נגן", הוא זכה בפרס כינור דוד כזמר השנה.
הולך עם הזרם
לאורך שנות ה־80 סיפק בגר להיטים נוספים ששימרו את הצלחתו, בהם "שיר השחרור", "אין לי זמן", "אש ועשן" ו"הייתי בגן עדן", וכמובן "בוקר של חמסין", שמושמע עד היום. "זה מסוג השירים שנולדים בחלום", הוא טוען. "אתה חולם בלילה חלום שמשפיע עליך כל כך, עד שבבוקר כשאתה קם אתה הופך אותו לשיר. 'בוקר של חמסין' הוא שיר סוריאליסטי לגמרי ואפוקליפטי, אבל הפך לשיר קליל שאפילו ילדים שרים אותו".
בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90 ימי התהילה היו כבר מאחוריו, אם כי הוא הוסיף להקליט ולהופיע בתדירות גבוהה: "התייחסתי לדעיכה בקריירה באופן טבעי. תמיד הייתי ריאליסט ולא השליתי את עצמי בנוגע לשום דבר בחיים. ידעתי שהצלחה יכולה לחלוף ולהתרומם מחדש, ושזה יכול להיות תהליך מייגע וקשה".
ב־9 במרץ 1993 עבר בגר תאונת דרכים כשמשאית התנגשה ברכבו חזיתית. "לא מזמן היה יום השנה של התאונה, שלושה ימים אחרי יום ההולדת שלי. זה היה משבר רציני, לא רק פיזית אלא גם נפשית", הוא אומר. "טראומה קשה מאוד. כמעט נהרגתי. מה שהחזיק אותי בתקופה הקשה והארוכה של השיקום היו המשפחה, החברים הטובים וגם הרצון לחזור ליצור, להופיע, לנגן ולהקליט".
בשנת 1994 חזר לפעילות מוזיקלית ולמעשה מאז ועד היום לא הפסיק להופיע ולהקליט. "זה הדבר העיקרי שבוער בי ושאני יודע לעשות", אומר בגר. "לא תמיד הרוק מקובל, אבל הוא תמיד יהיה דרך חיים שלי ותמיד אשמור לו אמונים".
בניגוד לחלק מהקולגות שלו, בגר, שמתגורר כיום בחריש, השכיל לדאוג לעצמו כלכלית: "היה לי קשה להתפרנס רק ממוזיקה, עד היום זה לא פשוט. כאדם עם רגליים על הקרקע, תמיד דאגתי שתהיה לי פרנסה גם מדברים אחרים. הייתי חובש בתחנות מגן דוד אדום, איש ביטחון בבית מלון, יצרתי חגורות ותיקים מעור ופתחתי דוכן למזון מהיר, וכל זה בזמן ששירים שלי התנגנו ברדיו והמשכתי להקליט ולהופיע".
כבר 20 שנה הוא מנהל את אולפן ההקלטות "האולפן של מני בגר" בתל אביב. "לאחרונה עזבתי את דוכן הנקניקיות שניהלתי בשש השנים האחרונות ופתחתי אולפן חזרות", הוא מוסיף.
אתה מרגיש פספוס בקריירה?
"כולם שואלים אותי את השאלה הזו. אני לא מרגיש פספוס ולא הייתי עושה משהו אחרת. אני חושב שדעיכת הקריירה היא דבר טבעי ומובן, וקשה לאומן בגילי להתחרות עם הדברים שאנחנו שומעים כיום, ואני לא אומר את זה מנקודת מבט שלילית. הזמנים משתנים. אני יכול לומר בשביעות רצון שעדיין יש קהל למוזיקה שעשיתי אז וממשיך לעשות עד היום, אם כי לא קהל רב. בשנות ה־70, ה־80 וה־90 הרוק'נרול היה מיינסטרים וכיום הוא בשוליים, אבל גם בשוליים אתה יכול למצוא את מקומך ולהתענג מאנשים, גם צעירים, שאוהבים את זה. הרוק'נרול עדיין קיים, אבל הבון טון של הקהל השתנה. צריך לקבל את זה ולזרום עם מה שיש".
יש איזה חלום מקצועי שאתה מפנטז עליו?
"עשיתי די הרבה דברים, גם דואטים, פרויקטים ושיתופי פעולה עם ברוך פרידלנד מתופעת דופלר, חיה סמיר ולאחרונה עם מיכה ביטון. לצערי לא קרה עם זה כלום. הקלטתי את השיר 'גבריאל' לזכרו של גבי שושן, והוא לא הושמע. ועדיין, אם תהיה עוד הזדמנות לא אפסול, אני אוהב את זה".
מפריעה לך ההתעלמות התקשורתית?
"בוודאי. אם לא משמיעים סינגל שלי זה מעצבן. אולי הוא לא מספיק טוב, אני יכול לקבל את זה, אבל שיר לזכרו של גבי שושן זכה להשמעות מועטות ברדיו אזוטרי. אני לא אומר את זה במרירות, אבל גבי היה אומן שעשה כמה דברים יפים ואף אחד לא זוכר אותו".
ואתה עצמך, מרגיש מוערך?
"כן, תודה לאל. אנשים מפרגנים, זוכרים ואוהבים את המוזיקה שלי".
געגועים לקהל
לפני שנגיף הקורונה עצר את עולם התרבות, בגר היה בעיצומו של סיבוב הופעות חדש בסימן 40 שנות קריירת סולו, שאפשר לו למלא כמה פעמים את מועדון זאפה ולזכות באהדת הקהל שעדיין זוכר לו חסד נעוריו. עכשיו, עם חזרתו ההדרגתית של ענף התרבות, הוא מניע מחדש. "התגעגעתי להופעות", הוא אומר. "בייחוד לקשר הישיר עם הקהל שלי. אין לזה תחליף".
במקביל למופע חשמלי, השיק לאחרונה מופע אינטימי, "מני בגר - חוויה אקוסטית", שאיתו הוא מופיע בחצרות, בבתים ואפילו על הגגות. "אתה רואה שהעולם משתנה וצריך להתאים את עצמך וללכת עם הזרם", הוא אומר. "זה מופע כיפי, אינטימי. אני מבצע את השירים בצורה דומה לאיך שהם נכתבו ומשחיל גם כמה שירים חדשים שלא זוכים לתהודה בתקשורת, וההופעה היא הזדמנות לחשוף אותם".
כשהוא מדבר בתשוקה על שירים חדשים, הוא מתכוון לאלבום "כוכב הקופים", שראה אור לפני כחצי שנה בפורמט של דיסק. "באלבום יש תשעה שירים אישיים ובעיקר חברתיים, שכתבתי בשנים אחרונות ומדברים על מה שקורה בחיים שלנו במדינה", הוא אומר.
איך הוא התקבל?
"קיבלתי ביקורות מעולות, אבל הוא בקושי הושמע ברדיו ומכרתי ממנו רק 1,500 עותקים. הפצתי אותו בחנויות רלוונטיות שמוכרות דיסקים ואני מוכר אותו גם בהופעות".
מה עם חומרים חדשים?
"לא חסרים לי רעיונות לשירים. אולי אתחיל להוציא לאט־לאט סינגלים".
אתה בונה על השמעות ברדיו?
"בוודאי. נכון שהרדיו לא מלך כמו פעם ויש ערוצים נוספים, אבל שיר בפלייליסט מנצח את כל היו־טיוב".
אתה פעיל ברשתות החברתיות?
"עד כמה שאני מבין ויודע. פה ושם עוזרים לי. אני לא אושיית פייסבוק ולא מזבל לאנשים את המוח כל שנייה בפוסטים, אלא בעיקר משתמש בו לקידום סינגלים והופעות".
ומה אתה חושב על המוזיקה העכשווית?
"האמת היא שאני לא מתלהב ממה שאני שומע כיום ברדיו. יש פה ושם הבזקים טובים, אבל להגיד לך שאני נהנה? לא ממש. הכל כזה אינסטנט ואני לא מתחבר לזה".
ומה אתה אומר לאחיין שלך, סתיו בגר, שיצא עם כמה להיטי אינסטנט?
"האחיין שלי מצליח ביג טיים. הוא ילד מוכשר שמפיק וכותב לדור החדש, ועושה את זה כמו שצריך. לחלק מהדברים שהוא עושה אני מתחבר, לאחרים פחות. אני אולד סקול, עדיין אוהב את הדברים הישנים שגדלתי עליהם".
להזמנת הופעות אקוסטיות: [email protected]