20 שנה חלפו מאז ש”פלורנטין”, אחת הדרמות הטלוויזיוניות המצליחות ביותר בישראל, ירדה מהמסכים והותירה אחריה דור שלם של צופים שהושפעו ממנה. הסדרה, שיצרו התסריטאי גל אוחובסקי, הבמאי איתן פוקס והמפיק אודי זמברג, ושודרה במקור בזכיינית “טלעד” בערוץ 2, תיארה את חייהם של צעירים בשנות ה־20 לחייהם הגרים בשכונה התל־אביבית הידועה וחווים אהבות, הצלחות ומפלות.
בין הדמויות הראשיות בסדרה היו תותי, בגילומה של קארין אופיר, איגי, בגילומו של אורי בנאי, ותומר, בגילומו של אבשלום פולק, שהתגוררו בדירת שותפים בשכונה. בנוסף, היו גם שירה, בגילומה של איילת זורר כמגישה בערוץ הילדים וחברת ילדות של תותי, גלי, בגילומה של דנה מודן כרכילאית מקומית, וציון “צמר”, בגילומו של ניר פרידמן כמוזיקאי. עד היום נותרה הסדרה כאייקון תרבותי שמלווה גם את מי ששיחקו בה. “הסדרה מחזירה אותי לתקופה מסוימת מהחיים שלי ובכלל”, אומר בנאי כעת. “אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי: ‘תשמע, כשאני רואה אותך אני נזכר ב"פלורנטין" ובתקופה שבה הכרתי את אשתי’, או ‘אני נזכר בתקופה שהייתי בצבא עם כל החברים מאז’”.
אולי בגלל הרגשות הנוסטלגיים הללו החליטו כעת בנאי, פרידמן ואופיר להעלות מופע עם שירי הסדרה הבלתי נשכחים, שיושק מחרתיים, ב־27 באפריל, בספרייה העירונית בקריית אונו בשעה 20:30. בין השירים שישולבו בו יהיו “הבלדה על חדוה ושלומיק” (מירי אלוני), “חי בפלורנטין” (ניר פרידמן), “שיר סתיו” (אריק לביא), “מכה אפורה” (שיר הנושא בביצוע מוניקה סקס), “גלי” (נעם קניאל), “פתאום היה לי טוב כל כך” (שולה חן), “פרפרים” (אורי בנאי) ו”אוכלת מהצד” (ניר פרידמן בימי להקת "השוונג של הפיתה"). “המופע מחזיר את אותם הרגעים הבלתי נשכחים מהחיים של אנשים”, אומר בנאי.
היסטוריה משותפת
המופע היה אמור לקרום עור וגידים עוד לפני הקורונה, אך המציאות שנוצרה בשל התפשטות המגיפה הובילה לדחייתו. “קיימנו כמה טסטים רק כדי לבדוק את תגובת הקהל ותכננו להרים את המופע הגדול, אבל אז באה הקורונה ושיבשה את התוכניות”, מסביר פרידמן. “עכשיו, כשלאט־לאט עולם התרבות חוזר לנשום, החלטנו לחזור ולהתניע”. השיחה שלי עם פרידמן, אופיר ובנאי מתנהלת כשיחת ועידה ולרגע ההרגשה היא כאילו אנחנו בסצינה מתוך הסדרה. “בניינטיז לא היה דבר כזה שיחת ועידה בטלפון”, צוחק בנאי.
אתם מתרגשים לקראת המופע החדש?
פרידמן: “כן, אנחנו מאוד מתרגשים. מבחינתי, זה כיף גדול לחלוק במה יחד עם אורי וקארין. יש לנו היסטוריה משותפת ביחד, וזה תענוג גדול. ההתרגשות והקסם שאני מרגיש על הבמה יחד עם אורי וקארין עוברים גם לקהל. אנחנו מרגישים שהקהל צמא לתקופה שלא תחזור יותר, והוא יתרגש איתנו”.
בנאי: “כבר על סט הסדרה הרגשנו כימיה בין שלושתנו, והיה לנו כיף ליצור ולעשות ביחד דברים, ועכשיו כשאנחנו מביאים את הכימיה הזו לבמה – אז מעבר לשירים המקסימים שיש בסדרה ושאנחנו מבצעים אותם, אנחנו מגלים כל פעם דברים חדשים ושירים וקטעים שאנחנו יכולים לעשות, והאנרגיה הזו עוברת גם לקהל”.
אופיר: “מתרגשת זו לא מילה, עצם זה שבכלל חברנו לפני הקורונה בשביל להרים את המופע - כנראה שזה היה צריך לקרות. זה יותר מ’מתרגשת’, זה 'לא מאמינה'. זה מפץ גדול בעיניי. עצם זה שאנחנו חוזרים עכשיו אחרי משבר הקורונה – זה מדהים”.
איך נולד הרעיון למופע?
פרידמן: “אורי ואני מכירים כבר מגיל 15, מלהקת הנוער ‘צעירי תל אביב’ המיתולוגית וגם מ’עניין של זמן’. בהמשך גם הפקתי לו אלבום (“פרפרים” – ד”פ) וכו’. בשלב מסוים הרגשתי שזה נכון לשתף פעולה שוב, לצרף את קארין ולמתג את זה כ’פלורנטין’, כי הבנו שאז היינו בשיא כוחנו, חזקים וחולמים”.
אופיר: “ניר, ניר, אנחנו יפים גם היום! במופע אנחנו גם מקרינים קטעים מהסדרה ומשלבים קטעי קישור”. פרידמן: “הסדרה מתכתבת איתנו אחרי 20 שנה על הבמה”. אופיר: “כל הזמן פונים אלינו לגבי הסדרה, רק אנשי הנדל”ן של פלורנטין עדיין לא פנו אלינו”. פרידמן: “פנו, פנו, תהיי בטוחה שפנו”.
החלטתם להעלות את המופע מתוך נוסטלגיה?
פרידמן: “אני לא זורם כל כך עם נוסטלגיה כי כל אחד התקדם בחיים והגיע למקומות כאלה ואחרים, אבל זה מקסים לדעת שהתוצר הזה נשאר לנצח, והוא נקודת זמן בגיל שדיברנו עליו. אני לא מתרפק על העבר, אלא מתרגש נורא מהמופע החדש ומלבצע את השירים ביחד היום”.
בנאי: “בשבילי, בתור אמן, זה כיף לראות שיש אנשים ששיתפתי איתם פעולה לפני יותר מ־20 שנה, ויש לי הזדמנות לפגוש אותם שוב על הבמה. הבמה היא ממד אחר, בעיקר עכשיו אחרי הקורונה זו התרגשות כפולה לראות את הקהל בעיניים, לשמוע את מחיאות הכפיים, ויהיה כיף להרגיש את זה שוב”.
אופיר: “בהתחלה הייתי אנטי כי אני לא אוהבת לחזור אחורה בזמן, אבל אחרי שצפיתי בקטעים מהסדרה לקראת המופע, וגם בעקבות הקורונה, הבנתי כמה נוסטלגיה יכולה לפעמים להיות נעימה”.
עדיין עובד
פרידמן, בן 50, ובנאי, 51, המשיכו מאז הסדרה בקריירה מוזיקלית וקריירת משחק. אופיר, 48, המשיכה לקריירת משחק בתיאטרון ובטלוויזיה.
תארו קצת את ימי התהילה בעקבות הסדרה.
בנאי: “עבר כל כך הרבה זמן שאני מתחיל לשכוח, אבל גם היום ניגשים אליי אנשים מהקהילה הגאה שהם יותר ממוסדים, ואז הם היו צעירים ולכן היה יותר אפקט. זו הייתה תקופה שהיו רק שני ערוצים בטלוויזיה, ככה שכולם ראו אותנו. פתאום הייתה טלוויזיה טובה והיו דמויות שנויות במחלוקת ומעניינות, וזה עזר להמון אנשים. בעקבות התפקיד הזה ניגשו אליי המון אנשים ואמרו שעזרתי להם וגרמתי להם להרגיש שלמים עם עצמם, אם זה ביציאה מהארון או בהתמודדות עם דברים. זה מרגש לדעת שהדמות השפיעה כל כך הרבה”.
אופיר: “הייתה הצלחה מסחררת כי הסדרה גרמה לאנשים להשתחרר”.
פרידמן: “זה היה גדול והשפיע מיד על הקהל. בגלל שכל שבוע שודר פרק אחד, בכל שבוע היו עוצרים אותי אנשים ברחוב ומתחננים שאני אגלה להם מה צפוי בפרק הבא, וזה מגניב. אנשים סיפרו לי על החיים שלהם ועל החלומות שלהם, ואתה מרגיש שאתה נושא בשורה, אבל בסך הכל שיחקתי באיזו סדרה ולא ידעתי שזה ישפיע כל כך הרבה על כל כך הרבה אנשים. ידעתי שזה משהו טוב, אבל לא ידעתי שהאפקט יהיה כזה. בזמן אמת לא היה בן אדם שלא פנה אלינו ברחוב. היינו בשיאנו אז”.
הדור הצעיר מכיר את הסדרה?
אופיר: “הבת שלי, כיום בת 17 וחצי, עשתה לפני שנה וחצי בינג’ עם כל החברות שלה ואמרה שזה מעולה, תקף ורלוונטי, והן אוהבות את הסדרה. מסתבר שזה קורה. זה מטורף שזו הבת שלי”.
פרידמן: “קח לדוגמה את הסדרה ‘חברים’, שכיום דור חדש צופה בה. אני בטוח שגם דור חדש צופה ב’פלורנטין’ וזה עובד”.
בנאי: “עוד לא נתקלתי בצעירים שגילו את הסדרה מחדש, אבל אולי בזכות המופע צעירים יגלו את ‘פלורנטין’, אולי הורים שראו את הסדרה - יכירו אותה לילדים שלהם”.
פרידמן: “אני אגיד לך מתי צעירים ייכנסו לסדרה חזק: ברגע שהיא תשודר בנטפליקס או בתוך הטלפון שלהם”.
בנאי: “זה יקרה, היום הכל בטלפון”.
אופיר: “תכל’ס, זו סדרה הרבה יותר טובה מ’חברים’. אני תמיד אהבתי יותר את ‘סיינפלד’”.
מה סוד הקסם של הסדרה?
פרידמן: “כשערכנו את קטעי הווידיאו למופע ‘נאלצנו’ לצפות בסדרה וראינו שהסצינות מתוזמנות נהדר, הבימוי מעולה, המשחק של החבר’ה, ואני לא מעיד על עצמי, הוא טוב. הכל עבד שם טוב”.
בנאי: “היו פרטנרים נהדרים ואנשי מקצוע מצוינים”.
אופיר: “היינו בזמן הנכון ובמקום הנכון, ומזל ותודה לנו ותודה לכולם”.
חלק מהצלחתה של הסדרה נזקף לזכות העובדה שהייתה הראשונה בטלוויזיה הישראלית לעסוק בנושאים של זהות מינית, תוך הצגת דמותו של בנאי כהומוסקסואל והצגת דמותו של פולק כמי שמתמודד עם לבטי יציאה מהארון. “הייתה פריצת דרך ללא ספק בתחום הזה”, אומר פרידמן. “זה הראה את היחסים בין הוא להוא, בין היא להיא, בין הוא להיא. כל אחד היה יכול להזדהות עם הסדרה. הייתה בה שבירת מוסכמות של החברה הישראלית כמעט בכל סצינה, ובמובן הזה היא פרצה דרך ללא ספק. כשאתה רואה היום סדרות שהן יותר פתוחות ומתירניות, זה בזכות ‘פלורנטין’”.
אופיר: “זו הייתה סדרה ללא ‘דיקטטורה’, ללא סטיגמות מקובעות”.
הקאסט שמר על קשר לאורך השנים?
פרידמן: “כן, יש לומר שכן. איילת זורר מתקשרת איתי מדי פעם באינסטגרם ועושה לייקים, ואני עוקב אחריה. דנה מודן ואני מסתמסים מדי פעם. אני בקשר עם עמי סמולרצ’יק ועם כולם. יש פחות או יותר קשר בין כולם”.
ומה לגבי פרק איחוד?
“בינתיים אנחנו מדברים על המופע, ואני מאוד שמח שזה קורה. לפני כמה שנים היה רעיון לצלם עונה נוספת ושילמו כסף על פיתוח סדרה, אבל זה לא הסתדר. חשבו לעשות סרט עלילתי של ‘פלורנטין’. כל הזמן יש דיבורים על זה, וזה פשוט מדהים שהמיתוס סביב הסדרה גדל. אי אפשר לדעת מה ילד יום. כרגע אין לי סקופ בשבילך בנושא הזה”.
